סין – קומוניזם ומסורת תרבותית

בביקור הראשון שלי בסין, בשלהי שנת 1987, חוויתי פער עצום בין הטקסטים הספרותיים, העיתונאיים והאקדמיים שקראתי על אודות המקום ובין המציאות שלמדתי להכיר במפגש הישיר עם המדינה ותושביה. בביקורים נוספים, כמדריכת תיירים וכמטיילת עצמאית, הסתירות רק הלכו והעמיקו.

רבים מחברי טענו כי "סין הקומוניסטית איבדה את צלמה של תרבות סינית 'אמיתית'". אחרים העדיפו לצאת לטייוואן, בטענה כי "שם נשמרו הערכים האמיתיים של תרבות סין". מעולם לא הייתי שותפה לדעות אלו. לא חשבתי כי התרבות הסינית היא מקשה אחת שצורת ביטויה אחידה וברורה, אבל סִקרן אותי לבחון את היחסים שבין מרכיביה השונים לרעיונות הקומוניזם. איך זה עובד יחד? האם יש "קומוניזם סיני"? האם ה"סיניות" עוצבה מחדש בעקבות המפגש עם המהפכה? וכיצד משפיעה הפתיחות למערב בעשורים האחרונים?
בשנים 1994־1996 ניתנה לי הזדמנות להעמיק בחיפוש אחר תשובות לשאלות אלה, באמצעות פגישה מקרוב עם היבטים שונים של התרבות הסינית ועם לא מעט סינים שעסקו בה. קיבלתי מלגה ללימודי תואר שני ממשרדי החוץ הישראלי והסיני, ובחרתי ללמוד ציור דיו סיני מסורתי – אחד מעמודי התווך של המסורת התרבותית של סין. אמנות זו חובקת בתוכה את מסורת הקליגרפיה (בניית יחס אסתטי וחזותי למבנה הכתב ולצורתו ולא רק לתוכן הכתוב בטקסט) ואת ציור הדיו, השונה בכל מושגיו, במראהו ובהישגיו ממסורת הציור האירופי הקלאסי.

הרצון להתחבר אל המסורת הזו בתוככי סין הוביל אותי אל בנייניה האפורים של "האקדמיה המרכזית לאמנות" בבייג'ינג. זהו מוסד אליטיסטי ביותר: בין כתליו מרוכזים טובי הציירים בסין, ובממוצע, מתקבל שם ללימודים אחד מכל אלף מועמדים.

למגורים קיבלתי חדר צנוע, שלושה מטרים רוחבו ושלושה אורכו. המקלחות והשירותים היו במסדרון, משותפים לכל דיירי הקומה, ומים חמים היו רק בין 00:20 ל־00:22. נשמע קצת קשה, אך בהשוואה לידידי הסינים באקדמיה, זה נחשב בוודאי למותרות. הם חיו שישה אנשים בחדר דומה, שבו שלוש מיטות קומתיים ושלושה שולחנות (חצי שולחן ומגרה אחת לכל סטודנט). הספרים נערמו בשולי המיטה, הבגדים בארונית צרה בקצה החדר ויצירות האמנות האישיות מתחת למיטה. כמה מהם הרכיבו מעין וילון בדיוטה העליונה של המיטה או בתקרה, כדי ליצור מעט פרטיות.

למרות התנאים, סינים רבים עושים מאמצים עילאיים כדי להגיע למוסד הלימודים הזה. ואולי אין זה פלא, אם מביאים בחשבון שעד לפני 50 שנה, עד המהפכה הקומוניסטית, הזכות והאפשרות ללמוד לא היו כלל עניין ברור מאליו בסין.

מזימה של מוציאים לאור
רוב הסטודנטים באקדמיה באים ממשפחות של פועלים או איכרים, מכפרים, עיירות וערים המרוחקים מאוד מבייג'ינג, והם הגיעו אל המוסד המכובד לאחר

עבודת פופ פוליטי של האמן הסיני וואנג גואנגיי, חלק מגל הנוסטלגיה האדיר השוטף בעשור האחרון את סין כולה. ביטוי אחר של הנוסטלגיה הוא ביצועי פופ מחודשים של שירי ההלל למאו דזה-דונג | צילום: איילת זהר

שהפגינו כשרון ודבקות. רובם נולדו לפני "מהפכת התרבות"
(1966־1976) או תוך כדי התרחשותה. כולם בוגרי חינוך יסודי, על־יסודי ותואר ראשון – על חשבון המדינה. כמו כל פועל וכל איכר בסין, גם הם נהנו מההקצאה של "קערת הברזל" – סל מצרכים יסודי, הכולל גם בריאות וחינוך.

למדתי עם חבורה של אנשים מוכשרים, משכילים, צנועים, משקיעים, סקרנים, צמאי דעת. כל רגע פנוי הוקדש לציור, לחקירה, להתבוננות, לדיון בחומר הנלמד ובשאלות השונות הנובעות ממלאכת הציור. כי זו אינה רק עניין טכני, אלא מסורת המשקפת בכל קו ותג את ערכי התרבות והמקום. לכן, עלו גם שאלות רבות ביחס הרחב יותר אל החיים ואל אמצעי הייצוג של "החיים" בציור.

כך, למשל, שוחחנו לא מעט על טקסטים סיניים המוכרים בתרבות המערב, אשר עיצבו לעיתים את תפיסתנו את החיים בסין הקומוניסטית, כמו "ברבורי פרא" של רונג ז'אנג, "חיים ומוות בשנגחאי" של ניין צ'אנג, ספריו של ז'אנג שיאנליאנג ("עץ המשי", "חצי הגבר הוא אשה"), "אזליאה אדומה" של אנצ'י מין ורבים אחרים. עלילותיהם של הספרים הללו התרחשו על רקע ההיסטוריה הסינית המודרנית, והדגישו במיוחד את הקשיים בעת "מהפכת התרבות", את ה"חינוך מחדש", את הפגיעה בגוף ובנפש.

להפתעתי, כאשר הזכרתי ספרים אלה, העלו רוב הסטודנטים חיוך על פניהם וביטלו אותם בהינף יד. "אינך מבינה", אמרו לי, "טקסטים כאלה הופצו במערב כחלק מאי־ההבנה הנמשך בין סין לארצות החוץ". אחד מחברי אף אמר: "הספרים האלה – זאת מזימה מו"לית". למה בדיוק הם התכוונו? איך מיישבים בין התפיסות השונות?
תמיהה נוספת, מרכזית, עלתה במהלך ביקורי במחוזותיה הנידחים ביותר של סין. בבתי האיכרים, במערות חצובות בלס, בבקתות עץ על מדרון, הופתעתי לגלות לא פעם תמונה גדולה, ובה דיוקן באדום מודגש של מאו דזה־דונג, וסביבו דגי זהב אדומים, פרחי אדמונית, מטילי זהב ושאר סממנים של אושר, עושר והצלחה, שאותם מאחל לעצמו כל סיני בראש השנה ובכל יום אחר. מה לכל הרוחות עושה דיוקנו של היו"ר, הנח על משכבו כבר יותר מ־20 שנה, בפוסטרים האלה? ואיך אפשר להבין את הדימויים המגוונים של מאו באמנות הפופ הפוליטי של שנות השמונים והתשעים בסין – עשרות וריאציות שונות, שבהן מעורבבים זה בזה הערצה וביקורת, בדימויים חדשים של היו"ר?

לא רק פורצלן ומשי
השאלות הלכו והסתבכו. התשובות נהיו מורכבות יותר ויותר. אי־אפשר להסביר את סין במשפט אחד, במאמר אחד, בספר אחד, אבל להלן הצעה להרהור שני ולניסיון להבין את המראות, כפי שהם נצפים מן הצד המלוכסן של המפה. כדי לעשות זאת, עלינו להבין כי מנקודת מבט זו, בין השאר של איכרים קשי יום, נתפסת ההיסטוריה הסינית של המאה האחרונה בצורה שונה מאשר מנקודת מבטו של האדם השבע, החי ברווחה בעולם המערבי של סוף האלף.

התיאורים האקזוטיים של סין כארץ המשי־פורצלן־תה־ובשמים, שרווחו במערב במאה ה־18, לא תאמו את תמונת החיים של מרבית האוכלוסיה בסין על סף המאה ה־20. "רק מיעוט שבמיעוט נהנה ממנעמי החיים, מהשכלה ומהעידון של

בייג'ינג. רבים מבני השכבות החברתיות החלשות מביעים בקול רם את געגועיהם לימי המהפכה הקומוניסטית. אז היו אמנם עניים יותר, אך נהנו מתחושת שוויון ואחווה צילום: נלי שפר

תרבות סין המסורתית בצד הנאות החיים שהציעה תרבות המערב", הסביר לי באחד הימים חברי לכיתה שייה ז'או חה, יליד שנגחאי. "זו היתה שכבה אליטיסטית, בורגנית, של תושבי שנגחאי ודרום סין".
משפחתו של שייה, למשל, חיה בעוני מחפיר ובצפיפות רבה במאורות אפלות בסמטאות העיר העתיקה בשנגחאי. סבתו ואמו פרנסו את כל המשפחה מעבודתן כתופרות לאליטה הסינית. הלקוחות של סבתו – גברת בעלת נכסים, נגנית פסנתר, בנקאי צמרת, בעל מלון, האינטלקטואל או סוחר האופיום – נתפסו כאוכלוסיה של בוגדים, הנהנים משפע, רווחה והשכלה אשר הושגו במרמה, בזכות קשריהם עם "הכובשים הזרים" – המנצ'ורים והאירופאים כאחד.

"מחוץ לערים, המצב היה אף חמור יותר", אמר שייה. "בסין היתה נהוגה שיטה פיאודלית של בעלות פרטית על אדמות. לבעל אדמות אחד היו כפופים לעיתים אלפי אנשים, רובם איכרים־צמיתים. הם עיבדו את הקרקעות, אך זכו לקבל רק חלק קטן מהיבול, וממנו נאלצו לחיות. הם חיו על סף רעב מתמיד. למרות המהפכה הרפובליקנית של 1911, שביקשה לסלק את המנצ'ורים והאירופאים, נמשך הדיכוי, וכך גם הרעב והכאוס הפנימי. הפערים החברתיים לא הצטמצמו, מאחר שהמפלגה הרפובליקנית בראשותו של צ'יאנג קאי־שק היתה למעשה נציגתם של הכוחות הבורגניים.

"המפלגה הקומוניסטית שנוסדה בסין ב־1921 שמה לה למטרה לשנות את המצב ולתקן את העוול. מאו דזה־דונג וחבריו, אנשים צעירים ומלאי חזון, מושפעים מכתבי הגל ומרקס, שיכורים מהצלחות המהפכה הקומוניסטית ברוסיה, הניפו את דגל השוויון החברתי. 30 שנים עקובות מדם של מאמץ בלתי פוסק נגד המפלגה הרפובליקנית, מאבקים לכיבוש של כפר אחר כפר, הוצאה להורג של בעלי קרקעות וחלוקת האדמות לאיכרים שעיבדו אותן – כל אלה הפכו את אנשי 'הצבא האדום', הזרוע המבצעת של המפלגה הקומוניסטית באותם הימים, לפופולריים בקרב האיכרים, שקולם לא נשמע עד אז. ה'צבא האדום' התקדם בדרום־מזרח סין וקנה לו עוד ועוד תומכים, שהצטרפו לשורותיו.

"ב־1934, בעת 'המסע הארוך', שבו נסוג 'הצבא האדום' מפני כוחות הרפובליקה, הפך מאו למנהיג הבלתי מעורער של המפלגה ושל פשוטי העם. המאבק האידיאולוגי חצה את סין באופן ברור – איכרים ועניים מול בורגנים ועשירים. מאו נתפס כמלאך הטוב, מושיע החלכאים, הראשון שנתן קול ל־95 אחוזים מתושבי המדינה – מגדלי האורז, יצרני המשי, שוטפי הביבים, בשר התותחים במלחמות. והם השמיעו את קולם, בין השאר, בשירי הלל ל'שמש הגדולה האדומה' [כינויו של מאו]".

געגועים לאחווה
המהפכה הקומוניסטית הבטיחה תנאי מחיה, אמנם בסיסיים ודלים, אבל לכל תושב ותושב בסין. בעשורים האחרונים משתנה התמונה. הממשל אינו דואג עוד לשוויון כלכלי, כי כדי לשרוד, סין חייבת להשתלב במערך הכלכלי העולמי. מאז עלייתו לשלטון של דנג שיאופינג ב־1978 והנהגת מדיניות "הדלת הפתוחה" – פתיחת סין למערב ולהשקעות זרות – נמצאת המדינה בתהליך של מעבר מקומוניזם אדוק לווריאציה מקומית, ייחודית, של "קפיטליזם סוציאליסטי": כלכלה פתוחה, תחרותית, ששואפת לרווחיות העסק/המפעל/החברה, תוך ניסיון לשמור על תנאי הרווחה ועל זכויותיהם של

באיזורים הכפריים של חבל סצ'ואן. מאו הי הראשון שנתן קול ל-95 אחוזים מתושבי המדינה שהיו מושתקים לגמרי, בעיקר האיכרים. את זה לא ישכחו לו בסין לעולם

הפועלים. מטרות אלה לא תמיד עולות בקנה אחד, כפי שמראה נסיון החיים, אך בסין – אולי יותר מבכל מקום אחר – מנסים להגשים את שתי המטרות יחדיו.

בשינויים אלה אפשר למצוא הסבר לגל הנוסטלגיה האדיר, השוטף בעשור האחרון את סין כולה. גל זה בא לידי ביטוי, בין השאר, בדימויים המגוונים של מאו באמנות הפופ הפוליטי ובהפצה ההמונית של קלטות, שבהן ביצועי פופ מחודשים לרבים משירי ההלל ל"שמש הגדולה האדומה".

"תביני", אומר שייה, "האור הגדול שהביא מאו אל אפלולית חייו של האיכר לא נמוג. מאו העלה את האיכר, לראשונה בתולדות סין, למרכז הבמה. את זה לא נשכח כאן לעולם. כל שגיאותיו, הסתבכויותיו, המגלומניות והפחדים של שנותיו האחרונות נתפסים כמעידה של איש ענק, שהיטיב עם המושתקים, נלחם את מלחמתם והובילם לאחד הנצחונות הגדולים של המאה ה־20.

"עכשיו, בוודאי גם את מבינה כי בראייה כזו, הטקסטים המתורגמים לאנגלית שהזכרת נתפסים כדמעות תנין של הגזלן שנגזל, כבכי על כתפי המערב, שממילא לא הבין מעולם את הדילמות האמיתיות של סין. סיפוריהם המצערים של אותם אנשים פרטיים נתפסים כאן כ'אין ברירה' מקומי, בדרך לתהליך הגדול של ישועת הכלל".

מצוקת האינטלקטואלים בסין המאואיסטית ברורה לנו היום. מותם של מיליונים שנשלחו אל מחנות ענישה, הגבלת חופש המחשבה והדיבור – כל אלה היו הפרה חמורה של זכויות אדם. ברורים גם הכישלון הכלכלי של סין המאואיסטית בסיפוק צורכיה של אוכלוסיה גדולה כל כך וטעויותיו של מאו, אשר דרדרו אותו מנקודת עוצמה והצלחה אדירה לשפל שממנו לא השכיל להיחלץ בערוב ימיו.

אבל מנקודת מבטו של איכר סיני קשה יום, עניינים אלה מתגמדים מול השינוי הדרמטי של מקומו בהיסטוריה הבלתי שוויונית של סין ומול דמותו של מאו, הנתפס גם היום, בקרב רבים, כ"קיסר אגדי" או "אל".

אורח החיים הקפיטליסטי מחזיר כיום לסין את הפערים הכלכליים ואת אי־השוויון החברתי. רבים מבני השכבות החלשות מתקשים להתמודד עם ערכיה של החברה הקפיטליסטית, התחרותית, האינדיווידואליסטית, ומביעים בקול רם את געגועיהם לימים אחרים, שבהם היו אמנם עניים יותר, אך נהנו מתחושת שוויון ואחווה, שהחברה הקפיטליסטית לא תוכל להציע להם לעולם.