אמי היתה אומרת: "הזהרתי אותך שלא להתחתן עם ספן", אבל מזה הרי התחיל הכל: ריח המלח בשערותיו, ההילוך הזה שלו, המפושק, עיניו שמביטות בי ורואות את הימים. בין המדענים, מנהלי החוות, הפועלים והטכנאים שבאגרופוליס לא תמצאו עוד גבר שכזה, שתלתליו צרובים ועורו שזוף תמיד. לפני שנישאנו שאל אותי מה ארצה כמתנת חתונה, חשב שכמו תמיד אבקש שיכבה את האור, ובחושך יספר לי על התנגשות קרחונים ועל ציד לווייתן, אבל אני הפתעתי אותו, וביקשתי שיצרף אותי לאחת ההפלגות. תום לא סירב במפורש, אך היה מסויג. בערים אחרות יש ספניות, ושמעתי כי יש גם מועדוני ספנות של נשים, אבל אגרופוליס היתה תמיד מקום שמרני, ואשה איננה מתקבלת בברכה אפילו במועדון יורדי הים שבכניסה לנמל. תום ניסה להציע שנעלה על הטיטניק, כאילו אינני יודעת שהטיטניק מפליגה מן הבעתון ולא מן הנמל, ומסע עליה הוא לא יותר מבידור של שבת לכל המשפחה, אך אני הבטתי אל תוך עיניו, ולפני שצללתי בתוכן, עוד הצלחתי להסביר לו שפעם אחת אני רוצה לטעום את הדבר האמיתי. ברור לי כי בעתיד ייצא למסעותיו בלעדי, אינני מצפה שיהיה אחרת, אבל ירח דבש הוא עניין מיוחד, ואין בכוונתי לראותו כתקדים.
"או.קיי", גנח תום כשנשכבתי מעליו, "תבחרי… אפשר לעלות עם קולומבוס על הסנטה מריה או לחצות את האוקיינוס השקט עם מגלאן, אנחנו יכולים להפליג עם דארווין על הביגל או לצור על מפרץ טוקיו עם השייטת השחורה. יש הפלגה על האנדוור של קפטן קוק, עוברים דרך טהיטי וניו־זילנד בחיפוש אחר היבשת הדרומית, וטירונים נהנים תמיד מהבאונטי…" בחרתי באנדוור. ל"יבשת הדרומית" יש צליל של ירח דבש, והמחשבה על מפרצים כחולים, עצי אקליפטוס עבים ותוכים לבנים חוללה סערה מיידית במיטה. במה שנוגע לירח הדבש שלנו, זאת היתה הסערה האחרונה.
אפשר שלא התכוננתי היטב לחוויה שלא ברגע אחד מסתגלים אליה, ואולי, כרוב תושבי המקום הזה, לא נולדתי להיות יורדת ים. זה התחיל בסתם אי־נעימות בכניסה לנמל. גברים שישבו ליד הבר סובבו את הראש, סוקרים את גופי במבט איטי, חצוף, מלמטה למעלה, ורק הכבוד הגלוי שרחשו לתום בלם את פיותיהם ואת תנועותיהם. מלה לא נאמרה, אך ברור היה לי כי נוכחותי לצידו מעמעמת מעט את ההילה שנקשרה לשמו של בעלי, וכשנצמדתי לזרועו, הרגשתי איך שריריו מתקשחים. זמן מה עמדנו כך עד שדן, ספן ותיק, ששימש כשושבין בחתונתנו, צץ לפתע, התייצב לימיני, נטל את ידי והוביל את שנינו אל בין המסכים של המזח. בבת אחת היינו בריח רקבובית העץ וסרחון הדגים, חמישה פועלים טורחים סביבנו על המכשירים, ודן עדיין איתנו, מסייע לנו בכל הסידורים האחרונים.
הבחילה תקפה אותי עוד לפני שעזבנו את הנמל ולפני שהתחילה הדמיית הגלים, כשרק החלו להשיב את הרוח, ותום הצמיד את האלקטרודות לראשי והתאים לי את משקפי המסע. מראה החוטים המשתלשלים מגופי גרם לברכי לרטט, ואפילו עכשיו עצם ההיזכרות בהם מהפך לי את הבטן.
שבוע ימים היה זמן האמת של המסע שלנו, ארבעה ימים על הים, שלושה ימים במפרצים ובחופים, וכל הזמן לא טעמתי דבר. לקחנו איתנו בשר מומלח וצנימים, בנמלים שבדרך ציידו אותנו בפירות טריים, אבל הכל נספג בריח מיץ כרוב וקיא שדבק בי למשך שבועות אחר כך. כמו חתלתול מותש רעדתי מקור כשתום שפך עלי דליים של מי ים. גם כשדרכנו על חול, המשיך הסיפון להתנדנד מתחתי, ואחר כך בבית התנדנדה הרצפה.
אין לי מושג אם קפטן קוק ראה קנגורים. אולי בכלל לא היו שם. אבל אני ראיתי עשרות מהם, יצורים מגוחכים עד לאכזריות, מקפצים בריקוד מטורף, בעיגול צהוב חורך של שמש. וגם כשעצמתי את עיני, זולגת בעפעפיים סגורים, מוחטת אף דולף בשרוול החולצה, והתחננתי לחדול, עוד ראיתי. אינני רוצה להיזכר, לא בעיגולים השחורים שהסתחררו על השמש, לא בצחנת הסיפון, לא במראה התורן המנסר מעלה מטה מעלה מטה חצי ירח, ולא בגופות העכברושים. סקס לא היה כמובן, לא בירח הדבש, ולא בימים שלאחריו. מעולפת, כוויה ומכוסה שלפוחיות נגררתי לדירתנו החדשה. חמישה ימים עברו עד שיכולתי לקום מהמיטה, ויותר מכך נדרש לתום להתגבר על הסלידה שעוררתי בו. ובכל זאת טיפל בי במסירות, ואף מלה על התעקשותי לעלות על האנדוור. | איור: יערה עשת |
חיינו המשותפים החלו. תום ואני צירפנו את חסכונותינו, לקחנו הלוואה מהבנק, ורכשנו חוות עופות קטנה. שנינו גדלנו באגרופוליס, לא היינו מפונקים, והערכנו שבשנים הראשונות נסתדר בלי פועלים שכירים. החווה שכנה מדרום לעיר נדמה לי, ועל פי כל הבדיקות שערכנו, מצבה הטכנולוגי היה סביר ככל שניתן לצפות. לא מודרנית ממש, אבל הערכנו כי עם תחזוקה שוטפת, העסק יכול לעבוד. המשמעות היתה משמרות של שמונה־עשרה שעות ביממה מול המחשב, שבעה ימים בשבוע, אבל שנינו היינו צעירים וחזקים, ולא התייראנו מעבודה קשה. עם הזמן נוכל להחליף כמה מהרובוטים בסוג חדש ומהימן יותר, ולפי שעה – אמרנו – גם ככה אפשר לומר שהמזל שיחק לנו.
דירתנו היתה במפלס העשרים, רק שמונה־עשרה קומות במעלית ישירה מתחת למועדון יורדי הים. בסופי שבוע נהג תום לשבת במועדון עם חבריו, להחליף סיפורי מסע עתירי גוזמאות, להעריך תוכנות מסע חדשות ולשתות, כמובן. פעם בחודש היה יוצא להפליג. ההפלגות כרסמו בכל סכום שהצלחנו לחסוך, אבל אני לא אמרתי דבר. רגעי שובו היו יקרים לי מכל, שווים משמרות יחיד ארוכות ומתשישות בחדר המחשב, שווים זמני ארוחות בהם לא יכולתי אפילו להתפנות להציב את המגש על שולחן המטבח ולחפש את חברותי בערוץ הקפטריה. אני יודעת שריכלו עלינו, אבל לרגע לא ריחמתי על עצמי. גם לא כשמגיפה פרצה בלולים, ולא נמצא וטרינר שיטריח עצמו למשק זעיר כשלנו. מרצוני נישאתי לספן, ושום עבודה לא נראתה לי קשה מדי, אם שכרה שאוכל להאזין לקולו המספר לי בחושך ולסרק בידי את קווצות שערותיו הדבוקות במלח ים.
כשהריתי את בן, לימדתי את עצמי להתנמנם בישיבה, לעקוב בעפעפיים שמוטים אחר מצב העופות ולהקיש פקודות טיפול באצבעות זריזות, גם כשהלאות היתה רבה. הבעיה העיקרית בעבודה חקלאית היא שאינך יכולה לדחות דבר, וכל מה שנדחה מייצר עבודה רבה יותר.
כשהחלה הלידה, היה תום בדרכו לקתאי, היא סין של מארקו פולו. עם התגברות הצירים התקשרתי למועדון, אף שידעתי כי אין שום דרך להשיב אלי את בעלי בזמן. דן, נשמה טובה שכמותו, נזעק ללוות אותי, מבוהל, במסוע המהיר, לחדר הלידה. אינני מתלוננת. אנו, נשות החווה, יולדות מהר, ועם ילד צמוד לחזה ממהרות לשוב לעבודה. על כך גאוותנו. בעלי האחוזות הענקיות יכולים להתיר לעצמם להאריך בשינה, לשהות ימים באתרי הנופש, ליהנות מכל תענוגות העולם שהעיר מציעה. גם העובדים השכירים יכולים להרשות לעצמם ימים של חופשה, אבל לא אנחנו, בעלי המשקים הזעירים. רוב בוגרי בית הספר החקלאי שלי הצליחו כמוני, וכולנו מצאנו שמחה וסיפוק בחיים העצמאיים הללו, חיי עמל פשוטים ובריאים. בסופי שבוע היינו עורכים את השולחן במשקאות ובמזון טרי ומתכנסים באחד מכרי הדשא שעל המסך (המרחקים והמסועים הצפופים הפכו פגישות מהסוג הישן למשימה מרתיעה). בהתכנסויות השבת הללו לא יכולתי שלא להבחין כמה חיוורים נראים הגברים האחרים לצידו של תום, צללים חיוורים, הגונים ומשעממים. הייתי מתבוננת בו, משעשע את בן בזרועותיו, ונשמתי מתרחבת מגאווה. "יום אחד אקח אותך לשוט איתי בספינת מפרש גדולה ויפה. תרצה לשוט עם אבא בים?" היה לוחש באוזניו, ואני הבחנתי במבטים השלוחים אלינו, וזיהיתי קנאה.
דברים קרו בהדרגה. בן, שהפך לפעוט בלתי נלאה, סירב להיצמד למסך־קטנטנים, והיה מתרוצץ בין הרגליים, מטפס עלינו ומקשה אינסוף קושיות בשעות העבודה. אני הריתי את שרה. תום החל להיעדר יותר ויותר, תוך שהוא מכלה את חסכונותינו.
"את נראית לי סחוטה", אמר דן, כשהשתהה איתי בשיחה, בתום חגיגת יום הולדת שלוש של בן. דן, שנהג עדיין לבלות שעות במועדון, מיעט במסעות. הפלגה עם אחד פרדריק דה הוטמן ליאווה גמרה לו את הכוחות, הוא אמר, ו"לא כולם עשויים מהגזע של בעלך". היכן היה תום, לא ידעתי. הוא, מספר מעשיות שאין כמוהו, קימץ במלים, ואני התעקשתי שלא לחקור. האם היתה זו גאווה שמנעה ממני לדרוש ממנו למלא את חלקו בשותפות שלנו? לא רק גאווה. מלכתחילה לא נוסחו יחסינו במונחים המקובלים של שותפות. "לא כולם עשויים מהגזע של בעלך". אפשר שרציתי להפגין כי מעטות עשויות מהגזע שלי.
מבלי משים הפך דן לידיד שלי. התרגלתי לצפות להודעות המשעשעות שהיה משאיר לי בתא, לשיחות ההתעדכנות המקוטעות, לגיחות הסיוע שלו בחווה. "יום אחד כשאצליח לחסוך די כסף, אתחנן בפניך שתבוא לעבוד אצלי כשכיר", אמרתי לו באחת הפעמים שנחלץ להושיט לי עזרה.
"לעולם לא."
"למה?" דן לא השיב, במקום זה אמר לי: "את יכולה להזמין אותי פעם לארוחת ערב אמיתית". וכך עשיתי. בתחילה זה היה קצת מביך, כמו תמיד כשפוגשים אדם בתלת מימד, עם כל הגופניות שלו, והתנועות קרוב אליך, וצריך למצוא לו מקום לשבת, אבל דן היה חביב, וכשבן מרח לו קטשופ על החולצה הרב־פעמית, פשוט פשט אותה, וכמו בן בית הכניס למכונת הכביסה.
"אז איפה תום?" שאל, בעוד החולצה מתייבשת, כשבן כבר היה במיטה.
"אין לי מושג".
דן גילגל פירור של לחמניה על השולחן. אני דחפתי את המגשים והכלים למסלקה.
"זה לא כמו שאת חושבת", הוא אמר.
"מה לא כמו שאני חושבת?"
"תום. זה לא סיפור רגיל".
"מה זאת אומרת 'לא סיפור רגיל'?" שאלתי, ושמעתי מין זעם מוזר מחלחל לקולי.
"תסתכלי", אמר לי במקום להשיב, מושך הצידה את שפתו התחתונה, חושף חלל מכוער בשיניים, "עדיין לא הספקתי לסדר את זה".
"מה זה?"
"צפדת. ההדמיה הולכת ומשתכללת, ובזמן אמת של יומיים כבר אפשר לחטוף את זה. בשבילי זה יותר מדי, אבל תום שלך, אצלו זה אחרת. ברגע שתום דורך על הסיפון, הוא שוכח הכל".
"שוכח אותי", חשבתי ולא אמרתי.
"יהיה מה שיהיה, אל תשכחי שזאת רק הדמיה", ואז מבלי להסביר מה יהיה, דן הזדרז לקום, נשק על לחיי והלך. >>>
תום חזר בלילה, כשאני כבר ישנתי. פקחתי עיניים, ומצאתי אותו יושב במיטה.
"תום?"
"אני עייף", אמר לי, ומיהר להשתרע לצידי, "חולה ועייף נורא". אור לילה של המסך האיר את פניו בגוו*ן ירקרק. הוא אכן נראה חולה. הושטתי אצבע זהירה לגעת בשפתיו המבוקעות, אבל בעלי הפנה את פניו. "זה היה מסע ארוך", הוא אמר בקול שטוח. "מסע ארוך מאוד".
"ועכשיו חזרת הביתה", אבל קולי הזדייף. תום עצם את עיניו, משך עליו את השמיכה והעמיד פני נרדם, ידיו מוטלות לאורך גופו.
גם אני יישרתי את ידי, ורוע חדש בקע בתוכי, מתפתל ומיילל, מכרסם דרכים חדשות בתוך הגוף. שרה דוממת בתוכי, מיאנה לנוע גם כשתופפתי בזהירות על בטני. קשה לנשום, העור מתוח, זמן נמתח בחושך. על פי נשימתו, ידעתי שתום איננו ישן.
"אז איך קוראים לה?" שאלתי לפתע, מבלי לדעת שאני עומדת לדבר.
"מה?"
"איך קוראים לה? שמעת אותי, שאלתי מה שמה."
"של מי?" ואז: "זה לא כמו שאת חושבת. זאת לא אשה".
"תביני", אמר לי דן כשתום נעלם שוב, "תאמיני, אין שום אשה, זאת לא אשה, את הרי מכירה את תום".
"זה לא תום שאני מכירה", אמרתי, דוחפת מעלי את בן שלא חדל להיצמד. "זה לא תום שאתה מכיר. אתה יודע את זה, אז אל תנסה לספר לי סיפורים".
דן משפשף את פניו, עוד מעט יצטרך לעבור לאתר החווה שלו, וגם אני אצטרך לעבור למחשב השני, "מה שאני מתכוון לומר… זה מסובך… בכל מקרה, אין טעם לקנא, כי גם אם יש אשה אז כאילו אין. כלומר לא באמת".
"אתה מתכוון ש…" מחשבה החלה ונקטעה, כשבן חבט את ראשו בשולחן. הרמתי אותו והנחתי לו להיכרך סביבי, עדיין לא הייתי מסוגלת להניח לדן להיפרד.
"בן? בן? אתה רואה אותי, חמוד?" אמר דן לבן הצורח, ומקרב את פניו לקלוז־אפ על המסך, "לעשות לך פרצוף מגעיל? לעשות לך פרצוף חצוף? תראה מה דן עושה…" והוא מניע את אוזניו, "אתה יכול לעשות ככה, בן?"
"בדקתי את החסכונות שלנו הבוקר. אני לא מבינה לאן נעלם הכסף".
"מתי את מצפה ללידה?"
"עוד פחות מחודשיים".
בן ממשיך ליילל, ופניו של דן מתרחקות.
"דן, יש לך מושג איפה תום נמצא?"
"בהפלגה. הוא לא אמר לך?"
"איזו הפלגה?"
"איזו הפלגה?" ואז בזהירות, "נדמה לי שהוא הזכיר את יוון".
"תגיד לי, אתה יכול לאחר היום לעבודה?"
"למה?"
"כי אני רוצה שתעלה איתי עכשיו למועדון".
"את לא יכולה לעשות את זה".
"אני כן יכולה, וזה בדיוק מה שאני עושה".
"חכי רגע, זה לא כדאי, אני יכול לבוא אליך… אנחנו יכולים…."
עזבתי אותו באמצע משפט. >>>
כשהגעתי לנמל ובני על זרועותי, דן כבר המתין לי בפתח.
"חכי שנייה…" אמר לי, אבל אני דחפתי את בן לידיו, ופשוט צעדתי פנימה, אפילו לא שמתי לב אם הוא הולך בעקבותי.
"היי גברת, לאן זה?" מישהו התרומם ממושבו ליד הבר, מישהו ניסה להיעמד מולי, אבל אני פשוט המשכתי ישר אל אולם המזח. דלת ועוד דלת, והנה אני בפנים, בחלל הגדול. היכן הוא? ודאי לא כאן, השקרן.
שניות ארוכות נדרשו לי לסגל את העיניים לשלל האורות שריצדו בין שלדי העץ. מי שמרכיב את משקפי המסע רואה תמונות מסע. אני ראיתי סיוט חסר פשר של זרקורים ושל צבעים רעים מסתחררים, בריח רע של בחילה. בתחילה נראה לי תום רק ככתם שחור, צללית גבוהה ורחוקה על מסך, עד ששמעתי אותו צורח, והצרחה כיוונה את עיני לצללית. כמו עטלף הוא נראה, מתחת לעיגול כמו ירח. ועדיין לקח לי זמן לפענח את המלים, או אולי היתה צווחה אחרת, שקדמה למלים. "תשחררו אותי, נבלות. עכשיו אני רוצה שתשחררו אותי! עכשיו!" האם הרצפה נעה? דמותו של בעלי היא שמתנודדת סמוך לתקרה על משטח עץ קטן. ידיו מאחורי הגוף. ידיו קשורות לתורן. רגליו קשורות גם הן. עוד צווחה, הפעם בוקעת מפי הפעור.
"אתם שומעים אותי? מישהו שומע? אני יודע שאתם שומעים".
"אתם לא שומעים אותו? מישהו, יש כאן מישהו?" אני מתייפחת. אני מנסה לגשת, לא מסוגלת להתיק ממנו את מבטי, ותיכף כושלת על אחד הכבלים שעל הרצפה. ידיים תופסות בי מאחור לפני שאני נחבטת ברצפה.
"מה קורה כאן?"
"זה לא כמו שאת חושבת".
"תשחררו אותו".
"זה לא כמו שאת חושבת", אומר לי דן, "תירגעי", ואז הוא מניח יד על צווארי, ומכופף את ראשי, שאבחין בבן שמחבק את ברכי. "בואי, בואי עכשיו, אני מוציא אותך החוצה. תני לי למזוג לך משקה".
"אבל מה קורה כאן?" אני שואלת, כשהוא מושיב אותי ליד הבר.
"שום דבר לא קורה. שומדבר. בעלך בהפלגה".
"תורידו אותו משם".
"אי־אפשר. לא ייתנו לך".
"אבל… מה זה?" בן מבועת, מעלים את פניו בדממה בין רגלי. שרה נחבטת לי בסרעפת, משתוללת עם כל מה שהולם בתוכי.
"דן? בבקשה…"
דן מניח את הכוס, מרים אותה שוב, ואז הוא אומר: "זאת רק הדמיה חדשה".
"איזו הדמיה? מה? מה הוא מדמה?"
"את האודיסאה".
"זה… מה? אבל איך אפשר? זה הרי רק סיפור. זה לא היה באמת".
דן משפשף את כפות ידיו על רגליו, נמנע מלהסתכל בעיני. "אני עצמי לא הייתי יוצא למסע הזה. יש כל מיני שמועות על ספנים שיצאו לשם ו… תביני, תום הכיר את הסכנות, אבל אחרי הפעם הראשונה כבר אי־אפשר היה לדבר איתו, לא היה טעם".
"למה אתם לא משחררים אותו?" אני שואלת, וקולי רועד, "שמעתם אותו. הוא ביקש".
"את לא קולטת", משיב לי דן לאט ורוך מבהיל בקולו, "איש לא ייתן לך לשחרר אותו, וגם אם תסירי ממנו את החבלים, לא תועילי לעצמך בכלום. אולי לא היית צריכה לראות את זה, אבל ראית את שיאו של המסע. תום עובר בין המצרים ושומע את שירת הסירנות, יש אחת מסוימת, אומרים…"
דן משתתק, ואני שותקת, ואז "תזכרי שזאת לא אשה", הוא אומר ומרים סוף סוף את פניו, "זאת אפילו לא אשה מדומה. אומרים שיש לה גוף של ציפור, אני באמת לא יודע… אם מישהו ראה אותה בכלל…" >>>
מה גרוע יותר, פילגש אמיתית או פילגש מדומה? אשה מדומה או יצור מיתולוגי? יציר דמיון פרטי או מוצר תעשייתי? איזה עלבון קשה מכולם? באותו יום לא חשבתי על כך. היו דברים שצריך לעשותם, והייתי ממוקדת רק במהלך הבא. מכירת חלקי בחווה היתה הצעד הקל. שעתיים לקח לי לבצע, הבנק העירוני רכש אותה בשמחה. אם בתוך פרק זמן קצר לא ימצא לו תום שותפה חדשה, מהר מאוד ייאלץ למכור את חלקו ויידרדר שוב למעמד של שכיר יום. חיפוש אחר סוכנות נסיעות דרש זמן כפול. רוב משרדי הנסיעות התגלו כסוכנויות הדמיה. כשכבר מצאתי משרד שעסק בדבר האמיתי, התברר כי כל כלי הרכב האוויריים הם מעל התקציב שלי, אבל יש עדיין רכבת שאיתה אפשר לצאת מהעיר. כן, הם יכולים להציע לי כמה יעדים מהסוג שאני מבקשת. המסע איטי, יארך כשבוע, בתנאים לא קלים. ציוד התקשורת שעל הרכבת מיושן מאוד, לערוצי הפעוטונים אי אפשר להתחבר, חשוב שתדעי את זה, אם את נוסעת עם ילד, ועל החלונות – הזהירו אותי – יש רק תמונות סטטיות, לא כמו בהדמיות רכבת, שבהן רואים מהחלון את מירוץ הנוף. ובכל זאת רכשתי שני כרטיסים.
לא היה לי הרבה לארוז. כמה בגדים רב־פעמיים, כמה צעצועים קטנים של בן. בלילה שלפני הנסיעה הזמנתי את "האודיסאה" לקרוא בדרך, אבל ברגע האחרון השארתי את ערימת הדפים על השולחן.
לא אאריך בתיאור תלאות המסע, ולא בתיאור הימים הקשים שבאו אחריו, כשרק התחלנו להשתקע בעיר הזאת. שרה הקדימה להיוולד, ושישה שבועות עברו עד שמצאתי מקום עבודה, שניאות להעסיק אשה מיניקה שגם ילד קטן כרוך לרגליה. בדידות ואי־ודאות הם צירוף רע, וכשלאלה נוספים כאבי גוף ובכי תינוקות, כמעט לא ניתן לשאתו. אבל גם בלילות הגרועים ביותר בפנסיון, לרגע לא שקלתי ליצור קשר עם תום. גם מידידי הישנים אני שומרת מרחק בינתיים, כאילו כל מגע איתם עלול לשבור את רוחי.
הדירה הקטנה שמצאתי לבסוף שוכנת באחד הרובעים הישנים, ושום דבר מהמותרות שהורגלתי בהם אין בה. אפילו כדי להזמין מזון ובגדים, עלי לצאת מהבית, לעלות על מסוע חורק ולהיטלטל עד למרכז השכונתי, שתפריט המכשירים בו גרוע ודל. כמו רוב תושבי הרובע אני עובדת כשכירת יום, תשע שעות ביממה, ועבודתי איננה שונה בהרבה מזו שעשיתי תמיד. מתברר כי אין הבדל גדול בין לולנות לחקלאות ימית.
ובכל זאת דבר אחד השתנה לטובה. בחדר הילדים יש חלון, חלון אמיתי שפונה מזרחה, וכששרה בוכה ואני מערסלת אותה בזרועותי, אני נעמדת מולו.
"הנה הים…" אני אומרת לבני, שרק התעורר, ועדיין הוא מכורבל במיטתו. "אני יודע שזה הים", עונה לי בן בחוצפה חדשה, ואפילו לא מציץ מתחת לשמיכה, "למה כל הזמן את צריכה להגיד לי שזה הים? אני כבר יודע. זה הים".
|
