ספרד: מלחמת האזרחים

פאזל משובש
ספרד של 1934, שנתיים לפני המלחמה, היתה פאזל צבעוני ותוסס, שבו שום פיסה לא התחברה לשום פיסה אחרת, והצוותים שניסו לשייף את הקצוות לא יכלו להגיע להסכמה, לא בינם לבין עצמם ולא עם שום צוות אחר. הפאזל הספרדי הורכב ממתח מעמדי וממתח אידיאולוגי, ממתח כלכלי וממתח אזורי. לכולם היתה תקווה גדולה משותפת: "רקונקיסטה" – שיבה לעבר המפואר של ספרד האימפריאלית, זו ששלטה בזהבו של "העולם החדש". אלא שתקווה זו, על אף שצבעיה הזוהרים היו מקובלים על הכל, לבשה תכנים שונים בכל קבוצה ואיגוד, בכל עיר ועיר ובכל כפר וכפר.
ספרד של 1934 דמתה לציור מפורק איברים של פאבלו פיקאסו, לצלילי אימה ועצב וייאוש, המופקים מהצ'לו של פאבלו קזאלס, לדינמיקה נמהרת כמו בכינורו של פאבלו סאראסטה ולתחושת מחנק כמו במחזותיו של פדריקו גרסיה לורקה. שנה אחרי ייסוד הפלאנגות הפאשיסטיות, כמעט שנה אחרי נצחון הימין בבחירות לראשונה מאז הקמת הרפובליקה השנייה, עלה ריח הדם באוויר. ב־6 באוקטובר, תאריך הרה פורענויות, פרצו התקוממויות בקטלוּניה ובמדריד, ודוכאו מיד.
התקוממות דומה באסטוריה, איזור המכרות, הפכה למלחמת אזרחים. היתה בה מחווה רומנטית שהפכה למיתוס. אנרכיסטים, סוציאליסטים וקומוניסטים, פועלים פשוטים, נלחמו שכם אחד בסיסמה "אחים פועלים – התאחדו!" אולם המחיר שגבתה היה יקר: 3,000 הרוגים ו־20,000 אסירים. ההתקוממות דוכאה בקשיחות על ידי כוחות צבא בפיקודו של הגנרל הצעיר ביותר באירופה, פרנסיסקו פראנקו אי באהאמונדה. זו היתה החזרה הכללית הגדולה לקראת מלחמת האזרחים, שפרצה כשנה וחצי אחר כך, ואשר היתה, בתורה, החזרה הכללית לקראת מלחמת העולם השנייה, שפרצה מיד עם סיומה.

מדורת תסכול רוחשת
בסוף 1934 גדל מספר החברים באיגוד המקצועי האנרכיסטי, ה־CNT, למיליון וחצי. וכולם היו  חדורים בהתרגשות של "משיח עכשיו", מצפים להופעת "הקומוניזם המשחרר" – בניגוד לקומוניזם הבירוקרטי בברית־המועצות – בכל רגע כמעט. האנרכיסטים, שסועי מלחמות אידיאולוגיות בינם לבין עצמם, התאחדו ערב הבחירות ההן בקריאה להחרים אותן. ובהעדרם עלו כוחות הימין. עליית הימין עצרה את הרפורמות שממשלת השמאל המתון התחילה בביצוען – רפורמה אגררית מקיפה וחילוּן החינוך.
המתחים שטילטלו את ספרד כל השנים הפכו למדורת תסכול רוחשת, שכירסמה את המרכז המתון והעלתה את הכוחות הקיצוניים משמאל ומימין. בדלנים בסקים וקטלנים, כנסייה שאיבדה את מרכזיותה בחיים הפוליטיים, ומאמיניה שֶמחו על הפרדת הדת מהמדינה וכפיית חינוך חילוני על ילדיהם, אצילים שחששו לשקיעתם, מעמד בינוני שחש מצוקה נוכח הפרות הסדר הגוברות והולכות, מובטלים קשי־יום שהתקווה ליום עבודה גוועה לעיניהם אל מול השפל הכלכלי, אריסים שהתקשו להבטיח חכירה ארוכת־טווח של אדמות, ובעלי האחוזות הגדולות בדרום שחששו להפקעתן. החברה הספרדית שוסעה לקבוצות קטנות, מקופחות, פגועות וחרדות.
מתחת לכל אלה גאו התקוות הקדמוניות. אלה קיוו לשובה של המלוכה, ואלה קיוו לחידוש האימפריה ושיבת תור הזהב; אלה תלו את יהבם בעליית כוחות החוק והסדר המדומים, הפאשיסטים באיטליה והנאצים בגרמניה, ומולם התייצבו אלה שחזו בשפל הכלכלי העולמי כמבשר את נצחון הסוציאליזם. אבל הקבוצה הקנאית ביותר, המשיחית ביותר, ביצבצה בין שורות האנרכיסטים – ה־FAI, האוונגרד המיליטנטי של ה־CNT.
באביב של 1936 ניצתה תקווה גדולה בקרב חסידי הרפובליקה ותומכי הרפורמות. בבחירות שהתקיימו בפברואר זכה השמאל, הפעם בתמיכת האנרכיסטים, לניצחון לא צפוי, וממשלתו של מנואל אזאניה (AZANA) עמדה להתחיל בחידוש הרפורמות שהוקפאו. אבל האירועים הקדימו אותה. הרחוב היה לזירת מלחמת פרים, שבה הכל נגחו בכל – הפלאנגיסטים רדפו אחר הקומוניסטים, והאנרכיסטים רדפו אחר הפלאנגיסטים. מעט אחר כך נורו יריות ראשונות, מדביקי כרוזים ומחלקי עיתונים נרצחו, כנסיות ומנזרים הועלו באש. הפלאנגות הוצאו אל מחוץ לחוק, וגם האנרכיסטים נרדפו בידי הממשלה, אבל ללא הועיל. מנהיגי המפלגה הסוציאליסטית התקוטטו ביניהם ותימרנו זה את זה עד אפיסת כוחות, ובינתיים השתלטו הכפריים על האדמות בעידוד האנרכיסטים, לפני שהתקבלו התקנות המתאימות בבית הנבחרים. שלטון החוק התפורר, והממשלה צפתה בתהליך בחוסר אונים.

ניסוי כלים עולמי
האנרכיזם הספרדי היה תופעה ייחודית. מעין מסדר ישועי, סגפני, הכל או לא־כלום, ששליחיו סובבו בכפרים נידחים ובקרב הפרולטריון המתהווה בערים הגדולות, והפיצו את הבשורה הסינדיקליסטית של האנרכיסט הרוסי פיוטר קרופוטקין. מדובר בתאים חברתיים, מעין קיבוצים, הקשורים ביניהם ברשת גדולה ומנהלים את עצמם, קואופרטיבים ומשקים חקלאיים, תעשיות ושירותים ציבוריים, הנמצאים בבעלות עובדיהם. הם הטיפו לביטול הממשל, הכסף והרכוש, להעברת הבעלות על האדמות למעבדיהן והמכונות לפועליהן, הם הטיפו להשכלה, להיגיינה ולטבעונות. מאז שהוקם ב־1911, ציפה ה־CNT לפרוץ "השביתה הכללית" ולמהומה שתתרחש בעקבותיה, חבלי הלידה של אחרית הימים, הקומוניזם המשחרר. "השביתה הכללית" היתה המנטרה של התקופה, פתח לעידן החדש באידיאולוגיה הסוציאליסטית הרדיקלית, הרגע שבו הפרולטריון יתעורר וייקח את העניינים לידיו.
פרוץ מלחמת האזרחים, ב־17 ביולי 1936, היה הרגע שציפה לו הארגון. לרגע, היה הקומוניזם המשחרר לעובדה. השביתה הגדולה החלה ביוני 1936 בדמות שביתת פועלי הבניין במדריד, הגדול שבמגזרי הפועלים. חוסר השקט גאה מיום ליום – התנכלויות וחיסולים הדדיים, ביזה. התחושה היתה שהממשלה איבדה את השליטה, והצבא יצא למרד בשם הצלת האומה: האש הובערה בעקבות רצח של קצין משטרה שמאלני במדריד ונקמת דמו בידי פקודיו באחד ממנהיגי הימין. מיד אחר כך הכריזו הגנרלים על מרד, ופראנקו, אז רמטכ"ל מודח ומפקד הצבא הספרדי באיים הקנריים, ביקש מהיטלר סיוע אווירי להזרמת כוחותיו ממרוקו לספרד. היטלר נענה לבקשה, וב־27 ביולי החלה לפעול הרכבת האווירית הראשונה בהיסטוריה.
מנגד, יצאו השליחים האנרכיסטים אל הכפרים ובישרו לכל, שהגיע העידן המשיחי. אף אחד לא היה ערוך לקראת "הקומוניזם המשחרר". ההטפה דיברה על "ביטול" ו"שלילה" ו"סילוק". איש לא חשב על התכנים החיוביים שייכנסו במקומם. אבל כבר קמו קומונות של נשים, בהן של זונות ונזירות, ארגוני פועלים פעלו שכם אל שכם עם כנופיות מהעולם התחתון, השדות עובדו על ידי הקולקטיבים המהפכניים, והכל נוהל ברוח דמוקרטית מלאה, ישירה ונטולת היררכיה.
לרגע, היה זה סיפור הצלחה. לפחות לטענת האנרכיסטים, שהצביעו על גידול של 20 אחוזים ביבול בתום הקציר הראשון ועל עלייה דומה בתפוקה בבתי החרושת, שעברו לידי הפועלים עם פרוץ המלחמה. התיעוד נכחד, הארכיונים הושמדו, ובתום מלחמת האזרחים לא נותרו מקורות לחקירה היסטורית. אבל המהפכנים, שגלו בתום המלחמה לדרום צרפת ולמקסיקו, ציינו את הניסוי האנרכיסטי כרגע היפה ביותר בחייהם.
עוד היבול הראשון עולה יפה, עשה פראנקו את דרכו לטולדו, כבש את מבצר אלקסר, שבו התבצרו אנשי הצבא מול המיליציה הרפובליקנית, והביא לתפנית הגדולה הראשונה במערכה. בעקבות נצחונו, מינו אותו הגנרלים למפקד העליון של הצבא ולראש המדינה. מוסוליני הזרים למערכה עוד ועוד כוחות איטלקיים, ומפציצים איטלקיים וגרמניים ירקו אש על מדריד, שסירבה להיכנע. מצד שני, התחיל סטאלין להזרים אספקה לכוחות הקומוניסטיים, שצברו עקב כך כוח פוליטי רב, ולמעשה הכפיפו את הממשלה הרפובליקנית לשליטתם. סטאלין שיחק משחק כפול: תמך תמיכה מהוססת בלוחמים השמאלנים, כדי לאיים על מעצמות המערב במהפכה, אך גם חתם על חוזה אי־מעורבות בינלאומי, כדי להפיס את דעתן של מעצמות המערב שחששו מהתפשטות המהפכה הפרולטרית.
ספרד הפכה לשדה ציני של ניסוי כלים וטקטיקות לוחמה, על בשרם של הספרדים. לולא ההתערבות הזרה, יכלה המלחמה להיות מוכרעת זמן קצר לאחר שהחלה; אבל היא נמשכה 32 חודשים.
האנרכיסטים בספרד התחבטו בדילמה: מצד אחד, המלחמה הנמשכת מצריכה ארגון צבאי היררכי המקבל מרות; מצד שני, קבלת מרות והיררכיה פירושה קץ המהפכה. המחנה האנרכיסטי התפצל: חלקו הצטרף לממשלה, אחרים הוסיפו להילחם – רעבים, מותשים, תחמושתם אוזלת. לאט לאט גם הלהט תם. רק בואם של אנשי הבריגדות הבינלאומיות נסך תקווה לשעה.

הזעם הקדוש
היתה זו שעתם היפה של האינטלקטואלים, שהמאבק הספרדי הרטיט את ליבם. הזעקה חבקה עולם ומלואו. מאמרים ועצומות, כרוזים וצעדות, הפגנות ומגביות, וגיוס לבריגדות הבינלאומיות. ספרד הלוחמת היתה מקום מפגש של רומנטיקנים ומהפכנים, הרפתקנים ומובטלים, עיתונאים וסוכנים זרים, סופרים מתוסכלים ומשוררים הזויי עיניים. לצד אנדרה מאלרו ואנטואן דה סנט־אקזופרי, ארנסט המינגוויי וארתור קסטלר, הגיע גם ג'ורג' אורוול, תחילה כעיתונאי ומהר מאוד כלוחם ה־POUM הטרוצקיסטית, מפלגת הפועלים של האיחוד המארקסיסטי. "התגייסתי כמעט מיד למיליציה", כתב ב"מחווה לקטלוניה", "מאחר שבאותו רגע ובאותו אקלים זה היה הדבר היחיד שהתקבל על הדעת. האנרכיסטים שלטו בפועל בקטלוניה, והמהפכה היתה עדיין בעיצומה… כמעט כל בניין  נתפס בידי הפועלים ועוטר בדגלים אדומים או בדגל השחור־אדום של האנרכיסטים; על כל קיר צוירו הפטיש והמגל וראשי התיבות של המפלגות הלוחמות; כמעט כל כנסייה טונפה ואיקוניהָ הועלו באש. כנופיות פועלים פה ושם החריבו באופן שיטתי את הכנסיות. כל חנות ובית קפה נשאו שלט, שהודיע על הפיכתם לקולקטיב; אפילו מצחצחי הנעליים היו לקולקטיב, ותיבותיהם נצבעו בשחור ואדום. מלצרים וזבנים הסתכלו לך בעיניים ונהגו בך כעם שווה להם. גינוני הדיבור נעלמו. איש לא אמר 'סניור', 'דון' או 'כבודו' – כולם קראו לכולם 'קומראד' ו'אתה', ואמרו 'סאלוד' במקום לומר 'בואנוס דיאס'".
אבל ביטול הגינונים לא ביטל את הזעם הקדוש. הפיצול בשורות השמאל גבר. הממשלה הרפובליקנית הגוססת סירבה לחמש את האנרכיסטים שכבשו את אראגון, משום שסירבו לקבל מרות. בכך הסתיימה, בחורף 1936, התנופה המהפכנית. זו הפכה למלחמת מגננה עיקשת, נואשת וסטאטית, בשעה שמחנה הימין הלך וגיבש את כוחותיו המפוצלים לאחדות לוחמת. הקומוניסטים חתרו תחת האנרכיסטים, ומלחמות אזרחים קטנות וגדולות יותר פרצו בתוך המחנה הרפובליקני עצמו.
הרפובליקנים עוררו עליהם את חמת זעמם של ממשלות המערב ושל דעת הקהל הקתולית – צעירים רדיקלים משורות המליציה שרפו מנזרים, שחטו נזירים ואנסו נזירותֲ; מנגד, צבא המורדים שחט מכל הבא ליד: כל מי שזוהה עם קידמה, כל מי שנחשד בהומוסקסואליות. אחד מקורבנותיו הראשונים היה המשורר הנפלא ומי שעמד בראש התיאטרון העממי הספרדי, שנועד להביא השכלה להמונים, פדריקו גרסיה לורקה. בשני הצדדים פעם להט האינקוויזיציה הספרדית הקדושה, שבוטלה רק כמאה שנים קודם לכן.

גרניקה בוערת
באביב 1937 הפציץ לגיון הקונדור הנאצי את גרניקה (GUERNICA), ערש התרבות הבסקית, והרס אותה עד היסוד; חורבן שאותו הנציח פיקאסו בציורו המונומנטלי. אבל בעוד גרניקה בוערת, פרצו קרבות רחוב בברצלונה בין הקומוניסטים לבין ה־POUM. מעט אחר כך הוצא הארגון אל מחוץ לחוק, ומנהיגיו נאסרו. הגנרלים המורדים השתלטו על חבל הבסקים וביתרו את קווי הרפובליקה. עד בוא הסתיו, היה צפון ספרד בידיהם.
בחורף איבדו הרפובליקנים מאחז אחרי מאחז. הצרפתים בהנהגת ליאון בלום פתחו את גבולם הדרומי לאספקת ציוד לעמיתיהם הספרדים, אך  מוסוליני הזרים את מפציציו לכתישת קטלוניה, והרפובליקנים חיפשו כניעה בכבוד. פראנקו דחה כל מוצא, זולת כניעה מוחלטת. העקשנות הדתית של  שני הצדדים האריכה את המלחמה, שכבר הוכרעה למעשה, לשנתיים נוספות.
בקיץ 1938 התארגנו כוחות הרפובליקה למתקפת נגד אחרונה. הגדודים המובחרים חצו בליל ה־24 ביולי את נהר האברו, כדי לשחרר את קטלוניה מהלחץ האיטלקי. האיטלקים המופתעים נסוגו, אבל הצבא הרפובליקני לא עמד מול התקפות האוויר שבאו בתגובה, והלוחמה הממונעת החדשה של הצבא הלאומני. ושוב גבר הרעב, השתבשה האספקה, והידרדר המוראל. עם הפיוס הבינלאומי שהושג בהסכמי מינכן, נאלצה הממשלה הרפובליקנית להסכים להסגת הבריגדות הבינלאומיות.
הקרב על האברו הוכרע, וחודשיים אחר כך נפלה גם ברצלונה. בפברואר 1939 הכירו בריטניה וצרפת במשטר פראנקו, וגברה זרימת הפליטים והעריקים מספרד לצרפת; כחצי מיליון מספרם. עד מארס לחשו גחלי הרפובליקה, ובימים האחרונים עוד פרצו קרבות בין שרידי הסוציאליסטים לשרידי הקומוניסטים במדריד. בסוף אותו חודש כבשו כוחות פראנקו את הבירה, וב־1 באפריל הכריז הגנרליסימו על סיום המלחמה. אומדן ההרוגים נע בין מיליון לשני מיליון; אבל מנהיגי המהפכנים הוסיפו במשך שנים רבות להתקוטט, להאשים זה את זה ואלה את אלה, ולהתפלג עוד ועוד, להמתין לשעת כושר שלא תבוא לעולם.
רק 46 שנה אחרי תום המלחמה הנוראה שקעו ענני האבק שהעלתה. פראנקו נקבר ברוב טקס, וספרד היתה לדמוקרטיה עם גוון שמאלי. זקני המהפכנים שבו הביתה לבסוף; דולורס איבארורי, לה־פסיונאריה – אשת הכורה מאסטוריה, שהלהיבה את המהפכנים בקריאתה "הם לא יעברו" (NO PASSARAN) – אפילו נבחרה לפרלמנט, בת 84. מההריסות צמח קפיטליזם מודרני, שמעניק לעובדים את מכסת שעות העבודה המקוצרת, אשר למענה הקיזו את דמם והתגייסו לארגוני התקווה הגדולה. אבל יש בדלנים בסקים, ויש לאומיות קטלונית, וקציני משטרה עדיין מתפוצצים בספרד פה ושם. יש קרב לוהט אחד עכשיו: איפה תוצג ה"גרניקה". זו הועברה לפני שש שנים מהמוזיאון לאמנות מודרנית בניו־יורק למוזיאון במדריד. המוזיאון הבסקי בבילבאו, קילומטרים מעטים מהעיירה גרניקה, מבקש להשאילה לתצוגה, ולוּ זמנית. אבל המוזיאון הלאומי במדריד טוען שלתמונה טוב אצלו; וחוץ מזה, היתה זו בקשתו המפורשת של פיקאסו שהיא תשכון שם. המערכה הזו טרם הוכרעה.