סנדראר: שבזכותו החיים טובים יותר

מוקדש לליליאן חסון.
גיליתי לראשונה את בְּלֶז סַנדראר באוקטובר 1973, באמצע מלחמת יום הכיפורים. הייתי אז חייל, אם אפשר לכנות כך את היצור הגולמני במדי חאקי שמילא טופסי גיוס לפלוגות של חיילי מילואים ושימש מטרה ללעגם של נהגים צבאיים ופקידות במחנה בעיבורי תל אביב. ברחובות העיר המואפלת היו מבטי המבוגרים ננעצים בגבו של הג'ובניק המעז להראות את פניו בשעה שבני גילו מקיזים את דמם בתעלה. המקום הציבורי היחיד שקיבל את פניו בלא איבה היה אולמות הקריאה השוממים של הספרייה המרכזית באוניברסיטת תל אביב. הספרניות בדלפק ההשאלה לא שאלו שאלות מטרידות. בקומה השנייה של הבניין, באגף הספרויות, התחלתי בפרויקט שלי: לקרוא הכל, לפי סדר אלפביתי.
במדף הספרות הצרפתית התחלתי ב- A (אפולינר), בודלר, עד שהגעתי לאות C, אל הספרון "DU MONDE ENTIER" של BLAISE CENDRARS, שם אלמוני לגמרי בשבילי, ספר של פואמות מסע מסעירות בקצב של רכבת שועטת קדימה במלוא הקיטור. הבנתי שמצאתי את מבוקשי, וכמו פדרה של ראסין בשורת הפתיחה שלה: "פה נעמוד. ללכת לא נוסיף", כך גם אני לא הוספתי ללכת, מהופנט מן השורות הקצרות והארוכות, מן התנופה, מן ההעזה של "פסחא בניו-יורק", של "הפרוזה של הטרנס-סיבירית ושל ז'אן הקטנה מצרפת", של "פנמה או עלילות שבעת דודי" ו"פואמות אלסטיות". כמו מאהב קנאי התפללתי שאהיה היחיד בעולם הקורא אותן ועם זאת לא עמדתי בפיתוי להביא את בשורתו לאחרים. עם הזמן ניסיתי את כוחי בתרגום חלק מאחת הפואמות ושלחתי אותה לכתב העת "פרוזה". לבושתי מצאתי אותה מודפסת שם אחרי זמן מה. צריך היה שיעברו עוד עשרים שנה כדי שבלילה אחד של חודש מאי השנה, בארל, העיר שאליה נסע ואן גוך כדי לגלות את האור, ארגיש את המוסיקה של "הפרוזה של הטרנס-סיבירית" יוצאת ממני בעברית ואת ידי כותבת מעצמה כמעט את התרגום.
"הפרוזה של הטרנס-סיבירית" מספרת את סיפורו של סנדראר בן ה-16, נער שווייצרי ממשפחה בורגנית שנמלט מן הבית והצטרף אל סוחר תכשיטים יהודי הנוסע לחרבין ברכבת, כמאבטח של תיבות התכשיטים שלו.
"בַּיָמִים הָהֵם וֵאֲנִי בְּגִיל הַהִתְבַּגְרוּת/ בֶּן שֵש-עֶשרֶה בְּקֹשִי וכבָר לא זוֹכֵר אֶת יַלדוּתִי/ רָחוק 16,000 פַּרסָה מִפסַּת אֶרֶץ הֻלַדְתִּי/ הָיִיתִי בְּמוֹסְקְוָה, עִיר אֶלֶף וּשלשֶׁת הַמִּגדָלִים ושֶבַע/ תַחֲנות הָרַכֶבֶת ולא אָמַרתִּי דַּי בְּשֶָבַע תַחֲנוֹת הָרַכֶּבֶת ובאֶלֶף/ ושלשֶת הַצרִיחִים/ כִּי נעוּרַי הָיוּ אָז כֹּה לוֹהֲטִים וְכֹה משֻגָעִים/ שֶבָּעַרתִּי בְּתוֹכִי כַּמִקְדָּש בְּאֶפֶסוֹס וְהַכִּכָּר הָאֲדֻמָה/ שֶל מוֹסקוָה/ בִּשעַת שקִיעָה/ ועֵינַי נִפקחוּ לִראוֹת דְּרָכְִים עַתִּיקוֹת./ הָיִיתִי כְּבָר אָז משוֹרֵר כֹּה גָרוּעַ/ שֶלא יָדַעתִּי לָלֶכֶת עד הַסוף."

הימים ימי מלחמת רוסיה-יפאן, זו שטרומפלדור איבד בה את זרועו (סנדראר איבד את זרועו במלחמת העולם הראשונה וקרא לקובץ סיפוריו המגוללים את חוויות המלחמה ההיא בשם "היד הכרותה"). הרכבת הסהרורית חולפת על פני ערבות סיביר:
"שְׂרֵפָה הִשְׁתוֹלְלָה עַל כָּל הַפָּנִים וּבְתוֹךְ כָּל הַלְּבָבוֹת
אֶצְבָּעוֹת מְטֻמְטָמוֹת תּוֹפְפוּ עַל כָּל הַזְּגוּגִיּוֹת
וּמַבָּטִים פָּקְעוּ כְּמוֹ מֻרְסוֹת מִלַּחַץ הָאֵימָה
וּבְכָל הַתַּחֲנוֹת שָׂרְפוּ אֶת כָּל הַקְּרוֹנוֹת".

בד בבד עם המסע המוחשי חוזר הנוסע הצעיר בדמיונו, כמו בפזמון חוזר, אל פריס שעזב, ואל זונה קטנה ועלובה שהשאיר במונמרטר ושמה ז'אן.

"מִמַּעֲֲמַקֵּי הַלֵּב עוֹלוֹת בִּי דְּמָעוֹת
בְּזָכְרִי אַהֲבָה אֶת אֲהוּבָתִי;
כָּל כֻּלָּהּ יַלְדָה, וְכָךְ מְצָאתִיהָ
חִוֶּרֶת, תַּמָּה, בְּמַעֲמַקֵּי בֵּית זוֹנוֹת.
יַלְדָּה כָּל כֻּלָּה, זְהֻבַּת-שֵׂעָר, צוֹחֶקֶת מִתְעַצֶּבֶת,
אֵינָה מְחַיֶּכֶת וְאֵינָה בּוֹכָה אַף פַּעַם;
אַךְ בְּמַעֲמַקֵּי עֵינֶיה, בְּנָתְנָהּ לִי לִגְמֹעַ,
מַרְעִיד שׁוֹשַׁן כֶּסֶף זַךְ, פֶּרַח הַשִׁירָה."

כמעט צפוי היה שסנדראר, החלוץ האמיתי של המודרניזם בשירה הצרפתית, יפנה את מקומו לאחר. הוא היה פרוע מדי בשביל ללבוש את אצטלת המשורר המרכזי, יותר מדי נמשך אל השוליים, של אירופה, של העולם, של החברה. הוא היה גם רבגוני מדי, לא בחל בשום מגבלה ספרותית כדי לבטא את סערת רוחו, הוא כתב רומאנים, כתבות מסע, מעשיות בסגנון אפריקאי; ובעיקר חטא בכך ששירתו הזכירה את שירת הדרך הגדולה של וולט וויטמן האמריקאי. צרפתי שהעז להודות בהשפעת אמריקה על כתיבתו, נידון מראש להשכחה.
בפתח אסופת כתבות המסע שלו, BOURLINGUER"" ("לשוטט"), משנת 1948, מסופרת בקצרה הביוגרפיה המדהימה של הסופר-הנוסע. אחרי המסע בטרנס-סיבירית, הוא מגיע לבייג'ינג, והופך לאחראי על ההסקה בבית מלון. הוא צד לווייתנים וכתב על כך את הרומן "דן יאק". בשובו לפריס עבד לפרנסתו בהעתקת סיפורי עלילה מימי הביניים בספרייה הלאומית בשביל הוצאת "פאיו", נעשה כוורן ולהטוטן בקרקס אנגלי. בן זוגו להופעות היה מוקיון ושמו צ'רלי צ'פלין. בשיקגו התיידד עם אל קאפונה, עזר לבימאי הקולנוע אבל גאנס בבימוי הסרט "הגלגל", וברומן "מוראואז'ין" משנת 1926 חזה את זוועות הפצצה האטומית. "אבל בעיקר", נאמר בביוגרפיה, "הוא ממציא השירה המודרנית."
"אפריל 1912. הוא משוטט כל היום ברחובות ניו-יורק. הוא רעב, מבועת, עובר על פני כנסייה. מודעה מבשרת על קונצרט: 'בריאת העולם' של היידן. יורד שלג. בלילה, בחדרו, הוא כותב את הפואמה הלא נשכחת 'פסחא בניו-יורק'.
"יש ויכוח אם 'פסחא בניו-יורק' השפיע על אפולינר, או אם שני המשוררים המציאו את המודרניזם סימולטנית. היינו הך. ב-1914 הוא מתחתן עם פולנייה היולדת לו שלושה ילדים.
"עוד מספרים עליו – לסיום הדברים – שהתנדב ללגיון הזרים ב-1914 ושב מן המלחמה קטוע זרוע; שהתגרש ונישא בשנית לשחקנית ריימון, שבנו רמי נהרג בתאונת מטוס; ושסיים את חייו העשירים והסוערים עני וחולה.
"הוא היה תערובת מיוחדת במינה של הרפתקן וחמור נושא ספרים. נדמה שקרא הכל. הוא טען כי לפני כתיבת ספר הוא מחבר רשימה של המלים שיש בכוונתו להשתמש בהן. הוא סיפר כי שרף את כתבי היד שלו או הפקיד אותם בבנקים בדרום אמריקה. אמת או בדיה, היינו הך", נכתב בביוגרפיה שלו.
בתו, מרים, פירסמה ב-1984, עשרים וארבע שנים אחרי מותו, ביוגרפיה מקיפה של אביה, דרישה למשפט צדק של ההיסטוריה על דחיקתו של סנדראר מן המרכז הספרותי. ב-1913, למשל, יצא לאור הספר "אלכוהולים" של אפולינר. בלז איננו משתתף באירועים החגיגיים לרגל יציאת הספר, הכובש עד מהרה את מקומו כספר החלוץ של המודרניזם הצרפתי. הוא קורא את "אלכוהולים" בביתו ונדהם לגלות בו את השיר "אזור". והרי "אזור" הוא שם שהגו יחד שני הידידים לכתב עת עתידי, והשיר דומה כל כך ל"פסחא בניו-יורק" שקדם לו בשנה! אבל סנדראר הנבגד אינו נוטר טינה, להיפך; הוא כותב לידידו את המלים הבאות: "אפולינר יקירי, שיריך נוגעים עמוקות ללבי, הישנים והחדשים כאחד. אתה המאסטר. אתה המאסטר של כולנו".
היה אולי דבר טוב אחד בכך שלא זכה לפופולריות של חברו למודרניזם; לפחות בספרייה שוממת אחת בעולם, יכולתי לפני 20 שנה, אני, צעיר המחפש את דרכו בעולם, לגלות אותו בין הספרים המקוטלגים באות C ובבת אחת נפתח בפני שער אל עולם קסום.
לפני מותו ב-1960 ביקש סנדראר כי יעבירו את אפרו בבוא העת לבית קברות בכפר האהוב עליו. טכס הקבורה השנייה נועד ל-13 במאי השנה. נתקלתי בידיעה על כך בקיוסק העיתונים של "גאר דה ליון" בפריז, תוך כדי דפדוף במגאזין ספרותי. יכולתי לשנות קצת מתוכניותי ולנסוע לראות את הטכס, לצפות מקרוב בבתו מרים. ציינתי לי את הפרטים ומספרי הטלפון, ובמחשבה שנייה החלטתי לוותר על המסע. כמו בפסוק של פדרה, "ללכת לא נוסיף", נשארתי עם סנדראר של הפואמות שאני יודע היום על-פה כמעט, כי כמו שכתב מעריץ אחר שלהן, החיים אינם גרועים כל כך, כל עוד אפשר לחזור ולקרוא את כל כתבי סנדראר ולשכוח את כל הרוע שבעולם.