עגנון בירושלים: אך תמול שלשום

"מתוך קטסטרופה היסטורית שהחריב טיטוס מלך רומי את ירולשלים וגלה ישראל מארצו, נולדתי אני באחת מעיירות הגולה. אבל בכל עת תמיד דומה הייתי עלי כמי שנולד בירושלים" (ש"י עגנון בטקס קבלת פרס נובל לספרות).

ירושלים שבה "נולד" שזורה וארוגה ביצירותיו של עגנון. כלשונו של חוקר הספרות ברוך קורצוויל, "היא נקודת הכובד באפיקה העגנונית, היא מטרתה ונשמתה". ואכן ירושלים, העיר אשר שביליה ובתיה נהירים לו, נחשפת על ריבוי פניה, של מעלה ושל מטה, מצטיירת בערך מוחלט בעולמו של הסופר הדגול, שהזכיר אותה בסיפוריו 2,600 פעמים.

מן המקומות והאתרים הרבים, ביקשתי ללכת אל כמה מהבולטים שבהם, אותם שריתקו את הסופר ומושכים את המטייל; אלה שיש בהם מן הנשמה היתרה ומן הקדושה, ואלה של חולין וקרקע סלעית כבושה. כללו של דבר, אבן ושמים שחברו יחדיו.

בסמיכות ל"ארמונו של המשיח" פוגש יצחק קומר את הכלב בלק. שני הגיבורים של "תמול שלשום", הרומן החשוב ביותר המתאר את העלייה השנייה, שומעים את סיפורה של עליית הבוכרים ומשפחות יהודיות. הבית עליו כותב עגנון בספרו "שירה", שהוא "גדול שבכולם שנבנה לשם המלך המשיח", ניצב עד היום ברחוב עזרא 19 בשכונת הבוכרים. יש אומרים שאם ינקו אותו, יהא זה היפה שבבתי ארץ ישראל.

הארמון ברחוב עזרא 19 בשכונת הבוכרים. כאן אמור היה להתארח המשיח | צילום: תמר הירדני, GFDL

בינתיים, אנחנו עומדים מול בית מפואר בסגנון ניאו-רנסנסי וקוראים ב"תמול שלשום" את שמספר עגנון: "פעם אחת עשה יצחק בשכונת רחובות, שנקראת גם שכונת הבוכרים. בעל בית עשיר מעשירי בוכרה עלה מעירו לירושלים על קברי האבות והאמהות אהובי השם חמודי עליון. כשהגיעה שעתו לחזור למקומו דווה לבו לצאת מירושלים עיר הקודש, שכל היוצא ממנה כאילו נופל בגיהנום… ריחמו עליו מן השמים ונתנו בלבו לעזור לו זכירה לפני ה'. ולפי שהקדוש ברוך הוא אוהב עניים נתן בלבו לבנות בית לעניים. בנה בית לעניים וקבע בו טבלא של שיש, כי הבית לעניין, לא יימכר ולא ייגאל, עד בוא הגואל" ("תמול שלשום", עמ' 274).

חזיתו של הבית שנועד לארח את המשיח מפעימה: תבליטי עמודים שבראשם כותרות קורינתיות, כרכובים מגולפים, חלונות מעוטרים בפיתוחי אבן, סורגים מסוגננים וגביעי אבן גדולים על מעקה הגג.

מקום לקרות בעיתונים
מארמונו של המשיח אנו יורדים לעבר כיכה השבת ועולים כמה עשרות מטרים, אל בתי אורנשטיין הניצבים ברחוב ישעיהו מימין לנו, וממשיכים אל שכונת זכרון משה הנקראית על שם משה מונטיפיורי. בעבר היא היתה מקום משכנם של משכילי ירולשים: דוד ילין, ישעיהו פרס, דב פרומקין, אפרים כהן רייס. מצד ימין עומד בית ספר למל, מעוד ההשכתה בירושלים, וקרוב אליו ניכנס דרך חוב פראג לגן קטן, הסמוך לבית ההסתדרות. בגן זה נמצאים קבריהם של שני נביאי האיסלאם: חסאם א-דין אלקימרי ועוכשא בן מוחסיין.

בגן זה, שבו נהגו יקירי ירולשים לצפות ולהמתין למשיח בין יוסף, ניצב בעבר בית העם, שחרב לחלוטין. בית העם היה מקום כינוס חברתי-תרבותי ומוקד האינטליגנציה של ירושלים בראשית המאה ה-20. "ובערבים היה נכנס [יצחק קומר – י.ר] לבית העם לקרות בעיתונים. ואם היה שם נואם או מרצה הוא יושב ושומע, ולא היה עומד ממקומו עד לאחר גמר כל הוויכוחים, בין שהם חזרה על דברים שכבר נאמרו ונשנו ונשלשו, ובין שהם היפוכם. ואפילו היה חוזר לביתו חצי מת חוזר למחר לבית העם לשם אותם דברים" ("תמול שלשום", עמ' 229).

עיטור מעל דלת הכניסה בבית מחניים

הציפייה לכוס התה
התחנה האחרונה במסע הקצר מוליכה אותנו לחדרו של ש"י עגנון בבית מחניים, היום משכנה של הנהלת משרד החינוך והתרבות, ברחוב שבטי ישראל. בית מחניים הניאו-רנסנסי נבנה על ידי הבנקאי יעקב פרויטגר, שפשט את הרגל ומכר אותו לאגודת עזרת אחים מלונדון. זו הקימה בו בית ספר בניהולה של הגברת חנה לנדאו. במלחמת העולם הראשונה גרו במקום קצינים תורכים, בשנים 1922 – 1925, החשובות לענייננו, התגורר בבית מנחם אוסישקין, נשיא קרן קיימת, אחר כך שימש הבית מעונו של הנציב הבריטי פלומר, ומשנת 1928 ועד הקמת המדינה שימש כבית ספר על שם אווילנה דה רוטשילד.

לבית הספר שניהלה מרת לנדאו הגיע הכלב בלק ומצא שם תלמידות מכל העדות בירושלים. "הכיר שהן משיחות בלשון של אומות, של איזו אומה לא הכיר, אף על פי שהיה יודע שבעים לשון כרוב כלבי ירושלים, שעדיין לא היתה לשונה של אותה אומה מהלכת בארץ, אלא מאחר שבית הספר היה, ומיסודם של אחינו שבאנגליא היה, הבין דבר מתוך דבר שאותה לשון אנגלית היא" ("תמול שלשום", עמ' 302).

באותו בניין, בקומת לשכת שר החינוך, שכר עגנון חדר בשנת 1925. על כך כתב עגנון לאשתו, אסתר-אסתרליין, שעדיין היתה באותה תקופה בגרמניה: "הנני יושב בדירה חדשה… הבית עומד בתוך הגן והוא מלא אבק ומלא רעש, הקיצור אינני שבע רצון". ובמכתב אחר הוא כותב: "קשה לי לחכות כל יום לכוס התה שאני מקבל בבית אוסישקין". (מכתבים לאסתרליין, עמ' 99 – 101). בכך נחתם סיורנו בשלושה אתרים שעליהם כתב גדול המספרים של ירושלים.

בתמונה הפותחת: בית מחניים. כאן הכלב בלק מ"תמול שלשום" פגש תלמידות משוחחות "בלשון של אומות"

יואל רפל – עיתונאי והיסטוריון, מחברם של ספרים רבים בתחומי ההיסטוריה של ארץ ישראל ויהדות, בין ספריו "אנציקלופדיה לתולדות ארץ ישראל", "ארץ מולדת", "ארץ חמדת" ורבים אחרים