עובדה שזה כך – מיקי קרצמן

שתפו:

ביקשנו ממיקי קרצמן להכין סדרת צילומי עוני ממקומות שונים בעולם. הוא היסס, לא היה בטוח שכדאי, אבל לבסוף התרצה. חשוב היה לו להסביר שיש דרך לצלם עוני; דרך שבה עובדים צלמים שאינם מכירים זה את זה; קוד קבוע של "כך נראה עוני"

פורסם 27.8.06
מיקי קרצמן הוא צלם עיתונות. אחד שעובד בשטח. במקומות הקשים ביותר. בעשור האחרון הוא מתעד את האינתיפאדה הפלסטינית וקשי יום במקומות אחרים. הוא מדבר במשפטים קצרים, חותך את המלים. מדי פעם מסתכל על המצלמה, ללא נרתיק או כיסוי כלשהו, שמונחת על השטיח.
"נולדתי בארגנטינה ב־1959. עליתי לארץ ב־1971. אני בן 38, כמעט. למדתי צילום בתיכון בקריית־אונו, והמשכתי ללמוד במכללה לצילום בעיקר איך לצלם ג'וקים. יש עלי איזה שש שנים של לימוד צילום. זה לא אומר שאני משכיל. אני מכיר דוקטורים לא משכילים. עבדתי ב'חדשות' מלפני הפתיחה עד הסגירה, שנה ב'הארץ', שנה כעצמאי ועכשיו ב'העיר'".
מה הקוד של צילומי עוני?
לכמה מן הצלמים המפורסמים ביותר, מקצוענים כמו יוג'ין סמית', ג'יימס נאתווי, יוג'ין ריצ'רדס, יש צילום

שכונת פחונים בבואנוס איירס. ההשוואה בין מראה של אנשים במצוקה ממקומות שונים בעולם עשויה ללמד בעיקר על הדמיון, ומעט מאוד על ההבדלים.

אחד דומה מאוד: בקדמת הפריים רואים מבט של ילד, לפעמים רק העיניים, וברקע – התרחשות עם ילדים אחרים. עוד דרך היא להראות מבט של ילד מול מבט של מבוגר. המבוגר מתנצל על מה שמצולם, בדרך כלל בעזרת חיוך, ואילו לילד יש מבט ישיר, שהוא למעשה מבוגר יותר מהמבט של המבוגר.
תמונה שיש בה ילד שמח יכולה להעביר עוני?
אני חושב שכן. הדברים אינם נחתכים בצורה כזו. זה תלוי בהרבה מרכיבים אחרים כמו חיתוך הפריים, שלוקח אותך לאיזשהו מאגר ידע שיש למי שמסתכל בתמונה.
אילו מרכיבים אחרים מאפיינים צילום של עניים, של דפוקים?
למשל, כאשר מישהו מסתכל אליך מהצד האחורי של הפריים; ואתה מגיע אליו דרך חיתוכים של אנשים אחרים או דרך עצמים שמסתירים אותו. הוא מופיע ומסתכל עליך. זה יכול להעביר מסר של עוני, של מצוקה.
כל מעמד חברתי מצטלם אחרת?
בהחלט כן. המעמד החברתי הגבוה יותר, למשל, אחיד יותר גם בתמונה. אין התנצלות ויש יותר הרמוניה. אני מודה שלא צילמתי הרבה מצבים של עושר, לא ב־א' ולא ב־ע'. אולי אני לא מסוגל לצלם את זה.
יש דמיון בין מקומות שונים בעולם?
הדמיון נמצא בעיני המסתכל. אתה יכול לחתוך את העולם לפי מדינות, אבל יותר קל לחתוך אותו לפי דרום וצפון.
העניין החברתי מניע אותך? חשוב לך להראות לאנשים צד שהם לא מכירים?
זה מסוג הדברים שנותן לי הרגשה שאני נוגע בחיים. אני רואה בכך שליחות. בדרך כלל, כדי לראות מה קורה מעבר לסביבה הקרובה שלך, אתה עושה זאפינג לסי.אן.אן. אבל אחרי שתי כתבות על רואנדה, אתה מסתלק משם. אבל הדברים האלה קיימים, וחשוב להכיר בהם, לראות אותם.
יש לך הרגשה שאתה מנצל את המצולמים?
כשהמצב דפוק, אנשים נאחזים בכל דבר, כולל ההצהרה: "אני שווה צילום".

במחנה פליטים, סמוך לבקעת הירדן. העולם מתחלק היום לדרום מול צפון יותר מאשר לאיזושהי חלוקה מדינית.

אבל יש כאן ניצול הדדי: הוא מנצל אותי, כי אני היח"צן שלו, ואני מנצל אותו כאובייקט הצילום שלי.
אם יכולת לבחור, לאן היית נוסע?
הייתי נוסע לאפריקה, לרואנדה. אני צריך לצלם את התחתית האמיתית. מחנה הפליטים שאטי זה לא התחתית האמיתית.
אם הייתי מממן לך שלושה חודשים, מה היית עושה?
הייתי הולך לצלם. מבחינתי, המוצר האמיתי הוא לא התמונה, אלא החוויה הצילומית. זה עיקר העניין. מובן שהתוצאות מראות עד כמה חווית אותה, או לא.
זה איזשהו מסע פרטי שלך?
זה פינוק מסוג אחר. יש אנשים, שכדי להתחבר לעצמם נכנסים לג'קוזי. הפינוק שלי הוא אחר.
חוויית הצילום היא אחת ו…
ואחר כך החומר שנשאר לך. מין מסע כזה.
יומן פרטי?
כן. החוויות שאני עובר, אלה שמתאפשר לי לעבור. אכפת לי כמובן שהצילומים שלי יופיעו בעיתון כי אני מקבל הכרה. הרי כל אחד רוצה לקבל הכרה על הדברים שהוא עושה.
לא היית משקיע כסף כדי להוציא ספר?
ממש לא. לא שלא הייתי רוצה שיציעו לי להוציא ספר של הצילומים שלי; או שיהיה חלל נורמלי להציג בו תערוכה. אבל זה לא הכי חשוב. פעם אחת פגשתי מו"ל בעניין הספר, וזה הספיק לי לעשר שנים.

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.

שתפו: