אחת התערוכות המפורסמות בעולם בנושא עיצוב היתה תערוכה יפנית בשם "איך לארוז חמש ביצים". היא הוצגה ביפן לפני כארבעים שנה, ומאז נדדה בעולם ואף הגיעה למוזיאון ישראל. האריזה שבתערוכה היא אמנם חפץ קונקרטי, אבל מדובר בהרבה יותר מאריזה לביצים.
האריזה הייחודית הזו נולדה מתוך צורך של איכרים בחבל ימגאטה (Yamagata), אבל עם הזמן הפכה סמל לאריזות יפניות בכלל ולגילום של תפישת העיצוב היפנית. אחד המאפיינים של האריזות היפניות הוא אסתטיקה של כיסוי והתערטלות, עיטוף ושכבתיות. התבוננות באריזת הביצים מדגימה זאת היטב: ברובד הבסיסי, השימושי, תפקיד האריזה הוא לשמור על התכולה. ברמה אחרת היא מבטאת את האסתטיקה היפנית ברגישות הצורנית, בבחירת החומרים ובעיסוק בפרטים.
"אריזה" נקראת ביפנית צוּצוּמי, מלה שמקורה בפועל צוּצוּמוּ – לכסות, לעטוף. היא נכתבת בסימן קנג'י (סימן כתב יפני, שמקורו בסין), שהוא גלגול של ציור אשה הרה: אם עוטפת עובר, אריזה מושלמת שעיצב הטבע. כך גם אריזת הביצים המסורתית: אריזה בתוך אריזה.
המלה צוּצוּמי מתייחסת רק לאריזות יפניות מסורתיות. לאריזות של מוצרים מערביים או שמקורם במערב יש שם אחר: פָאקֵג'י (pakeeji), שנגזר מהמלה האנגלית packaging.
ההבחנה הדיכוטומית בין המסורתי־היפני ובין המודרני־המערבי מאפיינת את יפן. המתח בין קטבים אלה יוצר דיאלוג מפרה. מחד גיסא, חיפוש אחר המקור, השורשים, "היפניוּת" – חזרה לאסתטיקה המסורתית ולקשר עם הטבע. מאידך גיסא, החשיפה למערב, לטכנולוגיה, לקִדמה, מובילה למודרניזציה, לשכלולים ולפיתוחים עתידיים.
המפגש החד ביותר בין יפן למערב היה בתקופת מייג'י, שהחלה ב־1868. בימי הקיסר מייג'י נפתחה יפן למערב, לאחר 300 שנה של סגר מרצון בימי שלטון השוּּגוֹנים (תקופת אֶדוֹ). מצד אחד, יש רצון לשמר את המסורת המקומית. מצד שני, אימוץ המערביות נתפש כמתקדם. ואכן, חשיפה זו הצעידה את יפן למודרניזציה מואצת, עד הפיכתה למעצמה אזורית ועימות עם המערב (בעיקר עם ארצות הברית) במלחמת העולם השנייה. בסיומה מצאה את עצמה יפן מובסת ומשקמת את הריסותיה. היא נחשפה שוב לקדמה ולמודרניזם של המערב ונפתחה להשפעות מערביות.
הדים לאותה תקופה ניתן למצוא בדבריה של אייקוֹ אישְיוֹקָה, מעצבת יפנית ידועה, שסיפרה על זכרון ילדות מתקופת המלחמה, חפיסת שוקולד הרשיז שנתנו לה חיילים אמריקאים. הנייר, הטקסטורה, האותיות הלועזיות ריגשו אותה. הם סימלו עולם אחר, חדש, בעל עוצמה. המבקר ביפן יפגוש לא אחת אריזות יפניות העושות שימוש באותיות לטיניות כבאלמנט גרפי. היפנים מתייחסים פחות למשמעות המילולית ויותר לאווירה שיוצרת הטיפוגרפיה המערבית. הצורות הגרפיות מחזקות, לטעמם, את הסקס אפיל של האריזה, בעיקר במוצרים מערביים מובהקים כשוקולד, קפה או וויסקי. "הרגש היפני האמיתי"
לפני שנדלג להשפעות המערביות על העיצוב היפני, כדאי לחזור אל התרבות היפנית ולבחון את השפעות המרכיבים המקומיים בהיווצרות האסתטיקה הייחודית. רגש עז לטבע הוא לרבים מהיפנים "הרגש היפני האמיתי", שמעניק להם תחושה עמוקה של זהות ברובד  | אריזת חמש הביצים. סמל לתפישת העיצוב היפנית |
צילום: עדלי סטוק |
הבסיסי, הארכאי, גם בהתנהלותם בחייהם העירוניים המודרניים.
מקורו של היחס העמוק לטבע, לכוחות הטבע, לשינויים המובהקים בעונות השנה הוא כנראה בתנאים הגיאוגרפיים, ובהם האקלימיים, של יפן (ראו כתבה בעמ' 48). היחס העמוק לטבע בא לידי ביטוי גם בדת השינטו, דת של פולחן טבע ופולחן אבות, שהיא אחד הנדבכים החשובים בתרבות היפנית.
האריזות היפניות המסורתיות של מוצרים מסורתיים, כגון דגים, סאקה, תה, ממתקים ועוגות יפניות מביעות את הכמיהה לטבע על ידי שימוש בחומרים טבעיים, כמו עלים, קליפות במבוק, חבלים, נייר ועץ. שימוש בחומרים אלה מעצים את תחושת האותנטיות ונותן ביטוי לייחודם של המוצרים, שמרכיביהם בעיקר טבעיים. הזיקה לטבע באה לידי ביטוי גם במוטיבים דקורטיביים מעולם הצומח המעטרים את האריזות.
נקודת הסתכלות אסתטית שמקורה התפעמות מהטבע מעדיפה את הא־סימטרי, הלא גמור, המתהווה, על פני הסימטרי, שאינו מצוי בטבע, אלא מקורו בניסיון האנושי לעצב את הטבע באמצעות טכנולוגיה. האסתטיקה היוונית הסימטרית, אמנות הרנסאנס הנשענת על הפרספקטיבה, הגנים הניאו־קלאסיים הצרפתיים, כל אלה זרים לאסתטיקה היפנית. היפנים, לא מעט בהשפעת הזן־בודהיזם (ראו כתבה בעמ' 66), נוטים לצורה הטבעית, הא־סימטרית. לפי תפישתם, ה"חסר" קורא למתבונן להשלימו וכך הופך אותו מתבונן אקטיבי. השאיפה היא להשתלב עם הטבע, בניגוד לתפישה המערבית, המנסה לכפוף את הטבע לשלטון האדם. אסתטיקת הא־סימטרי האופיינית לאמנות היפנית לא פוסחת גם על עיצוב האריזות, בעיקר בכל הנוגע לעיצוב המוצר בתחומי הקוסמטיקה והמשקאות החריפים היפניים. טקסים של חשיפה
אם קניתם מתנה בבית כלבו יפני, היא עוד תעבור עיטוף נוסף בנייר עטיפה, תחת ידיה המיומנות של המוכרת, שתקפל את הנייר בדייקנות ולאחר מכן תכניס את כל העסק לשקית הדורה. כן, התכולה חשובה, אבל המעטפת, בליווי טקס החשיפה שיבוא לאחר מכן, אינם נופלים בחשיבותם.
כשהיתה בתי בת שנתיים, הסבירה לה אמה היפנית, שבפתיחת מתנה יש להתיר את נייר האריזה לאט ובזהירות, בשום פנים ואופן לא לקרוע אותו. זהו חלק מהחינוך הבסיסי ביפן. היפנים מזדעזעים לנוכח המעשים שאנו, המערביים, עושים לנייר עטיפה, כאילו זה עתה צפו באונס אכזרי.
אגב, לא מקובל לפתוח מתנה בנוכחות הנותן. זהו אקט פרטי, טקס גילוי אינטימי. הגשת  | | מעטפה למתנת כסף לחתונה. הגשת מתנה (כולל כסף) לא עטופה נחשבת גסות | צילום: עדלי סטוק |
מתנה (כולל כסף) לא עטופה נחשבת גסות. ישנן מעטפות מיוחדות למתנות כסף, המיועדות לאירועים מיוחדים כחתונה או לוויה – ואוי למי שיבלבל בין השתיים.
לחשיבות העטיפה והכיסוי שורשים עמוקים, עוד מתקופת הֵיאן, תקופה משמעותית בעיצוב האסתטיקה היפנית, בין סוף המאה השמינית לסוף המאה ה־12 לספירה. בתקופה זו התפתחה האמנות הקיסרית בקיוטו ובסביבתה. זוהי תקופה של גינונים מעודנים, של התפתחות הספרות והשירה היפניות המקוריות. זה העידן של אמנות הכיסוי וההתערטלות, הסוד והרמז. לבוש נשות החצר באותה תקופה הורכב מלא פחות משבע שכבות של קימונו. הכיסוי, החשכה וההסתרה מעצימים את הכמיהה והגירוי, אך בד בבד הופכים את המעללים הארוטיים, אפופי המסתורין, פחות בוטים. הלבוש כאריזה
ניתן לראות אפילו את הקימונו, הבגד היפני המפורסם ביותר, כמעין אריזה שעוטפת את הגוף. הקימונו מתעלם לחלוטין מקווי הגוף. ענייננו ביפי הבד, בצבעים, בטקסטורה, בעיטורים. החלק החשוף היחיד הוא העורף, שנחשב החלק הסקסי ביותר בגוף האשה בשל רימוזו על הנסתר, מעין הצצה לגיטימית.
הגישה הזו עומדת בסתירה לאסתטיקת הלבוש המערבית, שאוהבת להדגיש את קווי המִתאר של הגוף. בגד צמוד או מחשוף נדיב נחשבים סקסיים. ביפן ההפך הוא הנכון: הנסתר מן העין והדמיון שמפשיל את השכבות הם היוצרים את הגירוי הארוטי ואת הסיפוק האסתטי.
כך גם ביחס לנוף ולטבע. אנו מכירים היטב את פריחת הדובדבן ואת המנהג של ישיבה מתחת לעצים והבעת הערצה לפריחה תוך כדי לגימת סאקה ואכילת מטעמים. מנהג אחר, פחות מוכר אך לא פחות יפני, הוא הצוּקימי, ההתבוננות בירח. מה שנחשב שיא היופי אינו הירח המלא במרכז השמים, אלא דווקא ירח שחלקו מוסתר על ידי עננים או לחלופין ירח שאינו מלא.
עם זאת אל נשלה את עצמנו בציפייה לייצוג גורף של יפן המסורתית בבתי הכלבו, בחנויות מוצרי החשמל ובסופרמרקטים. הסבירות היא שמרבית המוצרים הארוזים שניתקל בהם יהיו אוסף של סגנונות, בני כלאיים של רגישות יפנית ואסתטיקה מעודנת עם ביטויים של צורכי שוק תחרותי וצעקני – עירוב של יפניות ומערביות, שימוש בשפות שונות ובשפות עיצוביות שונות.
אחת הדוגמאות הבולטות לשפה יפנית אחרת היא יציאתו המתריסה של מָצוּנְגָה שין, מעצב יפני חדשני, נועז ובעל מוניטין, נגד תפישת העיטוף המגונן והמסתיר. ב־1977 הוא בחר בעיצוב יוצא דופן לקופסאות שימורים של חברת קיבּוּן. העיצוב הציג את תכולת הקופסאות בחזית האריזה באמצעות איורים היפר־ריאליסטיים, גדולים מאוד, נקיים ובעלי עוצמה. דווקא שם המוצר, היצרן ופרטי התכולה מוקמו בצורה מאוד מינימליסטית, מאחור.
מגוון האריזות היפניות, ששואבות ממקורות השראה רבים ומתבססות על מסורת אריזה עשירה, ממשיך לסקרן ולרגש בפתרונות ההנדסיים המתוחכמים ובאסתטיות המפותחת שלו. לקריאה נוספת:  | | אי אפשר להבין את תרבות יפן בלי להבין את הזן־בודהיזם בגרסתו היפנית. הוא נכח ביפן במשך מאות שנים, וגם היום הוא משפיע מאוד, לא רק בתחומי הרוח, אלא גם באופנה, ארכיטקטורה ושיטות טיפול פסיכולוגיות. זן כאן ועכשיו |
|
