"כמו ציור של רוּסוֹ", לחשתי לעצמי בעוד צל המטוס שִרטט קו דמיוני מעל לשפכי הנהרות וסבך היערות של מערב סרי לנקה. קרני השמש הראשונות העניקו לירוק העד כתמי צבע כתומים־צהובים, בדיוק כמו בציורי הסבך הטרופי של האמן ה"פרימיטיביסט" אנרי רוסו. יכולתי לדמיין את הנמרים, התוכים והפרפרים ממתינים בעשב הירוק ולוטשים עיניים לטורף ולנטרף. לשונות המים העכורים של הנהרות הרבים, הפזורים לאורך חופי האי, נמשכו אל תוך מימי האוקיינוס ההודי הכחולים, כאילו חוששים להתערב זה בזה.
המטוס היה מלא בנערות סרי לנקיות צעירות, שחזרו לחופשת ראש השנה לאחר שנת עבודה כעוזרות בית בירדן או באחת ממדינות המפרץ הפרסי, לבושות סארי צבעוני מובחר או לבוש חגיגי אחר. תיירים לא נראו במטוס. מלחמת האזרחים העקובה מדם ושורה של פיגועי טרור הרחיקו מסרי לנקה את התיירים ואת המטבע הזר.
באותו רגע קשה היה לשייך את גן העדן הירוק שנפרש מתחת אל תמונות של גוויות חיילים, מסוקים ונעדרים פוליטיים. זמן קצר אחר כך, לנוכח ביצורי שקי החול, המחסומים והחיילים הרבים ביציאה משדה התעופה של קולומבו (Colombo) הבירה, התחלתי להבחין בפרטים נוספים בציור שאליו נכנסתי.
טיפה אחת, ים של דתות
צורתו של האי סרי לנקה היא כטיפת ענק שנשרה מהודו. האי, ששטחו כ־66 אלף קילומטרים מרובעים, נמצא באוקיינוס ההודי, מדרום־מזרח לקצה הדרומי של מדינת טמיל נאדו שבהודו. המסע לציילון, היא סרי לנקה של היום, מתחיל באפוס ההינדואי הראמאינה, שבו מסופר על ראוונה, מלך השדים, אשר חטף את סיטא, רעייתו של הנסיך ראמה, ונמלט איתה אל האי לנקה. הנומן, גנרל הקופים הלבן, נחלץ לעזרתו של ראמה. הוא בנה עם צבא הקופים שלו גשר מהודו אל האי לנקה ושחרר את סיטה. עד היום מפרידים בין סרי לנקה להודו כ־70 קילומטרים של מים, הזרועים באיים זעירים בשרשרת הנקראת גשר אדמס (Adam’s Bridge).
הרבה שמות ואגדות נקשרו אל האי. סוחרים יורדי ים ערבים מימי הביניים כינו את האי "סרנדיב", וסופר אנגלי מהמאה ה־18 השתמש במלה הערבית על מנת ליצור מלה חדשה באנגלית – Serendipity – המתארת גילוי של משהו מוצלח במקרה. השם ציילון נקשר אל האי בתקופת השלטון הקולוניאלי בו, שהתחיל עם הפורטוגלים וההולנדים במאה ה־17 והסתיים בשלטון האנגלי ב־1948: המלה Ceilao היא עיוות פורטוגזי של המלה "סינהלה", הקבוצה האתנית העיקרית באי.
האי קיבל את השם סרי לנקה, "אי מבורך" בסינהלית, ב־1972, תוך ניסיון להתנער מהתדמית הפוסט־קולוניאלית ומהבעיות החברתיות־כלכליות שהלכו והחריפו, וכחלק מהמאמץ הסינהלי ליצור מסגרת מדינית אחידה ל־18 מיליון סינהלים וטמילים, בודהיסטים והינדואים, מוסלמים ונוצרים. זה לא ממש עזר. המתח הדתי והאתני עלה וגאה והסלים לכדי מלחמת אזרחים, המלווה במעשי טרור.
 |
| מאלף נחשים טמילי. הטמילים הם מיעוט במדינה, אבל סינהלים רבים חוששים ממזימה להפוך את סרי לנקה לחלק מהמדינה הטמילית שבהודו הסמוכה, שם חיים עוד 50 מיליון טמילים | צילום : דודו בן-צור |
מצפון לקולומבו הבירה, נמצאת נגומבו (Negombo), אולי הדוגמה המעניינת ביותר לקונגלומרט הדתי השורר בסרי לנקה. נגומבו, שיש המכנים אותה "רומא הקטנה", שוכנת ביער טרופי העוטף כנסיות קתוליות מרשימות מהמאה ה־17, שידעו כנראה ימים יפים יותר. בחזית הכנסיות ניצב פסל של חייל רומאי, כאילו מעולם לא נטרפו נוצרים מאמינים על ידי אריות הקולוסיאום. בצד הכנסיות עומדים מקדשים הינדואיים ובודהיסטיים, ובסמטאות העיר אפשר לשמוע ב"מדרסה" ילדים משננים פסוקים מהקוראן. תושבים רבים באי מחזיקים בשתי דתות ואפילו בשלוש, משתתפים בטקסים דתיים הינדואיים או בודהיסטיים וחוגגים גם את חג המולד.
ברחוב הראשי של העיר פעורים בורות גדולים, סימן ההיכר הראשון לקריסת השירותים העירוניים במדינות המתפתחות. ככל שהבור גדול יותר, כך גדולים התסכול או ההשלמה של המקומיים. קשה היה לסרב לחזית המזמינה של המקדש ההינדואי העומד ברחוב הראשי. כמו חוברת קומיקס משובחת, סיפרו קירות המקדש אגדות ומשלים מאפוסים הינדואיים כמו הראמאינה והמהאבהארטה. קרישנה, ראמה וחברים אחרים הזמינו את המאמינים אל העולם הצבעוני ורב הדקויות של ההינדואיזם.
בנמל הדייגים של נגומבו, שהיתה מרכז חשוב של סחר תבלינים עוד לפני בוא הפורטוגלים, פרקו כמה דייגים דגי מנטה ענקיים. התושבים באיזור הם טמילים נוצרים ברובם. בתקופת השלטון הפורטוגלי אימצו את הנצרות הקתולית ורבים מהם נושאים היום שמות כמו דה סילבה, פררה ופרננדו. אבל רוב תושבי סרי לנקה אינם טמילים, ולא נוצרים. בחלקו הצפוני של האי ובחוף המזרחי נמצאים אמנם ריכוזים גדולים של טמילים, הינדואים ברובם, אך ביתר שטחי האי, הסינהלית והדת הבודהיסטית הן הדומיננטיות.
אריות ופילים בממלכה הסינהלית
הסינהלים, הקבוצה האתנית הגדולה ביותר בסרי לנקה, הגיעו לאי מצפון הודו בסביבות שנת 500 לפני הספירה, וכיום הם מונים כ־14 מיליון איש. האגדה מספרת שמקורם באריה (Sinha), שדמו (Le) עדיין זורם בעורקיהם. אותו אריה מופיע על דגלה של סרי לנקה.
מאמינים כי סידהארתה גווטמא בודהא ביקר כמה פעמים באי, ויש הטוענים כי השאיר את טביעת כף רגלו על סלע בפסגת אדמס (Adam’s Peak), 2,246 מטרים מעל לפני הים. כמה מאות שנים לאחר מות בודהא התעוררו מחלוקות באשר לדוקטרינה הבודהיסטית, והן הובילו לצמיחתן של קבוצות שונות ונבדלות בבודהיזם. הסינהלים אימצו את בודהיזם התרוודה – גרסה אורתודוקסית, שלפיה אפילו בודהא עצמו אינו יכול להתערב במהלך חייו של אדם, ועל המאמין להגיע להארה במאמץ עצמי. כיום מגדירים עצמם יותר מעשרה מיליון אנשים כמשתייכים לבודהיזם זה.
יצאתי מזרחה, אל הערים העתיקות של הממלכה הסינהלית שבמרכז האי. בצידי הדרכים עמדו נערות לבושות בבדים צבעוניים, מציעות שקיות גדושות באגוזי קשיו. מדי פעם עצרתי את הרכב, מניח לפיל ולנהגו לחצות את הכביש. פילים משמשים כבהמות משא ברחבי האי, ודמויותיהם מעטרות שרידים ארכיאולוגיים רבים, למשל בשרידי העיר העתיקה פולונרואה (Polonnaruwa), שאליה נסעתי.
מרכז האי מאופיין בנוף יבש יחסית, מה שהביא את שליטי הממלכות הסינהליות לחפור מאגרי מים מלאכותיים ענקיים בכל האי, וכיום פזורים סביבם שדות אורז רחבי ידיים. העיר פולונרואה נבנתה במאה ה־11, בצמוד למאגר המים פראקראם סמודרה (Parakram Samudra). זהו אחד המאגרים הגדולים ביותר באי, והוא משמש מקור מים לתעלות השקיה, הנמתחות לאורך יותר מ־70 אלף דונמים של שדות אורז.
שוטטתי בין הדגובות, מבנים מעוגלים ומחודדים בקצה, לזכרו של בודהא. בסלעים נחצבו דמויות ענקיות של בודהא שוכב, עומד או יושב, סרעפתו מכונסת ומבט שליו ומוכיח על פניו. כמה נשים צעדו יחפות על סלע הגרניט החם והניחו מנחות למרגלות כל אחת מהדמויות, שנחצבו במאה ה־12.
לא רחוק משם, בולט מבצר הסלע סיגיריה – מונולית אדום, המתנשא לגובה 200 מטרים מתוך הסבך הירוק המקיף אותו. טיפסתי במדרגות התלולות המובילות אל פסגת הגרסה הסרי לנקית למצדה. במאה החמישית הפך המקום למבצר מלכותי למשך 18 שנים בניצוחו של קשייפה, בנו של מלך אנוראדהפוּרה וגאון־מטורף, שחשש מתחרות עם מוגגלאנה, אחיו למחצה הצעיר ממנו. בטירופו כלא את אביו, ומוגגלאנה הצעיר נאלץ לברוח להודו. קשייפה דרש מאביו לגלות לו את מקומו של אוצר סודי, שהוא האמין בקיומו. האב הוביל את בנו אל ביתו של נזיר בודהיסטי זקן, שהיה מורו האישי במשך שנים רבות. "כאן", אמר האב והצביע על הנזיר, "מונח כל אוצרי". בטירופו, ציווה קשייפה לתלות את האב חי על קירות המבצר.
על "קיר המראות", הצמוד לקיר הסלע, נרשמו לפני אלף שנים שירים בכתב המגולגל והציורי של סינהלית עתיקה. מדרגות לולייניות מובילות אל ציורי קיר אירוטיים מרשימים ביופיים ובצבעוניותם. דמויותיהן של 18 נימפות עגולות חזה, פרחים בידיהן, נותרו על הסלע, מתוך כ־500 הציורים המקוריים. איש אינו יודע מי היו נשים אלה.
גומי ותה אצל המיעוט הטמילי
קראתי פעם על פועל במטע גומי בסרי לנקה, שנבלע בשלמותו על ידי נחש פיתון ואחר כך הוקא על ידי הזוחל הענק. בדרך לעיר קנדי (Kandy) ולמטעי התה שבמרכזו ההררי של האי, העמקתי אל תוך מטע עצי גומי צפוף. צלוחיות פלסטיק קטנות הוצמדו לעצים בכיוון הטפטוף של השרף הלבן מהחתך הטרי. הפועל הטמילי הופתע מנוכחותי. לאחר שהבחנתי בגופו הרזה יכולתי להבין את סיפור המעשה המוזר. האיש הצנום חבש טורבן לראשו ונראה כארוחת צהריים אפשרית לנחש פיתון בינוני.
במאה ה־19 הביאו הבריטים לסרי לנקה טמילים רבים ממדינת טמיל נאדו שבדרום הודו. הם הובאו כדי לעבוד במטעי הגומי ובשדות התה של ציילון הקולוניאלית, משום שהתושבים המקומיים סירבו לעבוד במטעים. תחילה שתלו הבריטים ברמות המרכזיות קפה, וייבאו עובדים עונתיים מדרום הודו. ב־1860 פגעה מחלה ביבולי הקפה, והבריטים החליטו לעבור לתה. שלא כמו קפה, תה דורש טיפול רצוף וכוח עבודה קבוע, ולכן "ייבאו" הבריטים, בין 1870 ל־1930, 200 אלף טמילים, שרבים מצאצאיהם מתגוררים באיזור עד היום.
הטמילים הם מיעוט בסרי לנקה, אבל הסינהלים יודעים כי מעבר למיצר פאלק (Palk), כ־30 קילומטרים מג'פנה (Jaffna), נמצאים עוד 50 מיליון טמילים, במדינת טמיל נאדו. סינהלים רבים חוששים ממזימה להפוך את סרי לנקה לחלק מהמדינה הטמילית שבהודו, וגם רואים עצמם כמגיניו של בודהיזם התרוודה בדרום־מזרח אסיה.
הקונפליקט האתני בסרי לנקה מזכיר את משברי הפוסט־קולוניאליזם האופייניים יותר למדינות אפריקה מאשר למדינות בדרום־מזרח אסיה: שתי קבוצות אתניות מרכזיות, הנאבקות על עמדות כוח פוליטי, זהות עצמית והגדרה טריטוריאלית. כמו במושבות כתר רבות אחרות, גם בסרי לנקה טיפחו הבריטים את קבוצת המיעוט, הטמילים, כסוכני
 |
| על "קיר המראות" בסיגיריה מצוירות דמויותיהן של 18 נימפות עגולות חזה, פרחים בידיהן. איש אינו יודע מי היו נשים אלה | צילום : דודו בן-צור |
השלטון. עם קבלת העצמאות ב־1948, היו הטמילים האליטה הפוליטית והכלכלית המובילה באי. השפה הרשמית היתה אנגלית, מה שהרחיק סינהלים רבים מעמדות מפתח.
התסכול הסינהלי העלה אל השלטון ב־1956 את סלומון בנדרניקה, שמצעו כלל חיזוק סינהלים ממעמד בינוני ונמוך והפיכת הסינהלית לשפה הרשמית. בבת אחת נושלו הטמילים מרוב משרותיהם, ונדחקו מהאוניברסיטאות ומעמדות מפתח במדינה. התסכול העמוק שנבע מכך בא לידי ביטוי בשנות השבעים והשמונים בקריאות בדלניות להקמת מדינה טמילית נפרדת, אשר תיקרא אילם (Ealam), ולגיבושה של תנועת המחתרת "הנמרים הטמילים" (LTTE) להשגת המטרה.
מלחמת המחתרות ומכוניות תופת
המתח בין הקבוצות האתניות הלך וגבר עד שהתפרץ ב־1983, כשהמחתרת הטמילית הרגה 13 חיילים מצבא סרי לנקה. במשך כמה ימים עשה ההמון הסינהלי שמות בשכונות ובבתי מסחר של טמילים. למרבה האירוניה, לעיתים לא הצליחו הפורעים להבחין בין טמילי לסינהלי, ודרשו מהמועמד לשוד או להוצאה להורג לשנן פסוקים מטקסטים בודהיסטיים, כדי להוכיח את שיוכו הסינהלי.
במהלך שנות השמונים התנהלו קרבות עקובים מדם בין המחתרת הטמילית לצבא סרי לנקה, בעיקר בחוף המזרחי של האי וסביב העיר ג'פנה שבצפון המדינה. הממשלה ביקשה את התערבות הצבא ההודי, אלא שהפחד מפני השתלטות הודית וטמילית על האי הביא להקמת מחתרת סינהלית מרקסיסיטית, אשר ניסתה להפיל את הממשלה. הצבא ההודי נואש מנסיונות התיווך, וחזר להודו לאחר שנתיים. סרי לנקה שקעה במלחמת אזרחים, שכללה פעולות טרור, עינויים ונעדרים פוליטיים מקרב הטמילים והסינהלים כאחד.
עלייתה לשלטון ב־1994 של צ'נדריקה בנדרניקה, בתו של סלומון בנדרניקה, הביאה לאי תקוות חדשות לפתרון הבעיות הפוליטיות ונושא זכויות האדם. אבל כמה ימים לפני שהגעתי לסרי לנקה, פוצצו הטמילים מכונית תופת רבת עוצמה במרכז קולומבו, אשר הרסה את רוב המרכז המסחרי של העיר. חלק גדול מחלונות בתי המשרדים והמלונות ברחובות כוסו בקרטונים ובדיקטים במקום הזגוגיות המנופצות. העיתונים ותוכניות החדשות בטלוויזיה דיווחו על קרבות בדרכים המובילות לקילינוצ'י (Kilinochchi) ולג'פנה.
ביום שבו נפגשתי לשיחה עם אופלי טנאקון, עורך העיתון היומי הנפוץ "האי" (The Island), דיווחה הכותרת הראשית בעיתונו על פיגוע תופת בשוק של בטיקלואה (Batticaloa), בחוף המזרחי. לדברי טנאקון, 12 אחוזים מאוכלוסיית האי הם טמילים, אבל רק שני אחוזים תומכים במחתרת. ובכל זאת, מלחמת ההתשה בין הצבא למחתרת הטמילית במזרח האי ובעיקר בצפון נמשכת. הדיווחים משם חלקיים ולא תמיד אמינים, ועל עיתונות חופשית מצנזורה בסרי לנקה, אין מה לדבר.
אם לא די בכך, מדברים בימים אלה גם על החרפת המתח בקרב המיעוט המוסלמי, מרכיב נוסף בפאזל האתני־דתי של סרי לנקה – צאצאים של סוחרים ערבים שנשאו נשים מקומיות ומוסלמים ממוצא מלזי. במשך השנים נבנו בין המוסלמים לסינהלים ולטמילים גשרים כלכליים, תרבותיים וחברתיים, אבל איש אינו יכול להתחייב היום שהם יחזיקו מעמד בטלטלה האתנית־דתית שסרי לנקה עוברת.
השן של בודהא, התה של האנגלים
בדיקות בטחוניות קפדניות קידמו את פני בכניסה לדלאדה מליגוואה (Dalada Maligawa), "מקדש השן" שבקנדי. הגעתי בדיוק בזמן לטקס ה"פוג'ה": משפחות משפחות של סינהלים מציבות מנחות בפינות שונות במקדש ואחר כך עומדות שעות ארוכות בתור על מנת לחזות בחדר המוזהב, שבו מוחזקת השן. לפי המסורת, דקות ספורות לפני שנשרפה גופתו של בודהא, נעקרה אחת משיניו. במאה הרביעית לספירה הוברחה השן מהודו, בשערותיה של נסיכה סינהלית, והידיעות על הימצאותה בסרי לנקה חיזקו את מעמד האי בעולם הבודהיסטי.
ב־1590 הובאה השן לקנדי, והמלך וִוימַלָה דהרמה סוּרִיָיה בנה עבורה בסמוך לארמון המלוכה מקדש בן שתי קומות, שממנו שרד רק המבנה הפנימי. המקום עבר שינויים רבים, בעיקר עקב פיגועי תופת מצד המחתרת הטמילית. כמה שבועות לאחר שביקרתי במקדש, ביצע איש המחתרת הטמילית פיגוע התאבדות בתוכו.
המקדש מכיל גם אוצרות אמנות וכתבי יד עתיקים, ועל אחזקתו ממונים נזירים משני מנזרים בודהיסטיים, מלוואטה ואסגיריה, המתחלפים ביניהם מדי שנה. קנדי נחשבת לערש התרבות הסינהלית של סרי לנקה, ופורחים בה מרכזים של מוסיקה, ריקוד ואמנות. מדי שנה, בחודשים יולי־אוגוסט נערך בעיר ה"אסאלהה פרהרה" – פסטיבל חגיגי של מוסיקה, ריקודים ומצעדי פילים, אז מוצאת השן של בודהא מן המקדש ומובלת ברחבי העיר.
צעדתי באוויר הבוקר הקריר לאורך אגם קנדי, בדרך אל מנזר מלוואטה. קוטפות תה טמיליות עצרו לרגע את עבודתן וזקפו את גבן, מנסות לראות אם האחראי עליהן מבחין ברגע המנוחה שלקחו. מבט רציני על פניהן, ונזם זהב נוצץ על רקע פנים כהות. האחראי הגיע, מחזיק בידו מטרייה להגנה משמש ומגשם, וגער בנשים, אשר חזרו מיד לליקוט העלים הירוקים.
מדרום לקנדי, בגובה 1,884 מטרים מעל לפני הים, טובלת העיר נווארה אלייה (Nuwara Eliya) בעננים ובמרבדי תה ירוק. גם היום, 51 שנה לאחר תום השלטון הבריטי באי, אפשר להתבלבל ולחשוב שהעיר היא פרבר ויקטוריאני של לונדון. בתי לבנים אדומות, גנים מטופחים, מגרשי גולף, שעת תה מסורתית וערפל הם סימני ההיכר של בירת ארץ הגבעות של סרי לנקה. אבל בכניסה אל העיר בולטות שכונות עלובות עם פחונים -‐ בתי המשפחות של קוטפות התה ופועלות הייצור בבתי החרושת לעיבוד תה.
מרי ג'במאלי מתגוררת עם בעלה ושני ילדיהם במבנה קטן וטחוב. על הקיר, תמונה של מריה מחזיקה את ישו, ומול התמונה מונחות גלויות צבעוניות הנושאות דמויות של אלים הינדואיים שונים. עוד דוגמה למורכבות הדתית בסרי לנקה. מרי היא נוצרייה וגם הינדואית, נצר למשפחה של קוטפי תה, שהביאו הבריטים לסרי לנקה.
טיפסתי בג'יפ ישן את הפיתולים המובילים למישורי הורטון (Horton Plains), אחד האזורים הקסומים והמבודדים, המגיע לגובה 2,134 מטרים, דרומית־מערבית לנווארה אלייה. קרעים בערפל הכבד גילו רצועות של נהר רחב שהתפתל דרומה, ולאורך הכביש בלטו שרכים ענקיים. בעבר היה המקום שדה הציד של הלורדים הבריטים, אשר נמלטו מהחום ומהלחות של קולומבו אל מועדוני הציד של נווארה אלייה. פילי פרא כבר לא משוטטים במרחבי העשב והסבך של האיזור, אך איילי סמבר ונמרים עדיין חיים שם. לאחר כשעתיים של הליכה הגעתי אל "קצה העולם", המקום שבו נגמר השביל, ועמדתי מול תהום פעורה בעומק של כ־1,300 מטרים אל תוך הערפל. מדי פעם הסיטה הרוח את העננים והערפל, ואפשר היה להבחין ברצועות הכסף של האוקיינוס ההודי.
אבל גם במקום המבודד הזה, מתברר, אי־אפשר לשכוח את המלחמה. על שפת המצוק פגשתי בפטרה, אחות מגרמניה, שמתנדבת בבית חולים באיזור הקרבות בין הצבא למחתרת הטמילית בצפון האי. "באתי לחפש קצת שקט מהמראות הקשים שבצפון", אמרה. כשניסיתי לדלות פרטים נוספים על המתרחש בצפון, הבחינה האחות בשני גברים מקומיים שהתקרבו אלינו, העמיסה את תרמילה הכבד על הגב וחזרה לכיוון הכביש.
תודת המערכת ללידיה ארן מהחוג ללימודי הודו באוניברסיטה העברית, ירושלים, על הערותיה המועילות.
עוד על טיול לסרי לנקה
