עטלפים: עדינותם של מכונפי היד

לא ידוע מהי הדרך האבולוציונית שעשו העטלפים בהסתגלותם לתעופה ולחיים בחשכה. הסיבה לחוסר הידע היא שעצמותיהם הדקות והעדינות של העטלפים אינן משתמרות בדרך כלל כמאובנים, ומנגנון האיתור בהד עשוי רקמות רכות שאינן מתאבנות. עם זאת נמצאו מאובנים המוכיחים שכבר בתקופת האֵיאוֹקָן המוקדמת, לפני כ־55 מיליון שנה, חיו עטלפים אוכלי חרקים, שלא היו שונים מאוד מצאצאיהם בני ימינו.

ראשוני העטלפים הופיעו כנראה אפילו קודם, בפְלייסְטוֹקָן, זמן קצר אחרי היעלמות הדינוזאורים לפני 65 מיליוני שנים. אוכלי הפירות הופיעו מאוחר הרבה יותר, בתקופת האוֹליגוֹקָן, לפני כ־35 מיליון שנה. את מוצא העטלפים מייחסים ליונקים אוכלי חרקים, דיירי עצים. כאמור, חסר מידע על השלבים שביניהם לבין צאצאיהם המעופפים.

העטלפים שייכים לסדרה Chiroptera (בעברית "מכונפי יד": cheir – יד, pteron – כנף) – קבוצה גדולה, שמונה כ־950 מינים. הם קשרו את חייהם במערות ובחיי לילה בשלב מוקדם לקיומם, בעיקר לשם הגנה. יצורים קטנים, הפעילים בלילה וישנים ביום, זקוקים למשכן בטוח. מערה חשוכה היא פתרון טוב.

ברוב חלקי כדור הארץ, העשויים סלעי משקע גירניים, יש שפע מערות, והאבולוציה של העטלפים הובילה אותם אליהן. מערות הן חלק משמעותי מהסביבה: בארצות הברית לבדה מוערך אורך מחילותיהן הכולל בעשרות אלפי

קילומטר, וכמה מהן ענקיות. במערת הממותה (Mammoth Cave) בקֶנְטאקי, למשל, יש מבוכים באורך 175 קילומטר, המשתרעים מתחת לשטח של מאה אלף דונם. כניסת בעלי חיים למערות היתה, אם כן, צפויה מבחינה אקולוגית ואבולוציונית. העטלפים חיים גם במקומות אחרים, שתנאיהם דומים: נקיקים, מכרות נטושים, בניינים עתיקים וגזעי עצים חלולים. עטלפי פירות רבים חיים על עצים.

להתמצאות במערה החשוכה ולהתחמקות מפגיעתם של עצמים שונים נעזרים העטלפים במנגנון האיתור בהד, המאפשר להם לזהות אפילו חוט דק כשערה. הוא מסייע להם בלכידת חרקים תוך כדי תעופה ומשמש אותם גם בתקשורת בינם לבין עצמם. המנגנון התגלה בשנת 1938 בסדרת ניסויים של החוקר האמריקאי דונלד גריפין. גריפין הראה שעטלפים מסוגלים לעופף במהירות בחדר חשוך שבו נמתחו חוטים דקיקים בכל הכיוונים, מבלי שייתקלו ולו בחוט אחד. הוא גילה גם שהעטלף מסוגל להבחין בהדי הקולות שלו, מבלי להתבלבל מרעש הרקע של אלפי או מיליוני עטלפים אחרים בסביבתו הקרובה. זה מסביר כיצד מיליון עטלפים יכולים לרחף במערה מבלי להיתקל זה בזה. למזלנו, התדר של הקולות האלה גבוה (בתחום העל שֶמע), ואוזן האדם אינה מסוגלת לשמוע אותם. אחרת להקת עטלפים כזאת היתה נשמעת לנו כרעש עצום.

אפשר לומר שהעטלף רואה באמצעות אוזניו: אם עיניו מכוסות, אין לו שום בעיה בהתמצאות, אבל כשאוזניו סתומות, הוא נתקל בעצמים הנמצאים בדרכו. מנגנון האיתור בהד מפותח בעיקר בקבוצת "העטלפים הקטנים" (Microchiroptera). התפתחותו חייבה שינויים משמעותיים באף, בתיבת הקול, באוזניים ובמוח. בכמה מינים יש גידולים קרומיים על האף המסייעים בהכוונת הקולות, ובאוזניהם יש מבנים מורכבים ביותר לקליטת ההדים. מחוץ למערה נעזרים העטלפים האלה גם בעיניהם. לרובם יש ראייה מפותחת, אם כי טובה פחות מזו של "העטלפים הגדולים" (Megachiroptera). האמונה העממית שלפיה כל העטלפים עיוורים אינה נכונה.

גם עטלף מת נשאר תלוי
לקיום בטוח במערה נזקקו העטלפים לעוד כמה שכלולים אנטומיים ופיזיולוגיים. העטלף מסוגל להיתלות ברגליו האחוריות על תקרת מערה או על קירותיה, כשראשו כלפי מטה. גיד מיוחד, הנמתח בכובד משקלו של העטלף, מצמיד את טופרי הרגל לנקודת האחיזה (לכן גם עטלף מת נשאר תלוי). העטלף אוכל, ישן ומתרבה כשהוא תלוי כך. הוא מסוגל להיות תלוי על רגל אחת ובשנייה  לסרק את פרוותו ולנקות את שיניו. כאשר הוא רוצה לעוף, הוא שומט עצמו לאוויר, פורש את כנפיו, מבלי להשקיע מאמץ. שני מינים, האחד במדגסקר והאחר באמריקה הדרומית, נאחזים בתקרה בכפתורי הדבקה שעל הרגליים.

ההמלטה מצריכה רגישות רבה יותר. הנקבה, הנושאת בכל הריון ולד אחד, ממליטה אותו במערה. כדי שהוא לא ייפול, נתלית הנקבה הפוך מהרגיל, כשראשה כלפי מעלה, ונאחזת בתקרה בציפורניים של אצבעות היד. הכנפיים הגמישות מקופלות תחתיה ויוצרות מצע רך, שלתוכו נולד הצאצא. הרך הנולד נצמד לפטמת אמו בשיניו החדות. ליתר ביטחון, ניתן לו אשראי זמן של כשעתיים עד שהשליה משתחררת מגוף האם, ובינתיים חבל הטבור החזק מסוגל להחזיק את הוולד.

ההריון נמשך כחודשיים בקרב עטלפי חרקים וארבעה עד חמישה חודשים בקרב עטלפי פירות. אצל רוב עטלפי הפירות האם נושאת עימה את הגור בימיו הראשונים, כשהוא נאחז בפטמתה בשיניו דמויות הקרס. לעומת זאת רוב האמהות של עטלפי חרקים משאירות את גוריהן במערה וחוזרות מדי פעם להיניקם. כל אם זוכרת היכן השאירה את צאצאה ומזהה אותו לפי קולו וריחו. ההנקה נמשכת חמישה עד שמונה שבועות, תלוי במין העטלף.

עם סדרת העטלפים נמנים 18 משפחות וכאלף מינים; מרביתם אוכלי חרקים, המשתייכים לקבוצת "העטלפים הקטנים". הם צדים בתעופה תוך כדי הפגנת וירטואוזיות אקרובטית. הכנף מסייעת בציד כמו רשת פרפרים. ראוי לציין שבכמה משפחות של עשים התפתחה יכולת לזיהוי קולות העטלפים, והם מגיבים עליהם בהצמדת הכנפיים ובנפילה מהירה כלפי מטה. במיני עשים אחדים אף התפתחה לוחמת נגד – הפקת צלילים המשבשים את יכולת העטלף לגלותם.

[banner]
"העטלפים הגדולים", משפחה בת כ־150 מינים, ניזונים ברובם מפירות, אך יש בהם גם כאלה שאוכלים חרקים. עטלפים אחרים ניזונים מצפרדעים, מלטאות ומיונקים קטנים. שני מינים התמחו בשליית דגים, ומין אחד טורף עטלפים

אחרים. הגדול בעטלפים, Pteropus, שוקל כקילוגרם וחצי, ומוטת כנפיו מגיעה ל־1.7 מטרים. הוא שייך לקבוצה המכונה "שועלים מעופפים" בשל פרצופם דמוי השועל. עטלפים אלה נודדים כמה קילומטרים מדי לילה למקום האכילה, ולהקותיהם, לעתים בנות רבבות פרטים, הן חיזיון מרשים באיי האוקיינוס ההודי ומזרח אסיה. רבים מהם מבלים את היום כשהם תלויים ברגליהם על עצים, וחלקם חוזרים לישון במערות כמו גואה לאווה (Goa Lawah), מערת העטלפים המפורסמת בבאלי, שהפכה למקדש. העטלף הקטן ביותר הוא עטלף הבמבוק (Tylonycteris) מדרום־מזרח אסיה, שמשקלו גרם וחצי.

הערפדים (Desmodontidae) הם הטפילים היחידים בין היונקים, והם ניזונים על דם בעלי חיים אחרים באמריקה הטרופית והסובטרופית. את הדם הם בעיקר מלקקים, לא מוצצים, לאחר שבשיניהם החדות עשו חתך קטן בעור הקורבן. הנזק שהם גורמים בא לידי ביטוי לא רק באובדן דם, אלא גם בהעברת מחלות, בעיקר כלבת. הרוק שלהם מכיל חומר המונע קרישת דם ביעילות רבה, והיום מתבצעים מחקרים לבדיקת האפשרות לנצל חומר זה לייצור תרופה מונעת קרישה.

הנזק שעטלפים עלולים לגרום למטעי פרי בטל בשישים לעומת תועלתם. קיומם של עצים רבים ושל מערכות אקולוגיות שלמות ביערות הטרופיים תלוי בהאבקה ובהפצת זרעים על ידי עטלפים. יתרה מכך, עטלפי החרקים מביאים תועלת אדירה: מיליון עטלפים מסוגלים לאכול כעשרה טונות חרקים בלילה אחד. לעומת זאת הסכנה למטעים קטנה מאוד, כאמור, כי עטלפים נמשכים לפירות בשלים ומרקיבים. כדי למזער את הנזק נהוג להשתמש כיום ברשתות מגן ולקטוף את הפרי בטרם הבשיל.

העיניים מתנוונות, הצבע דוהה
במערות עמוקות באמריקה הדרומית ובטרינידד חיה ציפור השמן (Steatornis caripensis), שאותה תיאר לראשונה החוקר אלכסנדר פון הוּמְבּוֹלְדט בשנת 1799. היא עפה החוצה מדי לילה לאכול פירות. כמו העטלפים, גם היא מצוידת במנגנון איתור בהד ומאבדת את כושר ההתמצאות אם אוזניה סתומות. אבל הקולות שהיא משמיעה הם בתדר הנקלט על ידי האוזן האנושית. כשהיא מחוץ למערה, מסתייעת הציפור בחוש הראייה.

המדע העוסק בחקר החיים במערות, ביוספיליאולוגיה (ביו – חיים; ספיליאולוגיה – חקר מערות), מתמקד ביצורים המבלים את כל חייהם במערות ועוסק במידה פחותה בבעלי חיים החורְפים במערות (דובים, זוחלים) או בכאלה המבלים בהן ביום ויוצאים מהן בלילה (מכרסמים, עטלפים, ציפור השמן). יצורים אלה, שאינם מסוגלים להתקיים מחוץ למערות, מכונים טְרוֹגְלוֹבּיטים ("חיים במערות"). יש מאות מינים כאלה, רובם קטנים: חרקים, סרטנים וחלזונות. גם במערת מלח"ם (על שם המרכז לחקר מערות בישראל) הגדולה שבהר סדום חי מין של סרטן קטן.

תשומת לב המדענים התמקדה בסלמנדרה Proteus  anguinus, החיה במערות באיזור הקארסט (Karst)  של סלובניה. היא תוארה לראשונה בשנת 1689 על ידי ג.וו. ואלוואסוֹר. לאחר חיים ממושכים באפלה הנצחית הפכו הסלמנדרות עיוורות וחסרות פיגמנטים. עם הזמן התברר שהתופעה אוניברסלית: יצורים החיים במערות עמוקות הם חסרי פיגמנטים, ורובם חסרי עיניים או בעלי עיניים מנוונות.

אצל שני מיני סלמנדרות ממערות במדינות טקסס ובמיזוּרי מצאו שהראשן, החי ליד פתח המערה או מחוצה לה, הוא בעל עיניים; לאחר הגלגול, כשהבוגרים נכנסים עמוק לתוך המערות, עיניהם מתנוונות. ממצא זה חשוב, כי פעם הסבירו את העדר העין בסלמנדרה האירופית בכך שהיא אינה עוברת גלגול מצעיר לבוגר, השלב שבו מסתיימת התפתחות העין. נראה שגם במינים שבהם קיימת עין, היא מתנוונת במהלך החיים במערה. במדינת ג'ורג'יה נמצאה סלמנדרת מערות ממין אחר, אף היא עיוורת ולבקנית. גם סרטנים ויצורים אחרים החיים במערות וכן דגים ממשפחות שונות, שוכני הנחלים שבמערות, התגלו כלבקנים וכעיוורים. כמה מהם פיתחו זרועות מישוש כפיצוי על העדר ראייה. בעין נור, ליד טַבְּחָה שעל חוף הכנרת, חי סרטן אנדמי בשם סוֹמית הגליל (Typhlocaris galilea), שכשמו כן הוא – סומא.

יש עוד אסטרטגיה של יצורי מערות, שאפשר לתארה כך: אם אין אור בסביבה, ואין לך מכ"ם כמו שיש לעטלף או איברי מישוש כמו שיש לדג, כדאי שתרכוש פנס. זה בדיוק מה שעושים יתושים ממשפחת הפטריטושיים (Mycetophilidae) במערות, בווייטוֹמוֹ (Waitomo) ובמקומות אחרים בניו זילנד. זחליהם של יתושים אלה מפיקים אור, ומזונם – פרוקי רגליים קטנים – כבר מוצא את דרכו אליהם ונלכד בקוריהם, כשהוא נמשך על ידי קרני האור.