עיצוב ים תיכוני בכל בית

מבט חטוף על הבנייה הפרטית בארץ בשלושים השנים האחרונות מציג לנו ערב רב של סגנונות. האדריכלות המקומית הושפעה, בין היתר, מתנועות רעיוניות כלל עולמיות, ממורשת שהבאנו מארצות מוצאנו ומהאדריכלות של הכפר הערבי.
הבית הפרטי, בניגוד למבנה הציבורי, הוא מקום של הגשמת חלומות. ככזה הוא שואב את רעיונותיו העיצוביים גם מעולם של פנטזיה, ממציאות חלופית שהיינו רוצים לאמץ לעצמנו. כאשר אדם בונה את ביתו הפרטי הוא נזכר בכל אותם מקומות שמצאו חן בעיניו ושהיה רוצה לחזור ולהיות בהם. זה יכול להיות בית יפה ממגזין או מסרט. וזה יכול להיות גם בית שראה באחד מטיוליו. בהקשר זה מפתיע לגלות עד כמה השפיעו מסלולי התיירות בכל תקופה על האדריכלות הפרטית בארץ.
את סיורנו האדריכלי נתחיל בשנות השבעים המוקדמות. אחרי מלחמת ששת הימים, כשמשקי בית רבים בישראל התבססו כלכלית ונפתחו לעולם הרחב, היה טיול ראשון בחו"ל חוויה גדולה. הכל היה שונה כל כך ממה שהכרנו בבית. סוכני הנסיעות הציעו את "אירופה הקלאסית" בטיול מאורגן, שמשמעותו תפוס ככל יכולתך, דהיינו שבע ארצות בטיול אחד. הטיול היה ארוך יחסית והנוסע הטרי טרף את המראות כמורעב. אבל התיאבון לא סופק במלואו: באותן שנים החלה ההתמכרות הישראלית הגדולה לנסיעות.
אלו שבנו בית באותן שנים חזרו ארצה מלאי השראה ורעיונות. מכיוון שמסורת בנייה גדולה לא היתה בישראל ומקורות ההשראה המקומיים היו מצומצמים או לא רצויים, אומצו בחדווה החוויות מהטיול ויושמו בבית החדש. וכך בין הבתים של אותה תקופה נמצא כאלו הנראים כמו אירופה הקלאסית או כתפוס ככל יכולתך. יש בהם הכל: גג רעפים משופע שנועד למנוע מהשלג להיערם, כמו בשווייץ, ואיתו אדניות גרניום בחלון; חלונות מצולעים (bay window) כמו אלו שאמורים להאיר את הבתים החשוכים באנגליה; נגרות עץ כהה בנוסח עתיק כמו בטירות צרפת ומדשאות רחבות ידיים בחצר. עץ אהוב כמו ערבה בוכייה, שגדל באירופה על פלגי מים, נשתל אצלנו ליד הברז. מפיות תחרה, כלי כסף וחרסינה כמו בבית סבתא זכו לתחייה, כי על המזנון בחו"ל אפשר היה לראות כמה רומנטיים הם יכולים להיות.

לא הכל בבת אחת
בשנות השמונים גדלה החשיפה לעולם הרחב. באותן שנים החלה אופנת הצ'רטרים. שוב לא ניסו לתפוס את הכל בבת אחת: הנסיעות היו למקום אחד ולזמן קצר יותר. חופי הים התיכון ואיי יוון העניקו חופשות חלומיות. עם כוס אוזו בטברנה, על רקע בתים קובייתיים עם תריסי עץ כחולים שבוגנוויליאה סגולה משתלבת בהם, התייר הישראלי יכול היה לדמיין איך עשוי להיראות ביתו בארץ.
עם השיבה לארץ זימן הנוסע הבונה את אדריכליו (שגם הם כנראה ביקרו ביוון) לעצב מחדש את בית החלומות. כך בתוך כמה שנים איבדו הבתים את גגות הרעפים המשופעים ונראו כמו מקבץ של קוביות לבנות עם פינות מעוגלות. הקירות החיצוניים והפנימיים נצבעו לבן, ולחלקם הותאמו תריסי עץ בטורקיז.
באותן שנים עלתה גם ספרד על מפת התיירות שלנו. כאן נמצאה מורשת אבודה: אם לא היינו מגורשים מפה כך יכול היה להיראות ביתנו, חשב לעצמו הטייל־הבונה, ושוב התפתח סיפור אהבה. ספרד היתה ההשראה לבניית פואבלו אספניול, שכונת מגורים בסגנון ספרדי בראשון לציון, אך גם להרבה מאוד בתים פרטיים שנבנו באותה תקופה. מהספרדים למדנו להשתמש במעקות וסורגים מפרזולי ברזל, לשלב קורות עץ עבות וכהות בתקרה (שילוב אסתטי בלבד, ולא קונסטרוקטיבי כמו במקור, כי הרי בארץ התקרה נתמכה על ידי עמודי בטון) ולהציב רהיטי עץ כבדים בתוך הבית. הפּאטיוֹ התאים למזג האוויר המקומי, והבוגנוויליאה טיפסה במהירות אדירה על פתחיו המקומרים.
עם תהליך השלום נפתחה גם מרוקו באופן רשמי לתיירות ישראלית. מרוקאים גאים הרימו ראש למראה מורשתם המפוארת. בראש מורם נבנו בארץ בתים בסגנון מרוקאי. כאשר החל המסחר בין ישראל למרוקו אפשר היה גם לרהט את הבית בכריות צבעוניות, להאיר אותו בעששיות מפח חלוד ואותנטי ולבשל שוב קוסקוס בכלי האמיתי. קנאת רבים גברה למראה הבתים היפים, ואופנת מרוקו חצתה חיש קל את הגבולות העדתיים.

בית בהשראה ספרדית. מורשת אבודה	בית בהשראה מרוקאית. שיבה לשורשים	בית בהשראת פרובאנס. טוסקנה ופרובאנס נהפכו ללהיטים עולמיים

סושי, אספרסו, פסטה
בשנות התשעים הפכו רבים מאיתנו, במידה כזאת או אחרת, ליאפים; שיפרנו את האספרסו והפסטה והתוודענו לסושי. העולם כבר היה בפתח הבית. הטלוויזיה הפכה רב ערוצית, יותר מגזינים זרים שווקו בארץ, והנסיעות הפכו ממוקדות יותר. לא עוד ארץ שלמה בטיול אחד, אלא התמקדות בחבל ארץ ספציפי. טוסקנה ופרובאנס היו ללהיטים כלל עולמיים. טיילים ישראלים נסעו שוב ושוב לאותו מקום ורכשו בנסיעה גם כמה אביזרים לבית, כמו למשל מפה בכחול ובצהוב חמנית מפרובאנס לשולחן האוכל או אריחי קרמיקה מאנדלוסיה לשילוב במזרקה בגן, ואם אפשר אז גם כלי קרמיקה מצוירים ביד כדי להגיש את הפיצוחים מול הטלוויזיה.
האביזרים התאימו להפליא לבית החדש בפרברים, שהפרופורציות שלו השתנו. הפתחים נהיו גדולים יותר, התקרות נעשו גבוהות יותר והחדרים מרובעים. הבית חופה בטיח צבעוני, שולבו בו חלונות ברזל מפרופיל בלגי, ובחצר נשתלו לבנדר ורוזמרין. ממש כמו בפרובאנס.
לרגע נראה כאילו בארץ הומצא סגנון ים תיכוני. פתאום הכל נראה נכון לכאורה. האופנות אמנם התחילו במאיון העליון, שגילה את טוסקנה לפני כולם, אך סחפו במהרה רבים, ואט־אט הגיעו אף לאחרוני המצפים בגליל. הסגנון הים תיכוני שנוצר כאן הוא בעצם שילוב של יוון, ספרד, מרוקו וטוסקנה. אולי נמצאה דרך חדשה  – הזמן יוכיח אם היו אלו אופנות חולפות או חלק מתהליך של יצירת זהות מקומית על ידי ניסוי ותהייה, ניסוי וטעייה. הרי השראה וחיקוי היו מאז ומתמיד כליו של האדריכל (כשהאדריכל טוב קוראים לזה השראה, וכשהוא גרוע קוראים לזה חיקוי). בסופו של התהליך ישרדו המרכיבים שבאמת מתאימים לאורח חיינו ולתנאים המקומיים.