סקוטלנד: גברים קשוחים בחצאית

פטריוטים סקוטים אולי לא יאהבו להודות בכך, אבל את החצאית המפורסמת המציא דווקא אנגלי. היה זה תומס רולינסון, שחכר ב־1727 שטח ליד העיר אינוורנס (Inverness) שבסקוטלנד, בנה שם כור להתכת עפרות ברזל והעסיק במפעלו "עם רב של הרריים". אותם הרריים לבשו את מה שהיה כנראה הלבוש המסורתי באזור: שכמיית צמר, שהיתה אולי נוחה לאורח החיים ההררי אך לא התאימה לבית חרושת.
רולינסון והחייט שלו קיצרו את השכמייה, הפרידו ממנה את החלק התחתון, שהפך לבגד נפרד שהקפלים כבר תפורים בו, וכך באה לעולם החצאית המפורסמת. כדי לקדם את הבגד לבשו אותו רולינסון ושותפו הסקוטי, איאן מקדונל, ראש הקלאן (clan, שבט) מקדונל מגלנגארי. אנשיו של מקדונל הלכו בעקבות מנהיגם, והחידוש "התגלה כנוח ומתאים כל כך, שבתוך זמן קצר ביותר רווח השימוש בו בכל סקוטלנד ההררית
(Highland) וגם ברבים מהחלקים הצפוניים של אזורי השפלה (Lowland)", כתב ג'נטלמן בן התקופה.

האריג המשובץ של בני מקדונל מגלנגארי, שהיו כנראה לובשי החצאית הראשונים, והאריג של בני מקדונל מקפוך (משמאל)

כלומר, לא רק שאין זה לבוש מסורתי, אלא בגד שנוצר בעידן המודרני בכוונה להקל על השינוי באורח החיים המסורתי לטובת החיים המודרניים. במאמרו המפורסם "המצאת המסורת" כותב ההיסטוריון הבריטי יו טרבר־רופר: "כיום, כל אימת שסקוטים מתכנסים לחוג את זהותם הלאומית, הם לובשים את החצאית, העשויה אריג־תשבץ שצבעיו ומתכונתו מורים על הקלאן שלהם, ואם יש להם עניין במוזיקה, הכלי הוא חמת החלילים. רוב רובו של הציוד זה, שאוהבים לייחס לו עתיקות, הוא למעשה מודרני במידה רבה.
"הוא פותח אחרי האיחוד עם אנגליה, לעתים זמן רב אחריו, ובמובן מסוים הוא מחאה נגד האיחוד הזה. לפני האיחוד הוא אכן היה קיים בצורה עוברית; אבל צורה זאת נחשבה בעיני הרוב הגדול של הסקוטים סימן לברבריות: סמלם של הרריים (Highlanders) נוכלים, בטלנים, חמסנים וסחטנים, שהיוו מטרד, אם כי לא ממש איום, לסקוטלנד ההיסטורית, התרבותית".
בימינו אין משמעות רבה להבדלים שבין סקוטלנד ההררית לאזורי השפלה, אבל במאה ה־18 היו אלה שתי ישויות נפרדות מבחינה אתנית, לשונית ותרבותית. ההיילנדרס היו צאצאים של שבטים קלטיים־גייליים ממוצא אירי, שהתערבבו עם נורווגים, פלמים ואחרים. הלואולנדרס היו צאצאים של שבטים סקסוניים, אנגליים, דניים, נורמניים ומעט קלטיים. הלואולנדרס היו חשופים יותר להשפעות של השליטים האנגלים ואימצו בהדרגה, במהלך המאות ה־12 וה־13, את השפה, התרבות, צורת המשטר הפיאודלי וסגנון הלבוש האנגליים. הסקוטים "המאונגלזים" הביטו מגבוה על אנשי ההרים, ששמרו על מבנה חברתי מסורתי של קלאנים וצ'יפים.

אחת מנקודות המפנה בהיסטוריה של החצאית ושל סקוטלנד כאחד היא המרד הגדול של 1745 נגד הכיבוש האנגלי, שבו היה להיילנדרס חלק נכבד. הממשלה הבריטית דיכאה את המרד, כפי שנהגה גם במרד הקודם ב־1715, ופתחה בסדרת צעדים נגד אורח החיים ההררי העצמאי ושיטת הקלאנים כולה; החל מאיסור החזקת נשק, דרך שלילת זכויות השיפוט ההיסטוריות של ראשי הקלאנים וכלה באיסור חמור על לבישת "בגדים הרריים": "שכמייה, חצאית, חגורות כתף… טארטן או שכמיית צמר ובדים ביותר מצבע אחד". העונש על לבישתם היה מאסר של שישה חודשים, ובעבירה שנייה – הגליה לשבע שנים. החוקים הללו נשארו בתוקף עד 1782 והצליחו לפורר במהירות את אורח החיים ההררי.
יש אירוניה במחשבה שלו נאסר לבוש ההרריים  אחרי המרד של 1715 ולא אחרי המרד של 1745, החצאית, שנחשבת היום אחת המסורות העתיקות של סקוטלנד, לא היתה כנראה באה לעולם. אבל כפי שקורה הרבה פעמים, דווקא האיסור גרם לפריחה. ההרריים הכפריים האותנטיים אמנם חדלו ללבוש את הבגדים האופייניים, אבל דווקא הבורגנים אימצו את הבגדים "האסורים" ולבשו אותם בעיקר בבתיהם באופן מחתרתי.
שתי סיבות מסבירות את השינוי המפתיע הזה, לפי טרבור־רופר. "האחת", הוא כותב, "כללית ואירופאית, והיא התנועה הרומנטית ופולחן הפרא האציל שהציביליזציה מאיימת

להשמידו. לפני 1745 בזו להרריים וראו בהם ברברים. ב־1745 פחדו מהם וראו בהם מורדים מסוכנים. אבל אחרי 1746, כשהחברה המיוחדת שלהם התפוררה כל כך בקלות, חברו בהם הרומנטיקה של עם פרימיטיבי והקסם של מין בסכנת הכחדה".
הסיבה השנייה, הפרטית והמקומית, היתה הקמת גדודי ההרריים על ידי הממשלה הבריטית. גדודי ההיילנד הוקמו עוד לפני 1745, אבל אחרי דיכוי המרד החליטו לנתב את רוח הלחימה שלהם למקומות מועילים יותר לאימפריה הבריטית, למשל המלחמות בהודו ובאמריקה. בהתחלה לבשו את השכמייה כמדים; אבל מאחר שהיו פטורים מחוק איסור הלבוש, הם יכלו לאמץ לעצמם את החצאית הנוחה.
כך ככל הנראה נולד הרעיון ליצור טארטנים נבדלים לפי הקלאנים, שכן גדודי ההרריים התרבו לפי צורכי המלחמות ומדי הטארטן שלהם נבדלו לפי הגדוד. כשאזרחים חזרו ללבוש את האריג המשובץ וכשהתנועה הרומנטית עודדה את פולחן הקלאן, הועתק

רק לשבט מקדונלנד לבדו, אחד הקלאנים בעלי ההיסטוריה הארוכה והמפוארת ביותר בסקוטלנד, יש תשעה ענפים שונים בעץ המשפחתי, ולהם לא פחות מ-27 דוגמאות שונות של משבצות

העיקרון מגדודים לקלאנים: כביכול נארגו טארטנים מאז ומתמיד במתכונות נפרדות לפי הקלאנים, המשפחות והמחוזות השונים.
בשלב זה כבר לא רצתה הלאומיות הסקוטית שיבלבלו אותה עם עובדות. תרבות ההיילנדס המומצאת למחצה הפכה להיות התרבות הסקוטית המשותפת לכל, ובמפתיע התגלה שפע של מסמכים היסטוריים "עתיקים", "אפוסים ספרותיים קדומים" התומכים לכאורה בטענה הזו. יצרני הטארטנים היו מרוצים מאוד מהמגמה החדשה, שכן עד ביטול האיסור ב־1782 לא היו להם לקוחות פרט לגדודי ההרריים. עכשיו הם ראו סיכוי לשוק גדול בהרבה.
ההזדמנות הגדולה הגיעה ב־1822. סר וולטר סקוט, הנשיא של האגודה הקלטית באדינבורו, התפעל מהגיילים השורשיים ש"משוחררים מרודנות המכנסיים". כאשר ארגן סקוט קבלת פנים לכבוד ביקורו הרשמי של המלך ג'ורג' הרביעי באדינבורו, הוא הזמין גם את הצ'יפים ההרריים ודחק בהם לבוא ב"תלבושות המסורתיות".
ב־1819, כשעלה לראשונה רעיון הביקור המלכותי, הכינה אחת החברות הגדולות בשוק מאגר של טארטנים שנבדלים לפי הקלאנים וכרתה ברית עם ה"היילנד סוסייטי" בלונדון, שאישרה אותם כשייכים לקלאן זה או אחר. כך הוענק לפרויקט המסחרי מסווה של מכובדות. אך מרגע שאושר דבר הביקור, לא נשאר זמן לעקביות ודקדקנות כאלה. שטף ההזמנות היה כזה ש"כל פיסת אריג נמכרה ברגע שירדה מהנול".
האירוע המבוים הצליח מעל למשוער. השיא היה כשגם המלך הגיע לבוש בחצאית הטארטן ואף הרים כוסית "לצ'יפים ולקלאנים של סקוטלנד", כאילו אורגנה החברה הסקוטית כולה במסגרת שבטית מאז ומעולם. את המלך, שהיה מה שכונה לימים "מוביל חברתי", מיהרו לחקות נתיניו הנאמנים. והשאר הוא, כמו שאוהבים לומר, היסטוריה.