עולם הסיגרים והטבק של קובה

"הסיגר לא יוצא לי מהפה". מעניין מה פרויד היה אומר על זה.

זיגמונד פרויד אמנם טען ש"סיגר הוא רק סיגר", אבל אבוד לו כי כולנו כבר מקשיבים פעמיים כאשר יש לנו פליטת פה ותוהים בקול רם, מה פרויד היה אומר על זה.

הסמל הפאלי של הסיגר הוטבע בו לא רק אחרי הפרשה המביכה של ביל קלינטון ומוניקה סקס… אהה… לווינסקי, אלא כבר באמירה המפורסמת של הקומיקאי גראוצ'ו מרקס בשנות החמישים. מרקס ראיין בתוכנית שלו אם לארבעה עשר ילדים ושאל אותה – "למה יש לך כל כך הרבה ילדים?". היא ענתה לו: "כי אני אוהבת את בעלי". התגובה הסנסציונית שלו עתידה היתה להצמיד לעולמים את הסיגר לאיבר מין זכרי: ״גם אני אוהב את הסיגר שלי״, ענה לה מרקס, ״אבל אני מוציא אותו מהפה מדי פעם״.

בקובה הסיגר החושני, חובר לקצב הסלסה, ללחות הדביקה ולאווירה הלטינית בסמטאות. כששוטטתי ברחובות הוואנה, היה נדמה לי כי רב התושבים יושבים במפתן הבית, כך שהרגליים והסיגר בולטים אל הרחוב. הסיגר שנחשב לסמל סטטוס יוקרתי לא יוצא מפיהם של האוכלוסייה ששמונים ושניים אחוזים ממנה, נמצאים מתחת לקו העוני הבינלאומי העומד על שכר של פחות משני דולר ליום.

מאחורי הסיגר הקובני, המיוצר כולו בעבודת יד, מתרחשים חיים שלמים של סיזיפיות ועבודה קשה.

לקריאה נוספת:

• מסע בקובה: כשוודו פוגש נצרות
• מדריך מסע אחר לקובה

ברחובות קובה הסיגר החושני, חובר לקצב הסלסה, ללחות הדביקה ולאווירה הלטינית בסמטאות

קאריטו ועבודת הפרך של גידול הטבק

את קאריטו הכרנו בעמק ויניאליס. נסענו לאורך חוות גדולות של גידול טבק ומשהו משך אותנו להיכנס דווקא אליו. קאריטו גר בחווה עם משפחתו. איכר חסון בן שישים ושש, שכפות ידיו חרוצות מסדקים ועבודה קשה. השפם הלבן העבות ועיניו הירוקות חייכו אלינו והזמינו אותנו פנימה. הוא דיבר על העבודה הסיזיפית שלו בשדה הטבק בהתרגשות של ילד נלהב. כמה אהבה עברה באמצעות העלים האלה עד שגולגלו במפעלים להכנת הסיגר.

קאריטו מקדים את זריחת השמש וממתין לה. הוא לא שותה ולא אוכל בעיקר כי אין לו מה. בשעת הצהריים ינסה ללגום מרק עם שעועית אדומה. הוא רותם את צמד השוורים שלו, חורש וזורע איתם את האדמה. הופתעתי לראות את זרעי הטבק הקטנטנים ששפך לתוך כפות ידיו הבשרניות. כל זרע חום כגודל ראש סיכה. הוא שתל אותם תחילה בחממה ולאחר חודש וחצי העביר אותם לשדות. אנחנו הגענו אליו בשלב בו קטף את העלים משיחי הטבק שהגיעו בחודש פברואר, עד לגובה הראשים שלנו. נכנסנו לאסם הנראה כבית רעפים שוויצרי מקש, בו תלה קאריטו את העלים על מוטות עץ אופקיים. האחות של אשתו תפרה אותם לשרשרת בעזרת מחט ארוכה של שלושים סנטימטרים וחוט דייגים. העלים נחים כאן, מתייבשים ומשנים תוך כדי את צבעם כרמזור מירוק, לצהוב ולאדום זהבהב. נדמה כי כל עלה מקבל כאן תשומת לב אישית מוקפדת והכל הכל בעבודת יד. קאריטו אמר בחיוך שהוא דואג לעלי הטבק ומפנק אותם יותר מאשר את אשתו, כי אותם לא ניתן להשאיר לכמה שעות לבד. אשתו עוברת בין העלים ומוודאה שלא מגיעים אליהם מזיקים, שכן אסור לרסס את העלים.

תשעים אחוז מעלי הטבק יועברו לרשות הממשלה וקאריטו יקבל על כך פרוטות. הפער בין מחיר הסיגרים היקר לשכר של קאריטו מתסכל ומכעיס.

קאריטו גר בחווה עם משפחתו. איכר חסון בן שישים ושש, שכפות ידיו חרוצות מסדקים ועבודה קשה. השפם הלבן העבות ועיניו הירוקות חייכו אלינו והזמינו אותנו פנימה

העלים נחים כאן, מתייבשים ומשנים תוך כדי את צבעם כרמזור מירוק, לצהוב ולאדום זהבהב. נדמה כי כל עלה מקבל כאן תשומת לב אישית מוקפדת והכל הכל בעבודת יד

מחוות הטבק אל מפעל הסיגר

את העלים מהשדות של קאריטו פגשנו מאוחר יותר, עטופים בקליפת עץ הדקל ("יגואה") כאשר פרקו אותם ממשאית אל מפעל הטבק. טיפסתי איתם אל המשאית ונדחפתי להם בין הרגליים לטובת "פריימים" שווים. במפעל עברו סוגי עלי הטבק מיון, הועברו למערבל והוכנסו כמילוי לתוך עלה "קפוטה". כל עובד במפעלים בהם ביקרנו, נדרש לגלגל כמאה ועשרים סיגרים ביום.

את העלים מהשדות של קאריטו פגשנו מאוחר יותר, עטופים בקליפת עץ הדקל ("יגואה") כאשר פרקו אותם ממשאית אל מפעל הטבק

כל עובד במפעלים בהם ביקרנו, נדרש לגלגל כמאה ועשרים סיגרים ביום

ללמוד לעשן סיגר בשישים שניות

למרות שאני לא מעשנת סיקרן אותי להתנסות בעישון סיגר. למדתי שלא שואפים את עשן הסיגר אל הריאות אלא ממלאים באמצעותו את חלל הפה. ההפרדה הזו מחייבת קואורדינציה לא פשוטה והסתבכתי בין השתנקות לשיעול. הקובנים סביבי היו גאים במוצר והרגשתי שעלי להתייחס אליו ביראת קודש. עבורם הסיגרים הם סוג של גאווה לאומית.

הסיגרים הקובניים מדורגים בכל העולם כסיגרים האיכותיים והיוקרתיים ביותר. קובה הייתה יצרנית הטבק הגדולה בעולם ורב הכלכלה שלה התבססה על זה, אולם חמישים שנים של חרם כלכלי מצד ארה"ב מרגע שהפכה קובה למדינה קומוניסטית בתחילת שנות השישים, פגעו קשות בשוק. אם לא די בכוחה ההרסני של ארה"ב, גם האגרוף הסיני היכה בהם. קובה נכנסה לחובות כלפי סין בדומה למדינות רבות בעולם. כדרישה להחזר החוב הקובני, סין רוקנה את מדפי הסיגרים מהמדינה כולה. לאחר חסך כואב בשוק, הוציאה סין את הסיגרים החוצה במחירים מופקעים כמובן.

צילום תמונה: קפיטן אבי הזאב

לימור שדה-חן צדוק – פוטותרפיסטית, פסיכואנליטיקאית לאקאניאנית ותרפיסטית בתנועה, הבעה ויצירה. מרצה. צלמת ומדריכת טיולים ותיקה ומוסמכת בעולם. התמחות בהדרכת טיולים בדרום מזרח אסיה החל משנת 1991.
האתר של לימור טיולים קרובים
פייסבוק
אינסטגרם – zadoklimor

קפיטן אבי הזאב – הפיק את המסע, מדריך ומלווה. צלם עיתונות ומדריך תיירים, שחי ונושם את קובה