ארבעה ימים לפני שהגעתי התפוצצו בקולומבו ארבע פצצות קטנות. איש לא נפגע ולא נגרם נזק, אבל החשד נפל כמובן על המחתרת הטמילית שאת חבריה ביקר החבר צור שיזף. מנגד טענו אחרים שכשהנמרים הטמיליים מתכננים פיגוע, הם עושים את זה באופן מקצועי יותר, כפי שמעיד ניסיון העבר. כך או כך, את פני קיבלה עיר שנראתה כמו מחנה צבאי; בשמים עופפו מסוקים צבאיים, מחסומים גדולים של בטון וברזל ניצבו בכל צומת, שומרים חמושים עמדו בכל פינה ובכניסה לכל בניין גדול, ופלוגות חיילים צעדו ברחובות העיר עם מחסניות בהכנס, אצבע על ההדק, והמבט שבעיניהם היה לגמרי, אבל לגמרי, לא בודהיסטי. האנשים הסבירו את התכונה בעובדה שיום העצמאות של סרי לנקה עמד בפתח. אפילו לתל אביבי כמוני, למוד פיגועים וחיילים, העניין נראה מעט מוגזם. זה היה קצת מדכא, אז עשינו בדיוק את מה שאנחנו עושים בתל אביב כשהמציאות מפריעה לנו לחיות את החיים — ירדנו לים. נחמדה מאוד הטיילת של קולומבו בעת שהשמש שוקעת באוקיינוס ההודי; רצופה היא דוכני מזון העומדים בצפיפות גדולה, לא יותר משני מטרים מפרידים בין אחד לאחר, וכולם, אבל כולם, מציעים בדיוק, אבל בדיוק, את אותו האוכל. הדבר הכי מוזר שראיתי שם היה מין פנקייק ועליו חסילונים קטנים. ויתרתי. הילדים העיפו עפיפונים, המבוגרים טיילו יד ביד, והצעירים הפיקו עונג עצום מלקרוא לעברי "בוב מארלי!" ולצחוק. לא שאכפת לי שקוראים לי בוב מארלי — מחמאה גדולה מזו קשה לקבל — ובכל זאת, אחרי 47 פעמים זה מתחיל קצת להציק. כשאתה תגיע לארץ שלי, אמרתי לאחד מהם, ואני גם אצחק עליך עם החברים שלי, מעניין איך תרגיש אז. זה לא עזר, ובכל מקרה כבר שקעה השמש, אז נכנסתי לבר של Galle Face Hotel, המלון הוותיק ביותר בקולומבו — פנינה קולוניאליסטית שהוקמה בשנת 1864 ואירחה גדולי עולם כמו אינדירה גנדהי, הקיסר הירוהיטו, רוג'ר מור, ארתור סי קלארק ורבים אחרים. ישבתי מול הים, הזמנתי בירה Lion והצטערתי שיש לי רק לילה אחד בעיר הזאת ושיצא שזה הלילה היחיד בשבוע שאין בו מוזיקה חיה במועדונים. היית צריך לבוא אתמול, אמר לי הברמן, היה פה בלגאן. אתמול הייתי במקום אחר, עניתי. אז תבוא מחר, הציע, יהיה בלגאן. מחר אני בארץ אחרת, אמרתי לו. בפעם הבאה, השיב. בפעם הבאה, הבטחתי, ועד אז — אפשר עוד Lion? בכל מקרה, חשבתי לעצמי, קולומבו ואני זה לא אהבה ממבט ראשון. עשרת אלפים גלונים חלב הריסות המקום משתרעות על שטח של 24 קילומטרים רבועים. מחוץ לקומפלקס של משפחת המלוכה נפרש שטח עצום מלא במקדשים בודהיסטים והינדים, בסטופות (מקדשים שבהם נשמרים שרידים של הבודהא או של קדוש אחר) בגומפות (מקומות למדיטציה), במנזרים ובפסלים, כמה מהמקדשים מרשימים מאוד ומציגים המון פסלי בודהא בשלל תנוחות — עומד, שוכב, יושב. הכל מעוטר למופת. אחת הסטופות נקראת "סטופת החלב". למה? כי יום אחד החליט המלך פרקראמה להקים סטופה לבנה. מאחר שזו היתה המאה ה־11, ומאחר שהיה המלך והכל היה מותר לו, פקד לצבוע את הסטופה בעשרת אלפים גלונים של חלב. למה לא. הכל מעיד על עבר מפואר, והכל היה יכול להיות נחמד מאוד אם לא היו במקום כל כך הרבה רוכלים שמוכרים כל כך הרבה דברים מיותרים: פאזלים של פיל, טבעות של פיל, שרשראות, חולצות, גלויות, מקלות הליכה, חלילים. מה ש'תם רוצים. לכולם אני אומר "לא, לא תודה". זה לא אכפת לאיש, וגם כאן כולם קוראים לי "בוב מארלי" ו"סאהי באבא" (קדוש הודי ידוע). הרוכל העשרים ניגש אלי והציע לי פסלון של פיל. זה יפה מאוד, אמרתי לו, תודה רבה. כולם אומרים תודה, השיב הרוכל בעגמומיות, אבל איש אינו קונה. הנה בא אוטובוס של יפנים, אמרתי לו, הם בטח יקנו משהו. מאוחר יותר, כשישבתי במזנון ושתיתי סבן־אפ לא קר, הוא נפנף לי בידו וזקר לעברי אגודל. היפנים קנו משהו, כנראה.
קשיאפה לא היה הראשון שמצא את הסלע, היו שם נזירים שניצלו את המקום על שלל המערות שלו למדיטציה. המלך לא גירש את הנזירים. הוא השאיר להם את המערות בתחתית הסלע, הקיף אותו בשתי תעלות מגן ובשלוש סוללות עפר, ועלה למעלה. 1,200 מדרגות תלולות לוקחות אותנו לפסגה, מי יודע כמה עובדים מתו תוך כדי הבנייה, ולעולם לא נדע את שמם. בדרך אפשר לראות ציורי קיר שנשתמרו בשלמותם, המתארים נשים עירומות יפהפיות, והם מלאי חיים כאילו ציירו אותם הבוקר. אלה הציורים החילוניים העתיקים היחידים שנותרו בסרי לנקה, ואפשר לראות גם את מה שמכונה "קיר המראות", פיסת סלע שמורקה וקורצפה, ואז מורקה וקורצפה שוב, עד שהבריקה כמראה. מרשים. הציורים והקיר העניקו לסיגירייה את התואר "אתר מורשת עולמית" של אונסק"ו, והמקום מכונה "הפלא השמיני של העולם". הטיפוס הופך תלול ככל שמתקדמים. כשמגיעים אל הישורת האחרונה, לפני הכניסה לארמון, בולטות מתוך הסלע רגלי אריה ענקיות שגולפו מתוך הסלע. ולמעלה בנה לו המלך שלל גנים, בריכות וכס מלכות שמשקיף אל נוף נהדר, אבל הישיבה עליו אסורה על התיירים. תראה את האומה הגדולה הזאת, אני חושב לעצמי. לפני 1,500 שנה הם בנו מזרקות משוכללות, מערכות ניקוז ובריכות שממחזרות את המים שלהן בעצמן, הם חצבו ארמונות מפוארים בסלעים נוראי הוד ויצרו אמנות מרגשת, ומה היום? ארבעה פקידים משתתפים במילוי של כל טופס מסכן, ויותר מדי כאלה אתה צריך למלא בדרכך למעלה, וגם באתרים אחרים ובבתי העסק: אחד מקבל ממך את הכרטיס, השני גוזר, השלישי מעתיק והרביעי מפקח. הו, ארץ נהדרת! מה עשו לך הבריטים? מה עשה לך הקולוניאליזם? הטביע עם שלם בים של טפסים. ממתק של עיר שלא כמו בקולומבו, בקנדי התאהבתי מיד. עיר חמודה, הומה, עם אפיל דרום־הודו כזה, אבל רגוע יותר. הרחובות מפוצצים אנשים, מקצתם ניסו למכור לי סמים, אבל הרוב פשוט קרא לי "בוב מארלי" והושיט יד ללחיצה. אין יד שלא נלחצת ואין כמו להרגיש כמו ראש העיר במקום שזה עתה הגעת אליו. בפאב היחיד בקנדי, שנקרא "הפאב" ונמצא באמצע הרחוב הראשי, לגמתי בירה Lion והשקפתי אל ההמולה: ריקשות, אופניים, כלבים, אנשים, קבצנים. הכל חי, הכל שוקק. אחרי כל העתיקות האלה והשקט השורר בהן, התאים לי קצת בלגאן. האטרקציה המרכזית בקנדי היא מקדש השן, או דלאדה מאלינגואה (Dalada Maligawa), שם קבורים על פי המסורת שרידי השן של הבודהא בכבודו ובעצמו, מה שהופך את המקום לאחד המקומות הקדושים לבודהיזם. את המקדש מקיף האגם המלאכותי בוגָמבָרה (Bogambara). ב־1998 פוצצה המחתרת הטמילית משאית תופת בפתח המקדש. שמונה נהרגו ועשרות נפצעו. גם חלקים מהמקדש נהרסו כליל, אבל שופצו בינתיים. אין שום אנדרטה לזכר המתים? שאלתי את מורה הדרך שלי; מה פתאום, השיב בפליאה בודהיסטית שכזו: למה לזכור דבר כזה? זה דבר עצוב. אם אתם בקנדי, אל תחמיצו את הגנים הבוטניים המלכותיים, שכבר בשנת 1371 הילך בהם בשלווה מלכותית המלך וויקרָמָבָהו השלישי. 635 שנים אחר כך הילכתי בהם בשלווה מלכותית גם אני, ונהניתי הנאה מרובה. שעתיים של יופי. המון סחלבים, פרחים, עצים, זוגות מאוהבים ועץ הערבה הגדול בעולם. יותר מ־5,000 זנים של עצים ופרחים גדלים בגן הענקי הזה, והמון ציפורים באות לנוח שם. מקום נהדר. מה אשם הפיל? בסוף השיירה הלך פיל אחד בלי רגל. מה קרה לו? שאלתי את המטפל. הוא עלה על מוקש של המחתרת הטמילית, ענה לי המטפל, מצאו אותו גוסס באמצע היער. חמוד היה הפיל בעל שלוש הרגליים, אני אומר לכם. לפילים תמיד יש מבט עצוב בעיניים, אבל לפיל הזה היתה סיבה טובה יותר מלכולם. ועדיין, גם הוא שמח להיכנס קצת לנהר באמצע יום חם. גם הוא שמח נורא כשלקחתי ג'ריקן והשפרצתי עליו קצת מים. זה לא הרבה, אבל זה היה הדבר היחיד שיכולתי לעשות בשביל פיל עם שלוש רגליים. |
