עירום באמנות

אם העירום הוא ה"טבע" (בחזרה למצב הטבעי המאושר, בנוסח ז'.ז'. רוסו), הרי אין שום דבר טבעי במעמד המבוים של ציור המודל. החשמל הארוטי של ציור העירום מופק מן המתח שבין שני קטבים אלה, הטבעי והמלאכותי, ומן ההתנגשות בין המצב האינטימי המוצג בציור, אשר משמר גם את זיכרון היווצרותו הממשית, בין דלתיים סגורות – את זמן שהותם הטעון של הצייר והדוגמנית ביחד (הוא לבוש, היא עירומה; הוא בפעולה, היא ב"תנוחה") – ואת רגע היצירה, שהוא תמיד חשאי – לבין הפומביות המחוצפת של התמונה התלויה על הקיר, מוצגת לראווה, לעין כול. גם הצופה נעשה כאן למציצן – מציצן בגלוי, עם רשיון – ובמקום להתכופף מאחורי חור המנעול הוא חובש את הכובע של שוחר האמנות.

מנגנון טקסי ומעודן זה של המציצנות הופשט, תרתי משמע, בתחילת המאה העשרים, אם כי את תחילת המהלך אפשר לראות כבר בציור הידוע של מאנה מֿ-1863, "ארוחה על הדשא", המציג לראווה את כל משחק התפקידים: הטבעי והמבוים, הפרטי והפומבי, ה"מודל" העירומה ולבושו של "איש התרבות". המבט הישיר, המודע לעצמו, שדמות האישה המצוירת מחזירה למתבונן בה – המבט שנתפס עלֿידי בני התקופה כשיא החוצפה של אמן מופקר – זו בדיוק המודעות המודרנית למנגנון הייצוג. בפיקניק של מאנה אכלו מפרי עץ הדעת; אחריֿכן בא הגירוש מגןֿהעדן של האמנות האלגורית, שם הסתובבו אדם וחווה בלי בגדים ובלי בושה כי שוכנו בממד אחר, נפרד, חפּים מן האַלטרֿאֶגו הפולשני של המבט.

על פניהם נראים ציורי הדוגמניות של יאן כמופת של שלווה אינטימית – וכך הם אמנם נקראים בדרךֿכלל עלֿידי הצופים ומבקרי האמנות. האם הם באמת כאלה? ככל שאני מרבה להסתכל בהם, מתעורר בי דווקא איֿשקט. יש משהו צורם, כאוב אפילו, בגופות החשופים על רקע החלל, המגולה לא פחות, של הסטודיו. בעצם, הצייר לא מסכים בשום אופן להחניף לאהבת המותרות שלי. והוא לא מסווה את המלאכותיות של המעמד. פתאום, באמצע היום, אישה מתפשטת ומתייצבת בלי תנועה על רצפת הבטון, יושבת בכיסא מיותם, שוכבת על מצע מאולתר ממזרן ישן וסדין…? הוא לא ייתן לי, הצופה, לשקוע בכורסה הנוחה של האשליה עלֿידי כך שישכיח ממני, בכוח הפרספקטיבה ולהטוטים אחרים שהוא בקי בהם, את תנועת המכחול ואת חומריות הצבע. ממש כשם שהוא חושף לעיני את תנור החשמל הפרוזאי, את המסגרות התלויות על הקיר, ובקיצור – את פני השטח המחוספסים של המציאות.

הגוף עירום, המציאות עירומה, ואףֿ עלֿפיֿ כן – אלה אינם ציורים ריאליסטיים. בה בשעה שהם מסלקים ממשטח הציור את אשליית התלתֿממד, את המימזיס, דומה שהם חותרים להגיע לאיזו הבנה אחרת של העולם החושי. זוהי ההבנה המופשטת והפורמליסטית, הנסמכת על יסודות שהניחו כמה דורות של אמנים מודרניים, מסזאן דרך פיקסו, מאטיס ובונאר ודושאן, כן, גם דושאן – ופולוק ורות'קו וג'אקומטי, וגם הפיזיקה והפילוסופיה של זמננו: אין עוד בלעדיות לנקודת מבט אחת או לגיאומטריה האוקלידית המוצקה, החלל מוטל בספק כשם שהזמן יחסי ועקרון איֿהוודאות הוא הוודאות היחידה. התמונה מייצגת דמויות ועצמים במרחב, אך היא גם מציגה את השחקנים הראשיים שלה בתפקיד עצמם: קו, כתמי צבע, משטח מלבני של נייר, בד אטום בגרונד, מתוח על מסגרת של עץ.