סיני ובדווים הם משפט אחד. כמו סיני וים. 13 שבטים בדוויים יושבים בסיני. הידועים, המוכרים והקרובים לישראלים הם שבט התרבין, היושב מאל-עריש דרך צפון-מזרח סיני עד אילת ונואיבה (נוויבע); שבט המזיינה, היושב מנואיבה עד שארם א-שיח' ועד ההר הגבוה וא-טור שלחוף מפרץ סואץ; ושבט הג'בליה, שיושב מסביב להר הגבוה של סנטה קתרינה. וכמה שכולם בדווים – ככה הם שונים. בני הג'בליה הם אנשי הרים עגמומיים משהו; בני שבט התרבין חביבים ונעימים; אבל בלי ספק, העליזים והידידותיים שבבדווים של סיני הם בני המזיינה, שבט הדייגים העיקרי של דרום סיני. למידע נוסף – מדריך מסע אחר לסיני ומכיוון שסיני היא על הים, ויש בדווים שעוסקים בדיג, אין סיבה לאכול דגים במסעדות הזולות המניחות את הדגים לתצוגה – אלה עמדו בחוץ זמן רב מדי, וטריותם מוטלת בספק. עדיף לזהות חושות של דייגים לאורך החוף, ולקנות במקום. לעתים אפשר להזמין אצל הדייגים ארוחה – הם ייצאו מיד לדוג עם חכות, יבשלו חלק מהדגים למרק צלול ולאחר מכן יאדו את הדגים עם האורז. בליווי של כמה לימֵטות (ליים קטנים ומלאי מיץ) ויין, או אלכוהול סביר אחר שמביאים מהבית, הופכים הדגים לארוחה נפלאה שנאכלת בידיים על החוף, והיא זולה לאין שיעור מכל מסעדה. פעם היה פשוט יותר למצוא מקום לארוחת דגים טרייה. חלקים גדולים של החוף בין טאבה לדרום נואיבה היו חוף פתוח, שהדייגים היו דגים לאורכו, ואפשר היה לעצור ליד כל סוכת דייגים שנקרית בדרך. היום זה קצת יותר הרפתקני, בגלל המלונות הרבים שצצו בחופים הללו, אבל המאמץ משתלם: דג טרי, שיחה עם דייג בדווי שאינו איש תיירות, וחום אנושי שעולה במפגש בין מטייל סקרן ובדווי שיש לו את כל הדג שבעולם. המקום הכי שווה למפגש הזה הוא כפר הדייגים נַאבֶּק שבדרום סיני, פיסה שלווה הטמונה בלב שמורת טבע. ראס ממלח': תחנה בדרך |
 |
מנגרובים על שפת המים. שמורת נאבק היא אחד המקומות הלא־מקולקלים בסיני | צילום: צור (צוף) פלאי |
נאבק עצמו הוא כפר קטן של סוכות עץ ופחים, עם מכוניות בדוויות וטנדרים חבוטים שעומדים לידן. הוא שייך לדייגי שבט המזיינה, שיוצאים לדוג על בוציות קטנות, או שוחים על אבובים מנופחים ופורשים מהם רשתות על פתח השונית, אם כי שיטת הדיג האהובה עליהם היא יציאה לים בשעת בין ערביים והשלכת חכה ליד השונית שאליה באים דגי התוכי והלוקוס לאכול.
החיים בכפר איטיים. כדאי להגיע אליו בבוקר, אז מגיעים גם סוחרי הדגים מצפון סיני, מהמלונות, מקהיר ומאלכסנדריה כדי לאסוף את השלל. דיונונים, תמנונים, כרישים והמון דגים צבעוניים. באביב ובקיץ, בשעות המוקדמות של הבוקר, רואים את רוב אנשי הכפר, כולל הילדים, ישנים על החול לפני הסוכות, מחכים לשמש שתזרח. שווה להסתובב בין הבקתות, בין חוטי הדגים המתייבשים בשמש וברוח, להיכנס לכוס תה מתוק ופטיר חם (הלחם המקומי), להזמין ארוחה של דגים מאודים על אורז ולהביט בים.
מיקום: צמוד ללגונה של שורת אל-ע'רקנה, כעשרים קילומטר צפונה משארם א-שיח'.
הגעה: למגיעים מצפון – כארבעים קילומטר מדרום לד'הב יש דרך רחבה העוברת בוואדי כיד, פונה מזרחה ונוסעת כ-15 קילומטר עד לים ולכפר נאבק. הדרך עבירה לכל רכב, אבל יש לנהוג בזהירות. למגיעים מדרום – כעשרה קילומטרים מצפון לשארם א-שיח'
במזלג הדרכים, מתפצלים עם הכביש ימינה וממשיכים צפונה לאורך החוף, בדרך שעוברת מצפון לשדה התעופה ולראס נצרני, עד לכפר נאבק.
תשלום לשמורה: הכניסה לשמורת הטבע עולה חמישה דולרים ליחיד. התשלום נעשה באחת משתי הכניסות – בוואדי כיד או ליד נקודת המשמר בקבוצת הדקלים הדרומית של נאבק. בשטח מסתובבים פקחים ידידותיים שמוודאים ששילמתם בכניסה.
המנגרובים: הכי צפוניים בעולם
חיי הכפר הזה כל כך אמיתיים ולא מקולקלים, שיש בהם קסם שמוצאים רק במקומות דרומיים ומרוחקים, על חופי האוקיינוס ההודי והים הערבי. הסוכות של בני הכפר מגובבות ליד שורת אל-ע'רקנה (שורה היא המילה הבדווית לחורשה) – חורשה של עצי מנגרוב הצומחים בתוך הטין. זוהי הנקודה הצפונית ביותר בעולם שבה נראים העצים הללו בסביבתם הטבעית. המנגרובים חיים במים מלוחים, ובזמן השפל בולטים שורשי האוויר שלהם מעל פני המים כאצבעות של טבוע. על המנגרובים מקננים שלכים (עיטי דגים), ואנפות נוהגות לנקר את סרטני הכנר, אלו שיש להם זרוע אחת ענקית ושנייה רגילה, ובעת השפל הם עושים תנועות של נפנוף כדי לקרוא לנקבות להתגלגל בחול.
המנגרובים צומחים בתוך הסחף שהביא ואדי כיד מההרים (הסחף הזה גם חנק את האלמוגים, שכן החול מפריע לאלמוגים לנשום). הלגונות שיוצר הסחף של ואדי כיד הן מגרש המשחקים הגדול של ילדי הדייגים הבדווים, וכל ילד, בכל גיל, נהנה ללכת לטייל בהן. כיף לבוסס במים הרדודים בחול הלגונה שמימיה בשפל, לעלות ממנה לטיול על השונית ולראות את חיות הים – סרטנים, נחשונים מסועפים, קיפודי ים, קברנונים, קיפודגים (שזכו לכינוי אבו נפחא) – המוצאות מקלט בבריכות שהים הנסוג משאיר.
כעשרה קילומטרים צפונה משם, על החוף, נמצאת חורשת מנגרובים שנייה, הנקראת שורת אל-מנקטע. בדרך אליה אפשר לראות על השונית את שרידי האונייה "מריה שרדר", שעלתה על השונית בליל סערה. אפשר להגיע לספינה הנפוּצה, אבל לא קל וצריך להיזהר מהפלדה החלודה.
הגעה: שורת אל-ע'רקנה נמצאת בכפר נאבק. שורת אל-מנקטע נמצאת כעשרה קילומטרים צפונה משם, ואפשר להגיע אליה בכל סוגי הרכב.
נח'לת א-תל
עוד לפני חורשת המנגרובים הצפונית נמצאת קבוצת הדקלים של נח'לת א-תל. הדקלים רבוצים בין כמה דיונות, כשני קילומטרים מצפון ללגונת המנגרובים של שורת אל-ע'רקנה שבנאבק. זהו אחד מאתרי השנירקול והצלילה הטובים של סיני. החולות של ואדי כיד אמנם חנקו את האלמוגים, והם מתחילים רק כמה מאות מטרים מהחוף, בעומק של שניים עד עשרה מטרים, אבל נמצאים שם כמה גושים של אלמוגי מוח ושיח שלא מן העולם הזה, היפים ביותר בים סוף לדעתי. אין שם הרבה דגים, אבל הנוף כל כך פלאי, שאפשר להסתפק בדגים שנקנה אחר כך מהדייגים הבדווים.
בשפל, נשארת שכבת מים של כחמישה סנטימטרים על החולות הרכים, המים מתחממים ונעים לשכב בהם. בלי לזוז. אחרי הרביצה הארוכה, כשמי הגאות כבר מגיעים לאוזניים, יוצאים מהמים והולכים לטייל בכפר הבדווי ולקנח בארוחת דגים ובכוס תה מתוק וחם. אפשר לבלות כאן בשקט יומיים-שלושה. בגלל הבדווים, בגלל השוניות, בגלל הדגים, בגלל המנגרובים, בגלל האונייה הטרופה ובגלל שאף אחד אחר לא מסתובב כאן, ואפשר לצאת מהדעת בשלווה.
מיקום: שני קילומטרים מצפון לשורת אל-ע'רקנה שבכפר נאבק.
הגעה: מכפר נאבק יוצאים צפונה ברגל או ברכב.
לינה: אפשר ללון בשמורה, בסוכות שליד נח'לת א-תל.
שימו לב: אין מקור מים – יש להביא את המים איתכם!