עיר הסופרים, סנט פטרסבורג

ברגע של קלות דעת רברבנית, הבטחנו להגיש ל"מסע אחר" מאמר על  "פטרסבורג ומוסקבה של הספרות". רק כשהתפכחנו מעט, הבנו כי התחייבנו לכתוב על 200 שנים; כלומר, על ספריות שלמות שהתחברו מאז נוצרה הרוסית הספרותית (עד סוף המאה ה־18 היתה רוסית כנסייתית ורוסית מדוברת, ולא היתה לשון שניתן לכתוב בה ספרות). אמנם, ישנם "סיפורים מהפרובינציה" של צ'כוב, אלא שהפרובינציה היא פרובינציה רק משום שמוסקבה ופטרסבורג הן בירות, וסופם של הפרובינציאלים הוא שבסיום המחזה הם גונחים "למוסקבה, למוסקבה…"

העניינים אינם נעשים פשוטים יותר אם מוציאים את מוסקבה מהסיפור ומתמקדים בפטרסבורג, כי "מוסקבה" ו"פטרסבורג" הם דימויים מנוגדים, שמזינים זה את זה ותלויים זה בזה, קצת בדומה לתל אביב וירושלים. מוסקבה "גשמית", "טבעית", "מסחרית" ו"רוסית"; פטרסבורג, לעומתה, "מיסטית", "מלאכותית", "מלכותית" ו"מערבית". עלילה שמתרחשת באחת אי־אפשר שתקרה באחרת; "החטא ועונשו", למשל, יכול להתרחש במוסקבה באותה מידה ש"תהילה" של עגנון עשוי לקרות בתל אביב או "שירת הסירנה" בירושלים.

מוסקבה התפתחה באופן טבעי, ואילו פטרסבורג נבראה במוחו הקודח של הצאר פטר הגדול, שהחליט להקים בראשית המאה ה־18 עיר יש מאין, בנקודה המערבית ביותר של האימפריה, על אדמת ביצות בדלתה של הנֶבָה. רוב הכותבים הרוסים הגדולים נעו בין שתי הערים, ועל ההתרחשויות בתחנות הרכבת לבדן אפשר לכתוב כרך עבה. ספר זכרונותיה של נדייז'דה מנדלשטם, למשל ("תקוות השיר"), נפתח במשפט המקסים: "…לאחר שסטר מ. על לחיו של אלכסי טולסטוי, חזר מיד למוסקבה".

דוסטויבסקי תיאר את סנט פטרסבורג במילים: "העיר הפנטסטית ביותר, בעלת ההיסטוריה הפנטסטית ביותר מכל ערי כדור הארץ | צילום: אייסטוק

העיר שאינה קיימת

החלטנו להתמקד בפטרסבורג, אך לפני שכותבים עליה יש להחליט אם העיר הזאת אינה אלא בדיה ספרותית. מסורת ספרותית ארוכה מטילה ספק בעצם קיומה הממשי. ב"רשימות חורף על רשמי קיץ" תיאר אותה דוסטויבסקי כ"העיר הפנטסטית ביותר, בעלת ההיסטוריה הפנטסטית ביותר מכל ערי כדור הארץ". וב"רשימות מן המרתף", במשפט שהפך כמעט לקלישאה, הוא אומר על הגיבור: "נפלה בחלקו הצרה הצרורה להתגורר בסנט פטרסבורג, העיר המופשטת והמחושבת ביותר על כדור הארץ".

מאז, התחרו ביניהם סופרים ומשוררים בתיאור המופשטוּת והמחושבוּת של העיר היפהפייה. כך, למשל, כתב האנתרופוסוף והמשורר אנדרי ביילי בראשית המאה, ברומן שלו "פטרסבורג": "שונוּתה של פטרסבורג מכל הערים מדהימה. אבל אם תוסיפו להחזיק באגדה הנואלת – קיום מיליון ומחצית המיליון תושבים במוסקבה – ניאלץ להודות כי הבירה תהיה מוסקבה… ולפי האגדה הנואלת יתברר כי לא פטרבורג היא הבירה. אם פטרבורג אינה הבירה – אין פטרבורג. ורק נדמה לנו שהיא קיימת".

וג'ון ניקולסון – אנגלי שבא לעיר בשנות התשעים, לקה ב"סינדרום פטרבורג" ונשאר להתגורר בה – כותב בספרו "פטרסבורג אחרת": "שאלת הקיום בפטרסבורג היא למעשה בעיית הקיום המציאותי בעיר שבעצמה אינה מציאותית. בערים סובייטיות אחרות יש מחסור במוצרים: נרות, סבון, ביצים, סוכר. בפטרסבורג יש מחסור במציאות".

טירוף דעת ספרותי
לפטרסבורג, מן הראוי להגיע ברכבת ולצאת אל הרציף שבו הבחינה אנה קארנינה באוזניו המגוחכות של בעלה (אגב, אותן אוזניים מעניק אנדרי ביילי לאפולון אפולונוביץ', הבעל הנבגד ברומן שלו. והאשה – איך לא? – נקראת אנה). בשנות השלושים (לאחר שהוסב שמה של העיר הצארית ללנינגרד) רוכזו בתחנת הרכבת כל צאצאי הקארנינים למיניהם, בדרך לגירוש. סטאלין לא הותיר בעיר אף אחת מהמשפחות שהופיעו במדריך "מי ומי בלנינגרד".

בתחנת הרכבת מתחיל טירוף הדעת הספרותי, כי על כל פינה בעיר הזאת נכתבו שירים וסיפורים, וכמעט בכל רחוב התגורר אמן שבנה את חייו כאילו היה גיבור ספרותי. תושבי פטרסבורג המשכילים אינם זקוקים למכון יד בן־צבי שיערוך להם סיורי מורשת, ועבורם הֶרצֶן, גוגול, ז'וקובסקי, טולסטוי, מָיָאקובסקי וניקרסוב אינם רק שמות רחובות. המורשת הספרותית היא חלק מהתודעה המקומית.

בדירות רבות אפשר למצוא פסלונים של פושקין, ובכיכרות ניצבים פסלים גדולים של סופרים: קרילוב כזה וקרילוב אחר, דוסטויבסקי כזה ודוסטויבסקי אחר, לֶרמונטוב, ניקרסוב, גוגול, גורקי, ז'וקובסקי, לומונוסוב, צֶ'רנישֶבסקי והמון פושקינים. חיי הסופרים והמשוררים מוּכּרים לא פחות מיצירותיהם, ושלטי קיר קטנים מספרים: מכאן, במויקה 12, יצא פושקין אל הדו־קרב האחרון; כאן כתב גדול משוררי פולין וחתן פרס נובל, אדם מיצקביץ', את "קונרד ווַאלֶנרוד"; כאן המית את עצמו גוגול ברעב; כאן נפגש ולדימיר מיאקובסקי עם אהובתו ליליה בריק; כאן לגם פושקין קפה.

דומה כי פושקין, נסיך הספרות שנהרג בדו־קרב, הוא שקבע את האבטיפוס הרומנטי, שלפיו משורר אינו יכול לחיות כאחד האדם, וכל הבאים אחריו הלכו בעקבות המודל הזה, כמו קדושים המנסים לחקות בדרך חייהם את דרך חייו של ישוע. בישראל חי היום משורר רוסי אחד, שהזמין לדו־קרב מבקר ספרות ידוע, לאחר שזה האחרון פגע בכבודה של אשתו. וזה אירע בארצנו החמסינית.

אנדרי ביילי היה מאוהב ברעייתו של המשורר אלכסנדר בְּלוֹק, שאהב את אשתו אהבה כה נשגבת, עד שלא היה מסוגל לקיים איתה יחסי מין. בלילות (לבנים ושחורים) היה בלוק מתרועע עם זונות, מהן היה שב לפנות בוקר לחבר שירי פולחן לרעייתו. פרופסורים מרכלים שגם ביילי המאוהב "לא כיבד אותה כפי שגבר צריך לכבד אשה", או בניסוח עברי פשוט יותר – לא שכב איתה.

מתחים שכאלה היו חלק בלתי נפרד מאווירת הטרקלינים הספרותיים. מיאקובסקי, למשל, הקדיש את הפואמה הגדולה שלו, "על זה", לליליה בריק, אשתו של אוסיה בריק. קודם לכן קרא שירה בסלון של הבריקים, ושם קרה שאוסיה התאהב בשירתו של מיאקובסקי (וכתב עליה מאמרי הלל), וליליה התאהבה במשורר עצמו (כך מתארת ליליה בריק עצמה את הדברים). הסיבה לכך שסיפורים אלה ידועים לכל היא שחייהם הדרמטיים של רבים מהיוצרים הרוסים נטוו בידיהם, לא פעם, כחלק מהעלילה האמנותית הגדולה.

מסלול מלכותי בעקבות הצאר
זר צנוע שמואס ברכילויות הפטרסבורגיות האלה יכול להתחקות אחר עלילות הספרים עצמם. באחד הבתים שבשדרה המפוארת על גדות הנֶבָה, לא רחוק מארמון החורף, ב"טור אימפריאל" – מסלול הטיול היומי של הצאר אלכסנדר הראשון – מתייסרת אנה קארנינה בבגידתה.

פרשת החיזור והגמול שבאה לאחר מכן היא תמצית הפנטזיה של כל הקוראות המאוהבות שאהבתן אינה נענית: "טטיאנה בו אינה משגחת,/ לשווא יוצא הוא מכליו./ בבית תקבלוֹ בנחת/ בחוץ – תמעיט דַבֵּר אליו". אז מה הפלא, שהרבה מהדורות של "ייבגני אונייגין" ממשיכות להימכר, ואלפי נערות עדיין רואות עצמן בדמותה של טטיאנה?
לא רק הן לוקחות ברצינות רבה את הספרות הרוסית. ככלל, הרוסים נוטים להתייחס אל הספרות ברצינות ואף לחיות לפעמים בעקבותיה. בראשית המאה ה־18 כתב הסופר הפטרסבורגי ניקולאי קרמזין, חברו של פושקין, את הסיפור "ליזה המסכנה". בסיומו, מטביעה ליזה המסכנה את עצמה באגם בגלל אהבה נכזבת. השפעת הסיפור היתה כה רבה, עד כי המוני נערות שאהבתן נכזבה הטביעו עצמן באגמים בעקבות האומללה.

המשך ה"טור אימפריאל" מוביל אותנו לנהר פונְטַנְקָה, לאיזור שבו התגורר אונייגין הילד, ושבו התגוררו רבים מחבריו של פושקין, המורדים הדֶקַבֶּריסטים. הללו היו חבורה של אצילים ומשכילים, שתיכננו התנקשות בצאר מתוך שאיפה לדמוקרטיזציה של רוסיה. רובם הוגלו לסיביר, שם כתבו ספרים ומחקרים וניהלו חיי תרבות סוערים. הדקבריסטים לא רק כתבו ספרים, אלא גם כיכבו בספרים של מחברים אחרים. כאמור, הערבוב בין דייריה הספרותיים הבדויים של העיר לדיירים ההיסטוריים הוא אחת מסגולותיו של המקום.

בהמשך מתאר גוגול חד העין וחד הלשון את  מראה השדרה בשעות שונות של היום: "נתחיל השכם בבוקר, כשפטרסבורג כולה מדיפה ריח לחם חם שנאפה זה עתה, והיא מלאה ישישות בבלויי סחבות, הקמות להסתער על בתי היראה ועל העוברים ושבים הרחמנים… העניים מתקבצים ליד דלתות בתי הקפה, שאיזה גאנימד מנומנם… מזדחל שם עכשיו החוצה בלא עניבה ומטאטא בידו, ומשליך לעברם עוגיות מעופשות… אפשר לומר בוודאות שבשעות אלה… אין שום אדם שרואה בשדרת נייבסקי מטרה לעצמה; היא משמשת אמצעי בלבד: אט אט היא מתמלאת אנשים שיש להם דאגות וצרות ועניינים לענות בהם, אך אין הם נותנים דעתן עליה כלל".

בשדרות נייבסקי מנסה הגיבור של "רשימות מן המרתף" של דוסטויבסקי לנקום על איזה עלבון מגוחך שגרם לו קצין אחד. "הייתי יוצא לנייבסקי פרוספקט ומטייל בצד השמש", כתב דוסטויבסקי, "זאת אומרת, אני בכלל לא טיילתי שם, אלא התנסיתי באינספור ייסורים, השפלות, והשתפכויות מיץ מרה; …התרוצצתי כמו כספית, בצורה המכוערת ביותר, ובלי הרף פיניתי דרך, פעם לגנרלים פעם לקצינים של ההוסרים או של המשמר הרכוב, ופעם לגבירות… בנייבסקי פגשתי אותו על פי רוב… גם הוא הלך לשם בעיקר בחגים. למרות שגם הוא סטה מדרכו מפני גנרלים ומפני אישים נכבדים, ולמרות שגם הוא התפתל ביניהם כמו צלופח, הרי אנשים כמו עבדך הנאמן או אפילו נקיים יותר, הוא פשוט מעך… אני השתכרתי מזעם כשהסתכלתי בו … ותמיד, נזעם, סטיתי מדרכי לפניו".

זוג על ספסל ליד כנסיית איזאק הקדוש. "בערים סובייטיות אחרות יש מחסור במוצרים… בסנט פטרסבורג יש מחסור במציאוּת", כתב ג'ון ניקלסון, אנגלי שלקה ב"סינדרום פטרסבורג" | צילום: Goya Bauwens, flickr

בשדרות נייבסקי דוהרת גם מרכבתו של אפולון אפולונוביץ', גיבור הרומן "פטרסבורג", ש"השראה היתה יורדת על נפשו" בכל פעם שנכנס לשדרות האירופיות – "פרופורציונליוּת וסימטריה היו מרגיעות את עצבי הסנטור, הרגושים גם מאי תקינותם של חיי המשפחה שלו, וגם מסיבובו חסר הישע של גלגל המדינה".

חנויות הספרים ברחוב הזה, בעיר כולה בעצם, הן מושא לקנאה צורבת אצל מי שאינו קורא רוסית; ניגוד מושלם לתרבות המזון המהיר המקובלת ברשתות הספרים אצלנו. בשנות השבעים והשמונים המצאי עדיין היה דל, ורק יודעי דבר ידעו איך להשיג בדלת האחורית ספרים שחפצו בהם. היום ניתן להשיג הכל, ומכיוון שבאולמות הגבוהים והענקיים הללו אין בעיה של אחסון, כל תולדות הספרות הרוסית, במגוון מהדורות ובאינספור תרגומים, פרוסה על השולחנות. בימי החורף הקרים, חנויות ספרים הן מקום מצוין להתחמם בו. ובשעות שאנשים יוצאים מעבודתם, מצטופף המון רב מעבר לדלתות העץ הכפולות הכבדות.

במרחק עשר דקות הליכה מצומת פונטנקה ונייבסקי, שבו פונה הצאר שוב לארמונו, לא רחוק מבתי האצילים מסוגו של אונייגין וממשכנות הפקידים הגבוהים מסוגו של קארנין, נמצאים בתי הדירות של פקידים נמוכים מסוגו של אקאקי אקאקייביץ' וסטודנטים דלפונים שנוּגעו בשחפת ובקדחת המהפכה. בחצרות הסגורות והטחובות  מתרוצצים גיבוריו של דוסטויבסקי: באחת הדירות שלמעלה רוצח רסקולניקוב את המשכונאית ואת אחותה, רק על מנת לגלות לאחר מכן את תודעת החטא; ומעבר לפרגוד החדר המשותף מוכרת סוניה הקדושה את גופה כדי להאכיל את משפחתה.

סבל בסיסי, להבדיל מסבל רומנטי, אינו חסר בתולדותיה של העיר הזאת, שידעה שריפות ושטפונות, עברה את שלטונם של הצארים, את זוועת המצור הגרמני ואת החיסולים של סטאלין. ועקבות של אלה נמצאות, כמובן, גם בספרות. פושקין, שהתחנך בליציאום שבצארסְקוֹיֶה סֵילוֹ ("כפר הצאר") – מעון הקיץ של הצאר – הוגלה פעמיים, אך זכה בגלות נוחה יחסית, המסתכמת אצלו ב"אוי לי מאקלים צפוני"; דוסטויבסקי, שנאסר בגין פעילות רעיונית מחתרתית, נשלח מפטרסבורג לעשר שנות עבודת פרך במושבת עונשין בסיביר, לאחר שהשלטונות ביימו לו טקס הוצאה להורג; וכל זה מתואר ב"רשימות מבית המוות". המשורר סרגי יֶסֶנין התאבד במלון אנגליטר, מלון אסטוריה של היום, ב־1920; ולדימיר מיאקובסקי, משורר המהפכה, ששירת בפטרסבורג במלחמת העולם הראשונה וכתב בה את מיטב שירי האהבה שלו, התאבד במוסקבה ב־1930; יש אומרים, משום שהתחיל להכיר במציאות הסובייטית, אחרים אומרים משום שהבין כי סטאלין סימן אותו כבא בתור, ואפשר שהאמת היא שילוב של השניים.

והרשימה ממשיכה: אוסיפ מנדלשטָם, שפטרסבורג היא גיבורת "שאון הזמן" שלו, מת במחנה כפייה ב־1938, מעורער נפשית; אנה אחְמָאטובה, ששירה "רקוויאם" הוא אחד התיאורים המצמררים של לנינגרד (פטרסבורג) תחת שלטונו של סטאלין, לא נפגעה בגופה, אך נדונה לעינויי נפש גיהנומיים. בעלה, המשורר ניקולאי גמילוב, חוסל כבר ב־1921, בנה הצעיר נשלח למחנות לשנים רבות, ניקולאי פונין, בעלה השלישי, חוסל אף הוא, ולה נותר רק לבקש: "בקבר אישי, בכלא בני/ התפללו למעני"; המשורר יוסף ברודסקי נידון ב־1964 לשבע שנות מאסר, אך מכיוון שזה היה בתקופת ההפשרה (הדטאנט) זכה לחזור ללנינגרד, לפני שהורשה להגר לארצות הברית.

מספרים על קרילוב, בעל המשלים, שהיה חובב גדול של סעודות ושריפות. שריפות לא חסרו בפטרסבורג של ראשית המאה ה־19, וקרילוב שכר לו איש שייחפז להודיע לו על כל בעירה, על מנת שיוכל לבוא ולצפות בה. לצורך זה היה מוכן אפילו לקום משולחן האוכל. כשלעצמו, זהו סיפור חינני, אך כשמצמידים אותו להיסטוריה שבאה אחריו, המחשבה על אמן שמתענג תענוג עילאי למראה בית נשרף – משעשעת פחות.

זר שבא לפטרסבורג יכול להתמצא בשכבות התרבותיות שלה בערך באותה מידה שתייר עשוי להתמצא ברבדים ההיסטוריים של ירושלים. אך כשם שיֶדע מופלג על הממלוכים והסלג'וקים אינו הגורם לסינדרום ירושלים, התמצאות מופלגת בספרות הרוסית אינה תנאי להיווצרות סינדרום פטרבורג, שאינו בתחום הבדיה הספרותית.