סנובורד – כל התורה על קרש אחד

בכל שנה קורה לי אותו הדבר: בערך באמצע הקיץ אני מרגיש שהברכיים שלי מתחילות לרעוד מעצמן, אני צריך להרגיש קצת שלג מתחת לרגליים שלי כמו נרקומן שצריך את המנה שלו. באותו רגע של חולשה אני אומר לעצמי "תירגע, יש עוד כמה חודשים של חום וזיעה עד לחורף", ולפעמים זה עוזר ואני יכול למשוך עד החורף.

גם מי שלא אוהב חורף או קור חייב להודות ששלג זה אחד המשקעים היפים והמרשימים ביותר על כדור הארץ. הוא נופל לו בעדינות ובשקט מהשמים, מכסה את ההרים בשכבה לבנה ונקייה. שלג הוא אבן היסוד של אחד מענפי הספורט הקיצוניים ביותר שקיימים על הפלנטה – הסנובורד.

"סנובורד הוא אופנה חולפת"?
הסנובורד נולד כחלק מגל של ענפי ספורט דומים שהתפתחו במקביל, בהם גלישת גלים, גלישת רוח, סקייטבורד ועוד. בשל אופיים האגרסיבי של ענפי ספורט אלו (בתחילה הם לא הוגדרו ספורט, וחלקם אפילו לא מוגדרים כך עד היום) רוב האנשים שנמשכו אליהם היו נערים מתבגרים בעלי אופי אגרסיבי בהתאם. גולשי סנובורד נחשבו אנרכיסטים ומחוללי צרות, ולפיכך נשבה כלפיהם מאז ומתמיד רוח צוננת של זלזול מכיוונה של קהילת הסקי השמרנית. עד לפני כשני עשורים רוב אתרי הסקי כלל לא התירו לגולשי סנובורד לגלוש על ההר או שהקצו להם אזורים מיוחדים. ב-1985 רק 39 אתרי סקי מתוך ה-600 שהיו פתוחים באותה התקופה בארצות הברית הכניסו גולשי סנובורד, עובדה שגרמה לסנובורד להתבסס עוד יותר כענף מחתרתי. הפריצה הגדולה והמהירה של הספורט הביאה רבים לחשוב שמדובר באופנה או בשיגעון חולף, ושהוא ייעלם ברגע שיצוץ שיגעון חדש.

בעשר השנים האחרונות חלה תפנית, והענף זוכה להתייחסות ולהערכה כספורט לכל דבר. אבן הדרך הרשמית היתה הגדרת הסנובורד כענף אולימפי באולימפיאדת החורף היוקרתית, הכרה שמעטים מענפי הספורט זכו לה בזמן כה קצר. ההתבססות המהירה שיקפה את העניין (והכסף) הרב שמעורר הענף.

צילום: ברק אוסרוביץ'

קצת היסטוריה
סנובורד כשמו כן הוא: גלשן שלג. אורכו של הגלשן שנולד לפני כ-80 שנה הוא 180-150 סנטימטר, ורוחבו 30-25 סנטימטר בממוצע. על הקרש עומדים כמו על כל גלשן אחר, כלומר במקביל לכיוון התנועה. החלק הקדמי והאחורי שלו מוגבהים מעט, וכך אפשר להחליק על השלג בלי לשקוע (כל עוד לא נופלים כמובן).

מאז ומתמיד אנשים החליקו על עכוזם במורד מדרונות מושלגים על גבי שקיות או פיסות קרשים, וזה היה רק עניין של זמן עד שמישהו ינסה לעמוד, ממש כמו באבולוציה. לג'ק ברוצ'ט מייחסים את בניית הסנובורד הראשון ב-1929. מאמינים שהוא לקח חתיכת עץ וחיבר אליה את רגליו על ידי פיסות בד ורתמות סוסים. שלושים שנה מאוחר יותר, ב-1965, המציא שרמן פופן, כימאי במקצועו, את אב הטיפוס המסחרי הראשון של הסנובורד. פופן לקח שני מגלשי סקי, חיבר ביניהם, הוסיף במרכז משטח מחוספס למניעת החלקה וקרא להמצאה סנאפר (Snuffer). את הסנאפר נתן לבתו כמשחק, אך העניין התגלגל כמו כדור שלג, והוא מכר יותר מחצי מיליון יחידות.

הסנאפר נחשב צעצוע נחמד שקונים לילדים כדי שישחקו בשלג, אך מפנה חל ב-1969, כשדימיטריך מילוביץ' פיתח קרש חדש ששילב צורה של גלשן גלים וטכנולוגיה של מגלשי סקי. המהפך נרשם שלוש שנים מאוחר יותר כשמילוביץ' פתח את חברת הסנובורד הראשונה – WinterStick. באותה התקופה החלה הבהלה הגדולה לענף, והיא לובתה בעזרת תמונות וכתבות על השיגעון החדש שהופיעו בכל

צילום: ברק אוסרוביץ'

המגזינים הגדולים. מאז עבר הלפיד לג'ייק ברטון (מחברת Burton) ולטום סימס (מחברת Sims) שעדיין פעילים בענף וממשיכים לפתחו.

ב-1982 התקיימה לראשונה במדינת ורמונט אליפות ארצות הברית בסנובורד. תחרות זו היתה הסנונית הראשונה שבישרה על גל תחרויות בכל העולם. השיא הגיע ב-1994, אז הוחלט להכליל את הסנובורד באולימפיאדת החורף שהתקיימה ב-1998 בנגאנו, יפן. הגולשים התחרו בסלאלום ענק ובהאף-פייפ (Half Pipe, חצי צינור, ראו בז'רגון).

שלג ממגנט
קשה להסביר את מה שמרגישים כשנמצאים על פסגת הר בגובה 3,000 מטר. חשים את דלילות החמצן בכל נשימה, וכשמסתכלים סביב רואים פסגות מושלגות ועמקים מרהיבים. כשיוצאים לדרך במורד ההר, הנוף המושלג, האווירה הפסטורלית, שקט ההרים והחופש המוחלט לגלוש לאן ומתי שרוצים יוצרים חוויה רוחנית של ממש. כמו רבים מענפי הספורט האתגרי, ענף הסנובורד מקדש את הרוח החופשית: אין חוקים מוגדרים, אין דרך אחת נכונה לגלוש, הכל תלוי בגולש וביצירתיות שלו. אנשים בעלי זיקה אמנותית בהחלט מוצאים את עצמם נמשכים לסנובורד.

הסנובורד הוא ענף צעיר שמתפתח כל הזמן; לעתים קרובות מתגלה אלמנט חדש שמכניס עניין. אם פעם נהגו לגלוש רק בהרים, הרי היום תראו גולשי סנובורד שמבצעים את זממם בנוף אורבני נטול שלג לחלוטין, ויש לזה אפילו שם: סטריט (Street). האלמנטים השונים מגיעים ממקורות השראה מגוונים: מהמיין-סטרים של הסקי, מגלישה על מעקות כמו בסקייטבורד ועוד. הגיוון והחופש הם סוד קסמו של הענף המלהיב.

איפה אנחנו בסיפור הזה?
אם לשפוט לפי כמות המשוגעים על סנובורד בארץ, אפשר לחשוב שישראל נהנית מכמויות שלג שלא היו מביישות את אירופה בינואר. העובדות מדברות בעד עצמן, הסנובורד תפס ובגדול. החרמון, ההר היחיד והמצ'וקמק שיש לנו, מאפשר לגלוש שבועיים-שלושה בשנה, וגם זה רק אם עוברים לגור בהר ומנצלים כל פתית שלג. הסיבה לנהירה טמונה כנראה בכמות העוסקים בענפי ספורט קרובים, כמו גלישת גלים ורוח, סקייטבורד ועוד. תוסיפו לזה את החיפוש המתמיד אחר ריגושים והרפתקאות ואת קורטוב אהבת הטיולים שלנו ותקבלו תרבות שלמה של רכבות אוויריות לאתרי סקי באירופה לאורך כל החורף. כל גולש מכור מוצא את עצמו לפחות פעם אחת בשנה קורע איזה הר איפשהו בהרי האלפים (איטליה, צרפת ושווייץ), הרי הדולומיטים (איטליה), הרי הפירנאים (ספרד, אנדורה וצרפת) או כל פסגה אחרת.

שי גיטרמן – צלם וכתב במגזין אדרנלין, מתמחה בצילומי ספורט אתגרי באוויר, במים וביבשה, ביום ובלילה. עוסק בספורט אתגרי, בדגש על סנובורד וסקייטבורד