ספרד: בעקבות דון קישוט

בעקבות בדיה
בצפונו של מחוז קסטיליה דה לה מאנצ'ה (CASTILLA DE LA MANCHA) מתפתלת דרך דון קיחוטה, ולאורכה אתרים המוזכרים ברומן שכתב סרוואנטס. התיירים מוזמנים לבקר במקומות אלה, להיזכר באביר בן דמות היגון ולהותיר את מיטב כספם; אבל לא רבים מגיעים לכאן. זו אינה ארץ מרתקת: היא אינה הדורה כמו הפירנאים ואינה עשירה בתרבות כמו אנדלוסיה. לא היופי הביא אותי לצאת לדרך, אלא הסקרנות: מה יכלול מסלול המבוסס על בדיה, ומה יספר לי על ארצו של גיבור ספרותי ועל חייו?
קסטיליה דה לה מאנצ'ה היא ארץ שטוחה למדי. כשהגעתי אליה, הימים היו ימי סוף הקיץ, והמחוז התעלף מחום. המכונית דהרה בכבישים צדדיים, ובגבעות שסביב נראו פה ושם מקבצים של טחנות רוח אימתניות, צבועות לבן, ושרידי טירות. שמה של אחת הטירות, בלמונטה (BELMONTE), מזכיר שלאחר שנת 1871, שבה איבד בעלה נפוליון השלישי את הכתר הצרפתי, התגוררה כאן גבירה מכובדת – הקיסרית יוג'ין. היום אין פה מלכות ולא אבירים, ובחדרים הקרירים נפגשים רק תיירים אוהבי היסטוריה.
המכונית חלפה בין כפרים קטנים, שבתיהם הצבועים לבן וכחול כמעט נשרפו מחום הקיץ, ותושביהם נמלטו מהחום אל חיקה של סייסטה נעימה, מאחורי חלונות ודלתות מוגפים. בצהרי היום נראו היישובים הללו ככפרי רפאים, ואחר הצהריים יצאו התושבים החוצה, העמידו כיסאות ליד דלתות שרק וילון כיסה אותן, ונהנו מההפוגה מהחום.
באיזור זה חי פעם אלונסו קיחנו, איש האצולה הזעירה שירד מנכסיו. עיקר עיסוקו היה קריאת ספרות אבירים. וכל כך הרבה לקרוא בה, עד שהשתבשה עליו דעתו והוא החליט כי הוא חיוני לארצו, וכי עליו להיות אביר נודד ולשוטט בעולם על סוסו, לשחר הרפתקאות ולתקן עוולות, עד שיזכה בתהילת עולם. לאחר ששינה את שמו לדון קיחוטה, ניקה את השריון של אחד מאבות אבותיו, התקין לו כובע מקרטון, מצא כינוי אבירי הולם לסוסו הרזה, רוסיננטה, בחר לו את הכפרייה אלדונסה לורנסו כאהובה וכינה אותה דולסינאה דל טוֹבּוֹסוֹ, ואת סנצ'ו פאנסה, איש עני מהכפר השכן, כנושא כלים – יצא לדרך.

כבשים וטחנות רוח
דרכו של דון קיחוטה, קובעים מדריכי התיירים, מתחילה בקונסואגרה (CONSUEGRA). הקשר בין עיירה זו לבין הרפתקאותיו של האביר מסתכם בשורה של טחנות רוח עצומות ממדים, הנראות על הגבעה. בחיפושיו אחרי הרפתקאות, פגש דון קיחוטה כארבעים טחנות כאלה והציג אותן בפני סנצ'ו פאנסה כענקים מפלצתיים. לא עזרו מחאותיו של האחרון, כי אלה טחנות רוח; דון קיחוטה טיפס על סוסו דל הבשר ודהר לעבר הטחנה הראשונה. "אך משהנחית את חניתו על הכנף השיבה לו הרוח בזעם שכזה, שניפצה לרסיסים את החנית והשליכה לאחור את הסוס ואת האביר, שהתגלגל על פני השדה פגוע עד מאוד". (כל הציטוטים מתרגומם של ביאטריס סקרויסקי־לנדאו ולואיס לנדאו, הוצאת סימן קריאה, הקיבוץ המאוחד). האומנם התנהל הקרב בקונסואגרה, או שמא נערך בקמפו דה לה קריפטאנה (CAMPO DE  LA CRIPTANA) או במוטה דל קוארבו (MOTA DEL CUERVO), שגם בהן נראות למרחוק טחנות רוח? סרוואנטס אינו מוסר פרט זה. בכל מקרה, היום רוב המבנים הללו אינם משמשים כטחנות רוח וגם לא כענקים מפחידים, אלא כשרידים מוזיאליים, הד לעברו של האיזור ואולי לסיפורו של דון קיחוטה.
עדר כבשים שחלף סמוך לטחנות הרוח העלה ענני אבק. אדי החום כיסו הכל. ברגעים כאלה קל לדמיין את דון קיחוטה מסתער במרץ על עדרי כבשים, משוכנע לחלוטין כי אלה צבאות ענק של אבירים ומלכים. יכולתי לשמוע את שריקות אבני הקלע של הבוקרים והרועים, שניסו לעצור את המתקפה של האיש המשונה הזה על עדריהם. על התל, סמוך לטחנות הרוח, כמעט אפשר היה לראות את סנצ'ו פאנסה המיואש צופה במעשי הטירוף של אדונו, תולש את זקנו ומקלל.
בפוארטו לאפיסה (PUERTO LAPICE) שליד קונסואגרה אין טחנות רוח. אך כפר זה הוזכר בשמו בספר. כאן ניצב הפונדק שבו הוסמך דון קיחוטה לאביר על ידי הפונדקי הנוכל. לילה שלם עמד האביר בן דמות היגון ושמר על טירה, שלא היתה אלא באר ואורווה. לילה שלם לעגו לו הפונדקי ואורחיו. בסופו של הלילה חדר לתוך הפנטזיה של האביר חמר תמים, שדון קיחוטה ראה בו אביר תוקפני והיכה אותו מכות נאמנות. רק אז הסכים הפונדקי, שרצה להיפטר מעונשו של זה, לבצע את הטקס. מלמולים, חבטות וטפיחות עדינות בחרב, ודון קיחוטה היה לאביר.
בפוארטו לאפיסה יש מסעדה, השוכנת במעין בית חווה משופץ. פסל של דון קיחוטה ניצב בחצר, להזכיר לסועדים שהאביר שוחר ההרפתקאות היה שם. במרתף הצונן של המסעדה קבועים אל הרצפה כדי ענק, שאולי היו כאן גם כששתה סרוואנטס בחברת מכרים במחצית השנייה של המאה ה־16 או בתחילת המאה ה־17.
באל טובוסו (EL TOBOSO) ביקרתי בבית אהובתו של דון קיחוטה, הגבירה היפה דולסינאה, אותה לא פגש מעולם. סנצ'ו פאנסה העיד כי דולסינאה לא היתה נסיכה או גבירה, כפי שקבע דון קיחוטה בביטחון רב, אלא איכרה מהכפר אל טובוסו; אשה גסה ופשוטת הליכות. אבל גם סנצ'ו פאנסה לא פגש מעולם את דולסינאה, וקיומה, גם זה הבדוי, נעשה מעורפל במהלך הרומן. סרוואנטס לא יכול היה להעלות בדעתו שאי־פעם יגיעו תיירים לכפר הנידח אל טובוסו במיוחד כדי לפגוש דמות שלא היתה ולא נבראה. ובכל זאת, על מסלול דרכו של דון קיחוטה, כפר זה הוא מקום משכנם של שני אתרים המנציחים את סרוואנטס וגיבוריו: ביתה של דולסינאה, שהוא היום מוזיאון צנוע המנציח את חיי האיכרים במאה ה־16, ומרכז על שם סרוואנטס, ובו אוסף מהדורות שונות של "דון קיחוטה".

הרפתקאותיו של סופר
אם היה הספר נכתב על ידי דון קיחוטה עצמו, ודאי היה ממציא גיבור שאירועי חייו דומים לאלה של סרוואנטס. כי מה שרצה האביר המהולל היו קצת הרפתקאות מהסוג שלסרוואנטס, שכתב את הספר כשהיה בן 50, בן גילו של דון קיחוטה, היו בשפע.
מיגל דה סרוואנטס סַאַווֵידְרָה  נולד ב־29 בספטמבר 1547, בעיירה אלקאלה דה הנארס ((ALCALA DE HENARES, מרחק 32 קילומטרים ממדריד. הוא היה הילד הרביעי במשפחה שמוצאה מן היהודים המומרים. כשהיה סרוואנטס בן חמש, נאסר אביו בגלל חובותיו, ורכוש המשפחה הוחרם. מאוחר יותר נתלווה אל אביו בנדודיו – תחילה לוויאדוליד (VALLADOLID), לאחר מכן למדריד, שם קבע פליפה השני את חצר מלכותו, אחר כך לסביליה, שם למד סרוואנטס אצל איש הרוח חואן לופס דה הוֹיוֹס, ובשנת 1566 חזר למדריד. כשהיה בן 22 הגיע סרוואנטס לרומא בלוויית מי שעתיד להיות הקרדינל חוליו אקוואוויוה, ושנתיים אחר כך נסע לנאפולי והתגייס לצבא.
ב־7 באוקטובר 1571, על סיפונה של אוניית המלחמה מארקסה, השתתף סרוואנטס בקרב לפאנטו (LEPANTO), הקרב הימי בין הספרדים לתורכים העות'מאנים. לאחר שנפצע בחזהו ובידו השמאלית, שהיתה משותקת מאז, העניק לו מפקד הצי הנוצרי, פרס של שלושה אסקודוס בחודש, שכר מיוחד כאות הוקרה לגבורתו.
בשנים הבאות שירת סרוואנטס בחילות מצב, תחילה בסרדיניה ואחר כך בלומברדיה ובנאפולי. בספטמבר 1575 עשה סרוואנטס את דרכו חזרה מנאפולי לספרד על סיפונה של אוניית המלחמה סול, מצויד במכתב המלצה מדון חואן ומהמשנה למלך של נאפולי, הדוכס מסזה. ב־20 בחודש תקפו שלוש אוניות מלחמה תורכיות את הספינה, ליד שפך הרון. סרוואנטס נפל בשבי והובל לאלג'יר, שם נמכר כעבד לאדונים מקומיים. ארבע פעמים ניסה להימלט, אך ללא הצלחה. רק בתום חמש שנות עבדות חזר סרוואנטס לספרד, לאחר שמשפחתו הצליחה לגייס 500 אסקודוס ויותר מקילוגרם זהב; בין השאר, בסיועם של נזירים טריניטריים, מסדר שנוסד כדי לפדות שבויים נוצרים בצפון אפריקה.
הדים להרפתקאות אלה אפשר למצוא בסיפורו של השבוי (כרך א', פרקים 39־40), שם מוזכר סרוואנטס בשמו – דה סאווידרה. "כולנו חששנו לו בגלל מעלליו הרבים, שגם הפעוט שבהם דינו שיפוד, וגם הוא חשש מכך לא פעם", סיפר השבוי שפגשו דון קיחוטה וחבריו בפונדק. "אילו היו עיתותינו בידינו, הייתי מספר לכם עכשיו כמה מעלילותיו של החייל ההוא, ומן הסתם הייתם רווים מהן נחת הרבה יותר מאשר מקורותי שלי".
בן 33 היה סרוואנטס כשחזר לספרד, בטוח ברצונו להתפרנס מספרות. היה עליו להמתין 25 שנים עד שזכה להצלחה ספרותית, עם פרסום "דון קיחוטה". במשך שנים אלה חיפש עבודה קבועה, פירסם סיפורים ויותר מעשרים מחזות, אולם ספרד השוקעת של אותן שנים לא היתה צומת ספרותי־אמנותי חשוב כאיטליה או צרפת.
עיון בתולדות חייו של סרוואנטס יוצר את הרושם שעד גיל מאוחר נחל כשלונות. למשל, ב־1587, במסגרת מאמצי האימפריה להכין את הצי הספרדי למלחמה נגד האנגלים, קיבל סרוואנטס משרה פקידותית. במסגרתה, חצה את ספרד לאורכה ולרוחבה כדי לגבות מיסים ולדאוג לאספקת מזון, אבל אי־סדרים כספיים או אולי מעילות הביאו להסתבכותו עם הצבא, שבעקבותיה בילה בכלא.
כשהיה כבר בן 58, בשנת 1605, התפרסמו במדריד 52 הפרקים הראשונים של "דון קיחוטה". כבר באותה שנה הופיעו חמש מהדורות נוספות, ובעשר השנים הבאות הגיע מספר המהדורות ל־16. לא חלף זמן רב והספר תורגם לכמה שפות והתפרסם בכל אירופה.
ב־1614 ניסה סופר בשם אלונסו פרנאנדס דה אוויאנדה (AVELLANEDA) לנצל את הצלחת סרוואנטס ולפרסם חלק שני לספר. נסיונו דירבן את סרוואנטס לכתוב בעצמו חלק שני לספרו, וב־1615 ראו אור 72 פרקים נוספים. שנה לאחר מכן מת בחוסר־כל.

ערבובים ומשחקים שנונים
בחלק השני של הספר שוב יוצאים הגיבורים למסעות ופוגשים בדרכם אנשים, שקראו כביכול את הספר הראשון. אנשים אלה יודעים כי הספר על אודותיהם, שנכתב לכאורה על ידי ההיסטוריון הערבי סידה האמטה בננחלי, יצא לאור בכמה אלפי עותקים בערים שונות. בננחלי, כמובן, לא היה, והוא עוד אחת מהמסכות המתוחכמות שעטה סרוואנטס.
בחלק זה של הרומן יוצאים דון קיחוטה וסנצ'ו פאנסה מגבולות לה מאנצ'ה, מגיעים עד ברצלונה ואף פוגשים אצילים של ממש, המזהים אותם רק משום שקראו את הספר. הם הופכים לקורבן של הלצות, בלי שהם מרגישים בכך בדרך כלל. פאנסה הופך, למשל, למושל למשך עשרה ימים של "אי" מוקף יבשה, ומתגלה כשליט מחוכם ביותר. בסופו של החלק השני חוזרים השניים הביתה, ודון קיחוטה מתפכח משגעונו: "עתה שנואים עלי כל סיפורי החולין של האבירות הנודדת, עתה היכרתי בטיפשותי ובסכנה שהסתכנתי בקריאתם, עתה, הודות לרחמי האל, למדתי זאת על בשרי וקצתי בהם". ומשקץ בהם – נותר חסר חזון, ומת.
במובן מסוים, תהליך התפכחותו של דון קיחוטה, ההופך בסוף ימיו שוב לאציל אלונסו קיחנו, מצדיק את הטענה כי סרוואנטס התכוון לכתוב סאטירה על ספרות האבירים, שהיתה נפוצה בתקופתו. מוסד האבירות עצמו שבק חיים כבר במאה ה־15, ואז היה לפרנסה ככל הפרנסות, שכללה טורנירים נושאי פרסים. מעללי הגבורה של האבירים למען גבירות נעלות הסתיימו עוד קודם לכן, במאה ה־14. ובכל זאת, ספרות האבירים עדיין היתה פופולרית בימיו של סרוואנטס.
האומנם התכוון סרוואנטס לקעקע את ספרות האבירים באמצעות "דון קיחוטה"? נראה שכן, אבל במוקד ביקורתו לא היה רק הז'אנר הזה, אלא גם הכתיבה ההיסטורית והמלומדים לכאורה, הנטפלים לפרטים חסרי חשיבות. למשל, שמו הקודם של דון קיחוטה: "יש האומרים שכינויו היה קיחאדה או קאסדה, ועל כך חלוקים המחברים הדנים בעניין זה, אף כי על פי מקורות אמינים למדי ניתן לשער ששמו היה קחאנה. ברם אין בכך חשיבות רבה לעצם סיפורנו".
כאן לא מסתיימים משחקיו המתוחכמים של סרוואנטס. הנובלה הספרדית של המאה ה־16 מצאה את ביטויה בשלושה סוגים עיקריים הנבדלים זה מזה: הנובלה (הסיפור הקצר) האבירית, הנובלה הפסטורלית והנובלה הפיקארסקית. האחרונה שיקפה את המציאות בת הזמן. בכל אזורי ספרד נדדו שרידים של גדודי צבא שכירים, תוצאת המלחמות הבלתי פוסקות. אורח חייהם החופשי נגד את הנורמות המקובלות, וקיומם הביא לא אחת לחוסר סדר, ו"האחווה הקדושה" (משטרה שצמחה מתוך מוסד לביטחון ציבורי, שארגנה הממשלה הספרדית) נאלצה להתערב פעמים רבות בקטטות כדי להשליט סדר. המשטרה הזאת היא אימתו של סנצ'ו פאנסה בכל פעם שאדונו מסתבך בקרבות עם אנשים הנראים לו אבירים או בני בליעל.
במובנים מסוימים, ספרו של סרוואנטס הוא נובלה פיקארסקית, אבל הוא הרבה יותר מכך. אף על פי שהוא מספר את סיפורם של נוודים משונים המשתמשים בנשקם ופוגשים בדרכם אנשים הדומים להם, ההתגלות הנשגבה של האביר הנודד והחוכמה המשעשעת של נושא כליו מרוממות אותם מעל להרפתקאות סתמיות והופכות אותם לאינדיווידואלים מיוחדים במינם. יתר על כן, באמצעות הסיפורים המשניים המשולבים לאורך היצירה כולה, באים לידי ביטוי ז'אנרים ספרותיים נוספים. בערבוב הז'אנרי הזה יצר סרוואנטס יצירה מתוחכמת, שרבים טוענים כי היא סוּגָה (ז'אנר) בפני עצמה – הרומן.

בראי הזמן
ב"אחרית דבר" לתרגום האחרון לעברית של "דון קיחוטה" מספר המתרגם, ד"ר לואיס לנדאו, כי כאשר ראה פליפה השלישי – מלך ספרד בשנים 1598־1621 – אדם הקורא ספר לבדו וצוחק בקול רם, העיר כי האיש משוגע או שהוא קורא את "דון קיחוטה". ואכן, עד תום המאה ה־17 נתפס הסיפור הזה כטקסט קומי וכפרודיה על ספרות האבירים.
בתחילת המאה ה־18, מספר לנדאו, הלכה והתגבשה תפיסה ששחררה את דון קיחוטה מהגיחוך שבו: מדמות פרודית הוא הפך לגיבור הראוי לחמלה או להערצה. הפרשנות הרומנטית, שפרחה בעיקר בגרמניה, העלתה את דון קיחוטה למעלת סמל.
בהדרגה, התנתק הטקסט מהקשרו המיידי והפך לכלי המאיר את לבטיה של ספרד המודרנית ומאפשר פיתוח הגות פילוסופית של הפרשן בן הזמן. בהקדמה של המשורר היהודי גרמני היינריך היינה מ־1837 לתרגום של "קיחוטה" לגרמנית (המופיעה גם בעברית, בתרגום של ו' רביקוב), העניק היינה ניסוח כללי לתפיסה זו, בטענתו כי יצירתו של הגאון עולה על מי שכתב אותה, ועל כן כמעט הכל מותר.
במאה ה־20 שוב נתפס "דון קיחוטה" כמשעשע. הביוגרפיה של סרוואנטס, תפיסת עולמו ותפיסתו את הספרות הפכו לאחד ממוקדי המחקר. ואולי זו אינה אלא תחילת הדרך. רק 393 שנה עברו מאז יצא הרומן המופלא לאור, ואת "דון קיחוטה" ממשיכים לקרוא רבים; וכמספר הקוראים מספר הפרשנים.
דומה שסוד הצלחתו של "דון קיחוטה" – כסוד הצלחתה של כל יצירת אמנות מופתית – הוא בעובדה שיש בה תכנים ואיכויות שמתעלים מעבר למקום ולזמן מוגדרים. אין פלא, לכן, שמסע בעקבות דון קיחוטה אינו כולל רק את קסטיליה דה לה מאנצ'ה, אלא גם מעט מתפיסתנו את התרבות המערבית.