עבדים היינו

ראשיד טאהא | צילום : רויטרס

, הבורות והאדישות של המין האנושי השליטו בנפשה צער על עצמה, על ביתה, על אפריקה.
כשהיא משייטת בערפל הזכרונות והרגשות, החלו אצבעותיה הקטנות לתופף אט־אט על התוף היקר ללבה. הקצב הרך הלך והתעצם, ושירתה פרצה בנשימה רכה וכבשה את האוויר. עצבותה הפכה אז לתשוקה, בכייה הפך לצחוק, אובדנה – לתקווה וכל מהותה – למוזיקה. נשמתה התמזגה עם עץ ההובנה, וכשהרוח נשבה בענפיו היא נשאה בחובה את שירת הנערה על פני העמקים והמישורים האפריקאיים. דמעותיה הרוו את האדמה והטבע עטף את רוחה, ולפתע הכל החל להשתנות: מיובש ואבק נבטו הפרחים היפים ביותר, נהרות צחיחים התמלאו במים גועשים, שנאה הפכה לאהבה, בורות — לסובלנות ואדישות – לתקווה ולחמלה. מהערכים אותם אימצו אבות אבותיה ינקה את הכוח, האהבה והתשוקה לשנות את הווייתה, לשנות את אפריקה ואת העולם סביבה.
וכמו באגדות, כשרוח נושבת או בריזה מרגיעה מטהרת את האוויר ונוגעת בנשמתך, לו רק תעצום עיניך תוכל לחוש בתשוקתה, לדעת את אושרה ולשמוע את המוזיקה שלה, ואז תשתנה גם הווייתך.
בוא לחוות את המוזיקה, התרבות והאמנות.
בוא לחוות אנושיות.
בוא לחוות את אפריקה.
בוא לחוות את אגדת עץ ההובנה…"

האגדה הקסומה הזו באה למשוך תיירים רבים ככל האפשר לפסטיבל חדש שייערך בין 4 ל־6 ביוני בדקאר, בירת סנגל, וכל מטרתו לחגוג עם ואת אפריקה — פסטיבל אבוני (Ebony). הפסטיבל נקרא על שם העץ החום־שחור שמסמל את בני היבשת השחורה ונקרא בעברית הובנה, והלוגו שלו הוא דמות אשה שחורה יפהפייה שיבשת אפריקה משולבת בתווי ראשה.
הכל החל בחלום. חלום להראות אפריקה שונה מזו שמופיעה בחדשות הטלוויזיה – לא רק עוני, רעב, מגפות, משטרים מושחתים, סכסוכים שבטיים עקובי דם ואיידס, אלא גם עושר תרבותי, נופים מהממים, אנשים נפלאים, ומקצבים שבלעדיהם קשה היה לתאר את המוזיקה בחצי הכדור המערבי. היכן היו היום הבלוז, הג'ז, הסלסה, הסמבה, הראפ וההיפ הופ ללא התרומה האפריקאית האדירה של מיליוני העבדים השחורים שהובאו ליבשת אמריקה על ידי האדם הלבן החל מהמאה ה־16 ובמשך מאות שנים? ניתן לשער שלא היו קיימים כלל.
הקשר בין המוזיקה השחורה לעבדות מודגש בעובדה שהפסטיבל יתקיים באי גורה (Goree), 15 דקות שיט במעבורת

אנג'ליק קידג'ו | צילום : רויטרס

מדקאר. לאי הקסום הזה יש חשיבות מרכזית בהיסטוריה הכואבת של מסע העבדים ממערב אפריקה ל"יבשת החדשה" – במשך כ־400 שנה הוא שימש כנקודת אל חזור, כאשר ממנו יצאו על גבי ספינות בני השבטים השונים, הפולאני, הבמברס, הוולוף, המנדינקאס והסררה, והובלו אל האמריקות. כיום 700 תושביו של האי זוכים לשלווה מוחלטת בין הדקלים, עצי הבאובב והבוגונביליות הסגולות שבו. השלווה הזו צפויה להיעלם במהלך שלושת ימי הפסטיבל, שכן באי גורה יתקיימו טקס הפתיחה וכל הקונצרטים בעלי הקיבולת הנמוכה (עד 1,200 צופים). הקונצרטים הגדולים ייערכו בשני האצטדיונים הממוקמים בדקאר עצמה (בעלי תפוסה של שלושים ושמונים אלף איש).
מאחורי הפסטיבל הזה עומדות שתי נשים שהפכו את חלומן למציאות: סינאבו ראסין סיי, אחת המפיקות הגדולות בתחום המוזיקה האפריקאית ומי שהיתה אחראית בין השאר על ערוץ הטלוויזיה MCM אפריקה (מעין MTV המוקדש ליצירה המוזיקלית ביבשת), ומפיקה חולמנית ולוחמנית אחרת — מיה פדמור. את האחרונה, בת לאב מליבריה ואם ישראלית, פגשתי לפני כמה שנים באוניברסיטת תל אביב, לאחר הרצאה שהעברתי על שירת נשים אפריקאיות. היא ניגשה אלי, סיפרה לי על החלום שלה — לארגן פסטיבל מוזיקה כלל אפריקאי בחוף השנהב – ושאלה אותי אם יש לי עצות לתת לה. עצתי היתה לרדת מהעניין: קשה להפיק פסטיבלים בכלל, ובאפריקה בפרט, ועל אחת כמה וכמה בחוף השנהב – מדינה שסובלת מאי שקט פוליטי ושבטי.
מיה לא קיבלה את העצה, ולמרות שפסטיבל אחר שהפיקה התבטל בדקה האחרונה (איך אומרים בעברית? אמרתי לך), היא לא התייאשה, והראיה לפניכם — פסטיבל מדובר ביותר בהשקעה של מיליוני דולרים (אחת מחברות המשקאות הגדולות בעולם העניקה לו את חסותה ואת שמה). כראוי לפסטיבל שמכריז על מגמה חדשה בהיסטוריה של אפריקה למודת הסבל, יהיה זה אירוע עטור מוזיקאים מפורסמים מכל רחבי העולם,

טרייסי צ'פמן | צילום : רויטרס

כולם בצבע העור המתאים: סטיבי וונדר וטרייסי צ'פמן (ארצות הברית), ג'ימי קליף (ג'מייקה), אלפא בלונדי (חוף השנהב), מרים מקבה (דרום אפריקה), פמי קוטי (ניגריה), אנג'ליק קידג'ו (בנין), הראפיסט הצרפתי אם.סי סולאר (במקור מצ'אד) וזמר הראי האלג'יראי ראשיד טאהא. בין נציגי המדינה המארחת יהיו יוסו נ'דור ובאבא מאאל (ומאוד ייתכן שנוכל למצוא בין עשרות האמנים גם את הפרויקט של עידן רייכל, המשא ומתן בעיצומו).
נגן הג'ז האגדי צ'רלי פרקר אמר פעם: "מוזיקה היא ההתנסות האישית שלך, מחשבותיך, חוכמתך. אם אינך חי את המוזיקה, לא תוכל גם לבטא אותה בנגינה. מלמדים אותך שיש גבולות למוזיקה, אבל, אחי, אין גבולות לאמנות". ואכן, אמנות ניתן למצוא בכל מקום עלי אדמות, אך החוכמה היא לטעום אותה ב"מגרש הביתי" שלה. ואין כמו אפריקה לחוות את המוזיקה השחורה.