סין על קצה הצ'ופסטיק

הרפואה הסינית היא תפיסה שלמה והרמטית הפועלת במשך אלפי שנים ברציפות, מאז החלה התרבות הסינית להתגבש. היא נמצאת בשימוש בקרב כמחצית מהאנושות, ולא רק במזרח הרחוק. ברפואה זו משתמשים בצמחי מרפא (שחלקם נמצאים בשימוש אף ברפואה המערבית), בדיקור (אקופונקטורה), בתזונה, בשיטות עיסוי (טווינה), בתרגול גופני (טאי צ'י וקונג פו), בתרגול נשימה ובמדיטציה (צ'י קונג).

הרפואה הסינית מבוססת בעיקר על דאואיזם, זרם מרכזי בפילוסופיה הסינית שמקורו בכתבי לאו דזה. הרעיון המרכזי בדאואיזם הוא עקרון היִן והיאנג, שני היבטים מנוגדים זה לזה המשלימים זה את זה וקיימים בַּכל – מהדבר הקטן ביותר ועד ליקום כולו. בשורש האנטומיה, הפיזיולוגיה והפתולוגיה של הרפואה הסינית קיים גם רעיון הצ'י, אנרגיית החיים הנמצאת בנו, מניעה אותנו ומאפשרת לנו לפעול. הפרעה המוגדרת ברפואה המערבית כמחלה, נתפסת ברפואה הסינית כחוסר איזון, אם בין היִן ליאנג ואם בצ'י, אם בין האדם ובין הסביבה ואם בתוך האדם עצמו. מעצם תפיסת הדאואיזם את היקום כשלם אנרגטי ואת האדם כחלק ממנו וכביטוי שלו, רואה הרפואה הסינית את האדם כשלם בתוך השלם, כעין הולוגרמה שבה כל חלק זהה לשלם, משקף אותו ומשתקף בו. לכן זוהי רפואה הוליסטית (whole, שלם), שאינה מפרידה בין גוף לנפש, בניגוד למקובל ברפואה המערבית. כך, הפרעה גופנית יכולה לנבוע מגורם גופני או רגשי באותה המידה, ומצד שני, גורם נפשי־רגשי יכול להתבטא בהפרעה גופנית (כגון מיגרנה או כיב התריסריון) או נפשית (כגון הפרעות שינה או התפרצויות זעם). על פי הרפואה הסינית, המקור לרוב המחלות הוא באורח חיים לא תקין. כדי שהריפוי יועיל ויחזיק מעמד, יש לחיות נכון: לאכול נכון, לעסוק בפעילות גופנית ולהימנע ממתח.

סין משתרעת על פני 9,596,960 קילומטר רבוע, והיא המדינה הרביעית בגודלה בעולם. בשטחה נכללים כמה וכמה אזורי אקלים המשתרעים מקו רוחב 20 ודרומה, עד לקו רוחב 50. בחלקה הצפוני־מערבי נמצאים מדבר גובי וטקלמקאן, שבהם כמעט שלא יורדים משקעים. בדרומה שורר אקלים טרופי, ומדי שנה יורדים שם יותר מ־1,500 מילימטר גשם. סין כוללת גם תוויֵי שטח שונים – ממישורי חוף במזרח, עמקי נהרות, רכסי הרים, ועד לרמת ההימלאיה במערב.

סין היתה מאז ומעולם אחד האזורים המאוכלסים ביותר, וכיום חיים בה 1.3 מיליארד נפש הפזורים בריכוז לא אחיד: באזורי החוף ובעמקי הנהרות מרוכזים כתשעים אחוז מהאוכלוסייה, ואילו חלקה המערבי של סין (אזור המדבר וההרים) הוא מהפחות מאוכלסים בעולם. פיזור בלתי שווה זה והצורך להאכיל כחמישית מאוכלוסיית העולם מיבוליו של שטח חקלאי קטן יחסית הם מהאתגרים הגדולים הניצבים כיום בפני סין.

את המדינה חוצים שני נהרות ראשיים: הנהר הצהוב (חואנג חה, Huang He) החוצה את רמת הלס שבצפון סין, ונהר צ'אנג דזיאנג (Chang Jiang, נקרא גם יאנגצה) שבמרכז. שני אלה הם מהנהרות הארוכים בעולם. נהר יאנגצה זורם מרמת ההימלאיה במערב דרך האגן של סצ'ואן, וממנו הוא יוצא במעבר הררי צר המכונה "שלושת הקניונים" (סאן סיה, San Xia).

הסינים ניצלו אזור מצוקי זה ובנו בו סכרים אדירים כדי להגדיל את אספקת החשמל למדינה ולהקטין את התלות בנפט. הבנייה התחילה בשנות התשעים וחלקים ממנה כבר פועלים, אך היא טרם הסתיימה. במהלך הפרויקט מוצף אזור נרחב, וכמיליון תושבים פונו עד כה מבתיהם לדיור חלופי. קיים חשש כבד, בעיקר במדינות המערב, שהפרויקט יפגע במערכת האקולוגית של נהר יאנגצה. הסינים עושים כל שביכולתם למזער נזקים (כולל טיפול בשרידים תרבותיים), אך אי אפשר לחזות מה יהיו ההשלכות הסופיות של פרויקט כזה.

החוטונג (Hutong) של בייג'ינג, אותן סמטאות עתיקות אפרוריות ובעלות דלתות אדומות, עומדות בסכנה. חלקן נבנו עוד בתקופת שושלת יואן המונגולית (במאה ה־13), ובתקופת השושלת האחרונה כבר אכלסו בתי החצר הקטנים שבסמטאות אלה את רוב אוכלוסיית בייג'ינג. עובדות אלה לא מנעו מהשלטון להרוס רבות מהשכונות הוותיקות, לפנות את יושביהן ולהפוך אותן לאחר שיפוץ לאתרי תיירות, בילוי וקניות. רק חלק קטן מהן — 25 שכונות מתוך 2,600 — יועדו לשימור.

בעבר חיו בבתים עם החצר הפנימית שבסמטאות משפחות מורחבות, ולאבי המשפחה נשמר החדר שפונה דרומה ונהנה משעות אור וחום רבות בחורף. לאחר שהולאם הרכוש הפרטי בסין על ידי השלטון, הכניסו לכל בית כזה כמה משפחות, וחלקן חולקות את החצר עד היום. הסמטאות תוכננו כניצבות זו לזו במידות אחידות, אך עם השנים הפכו למבוך פתלתול ומסתורי שאפשר למצוא בו סמטה שבה עשרים פיתולים, סמטה שרוחבה ארבעים סנטימטר וסמטאות אחרות בלי מוצא.

תושבי שכונות החוטונג שפונו (ועדיין מפונים) מבתיהם מועברים
לרבי־קומות מודרניים שאמורים להעלות את איכות חייהם, אבל לרבים מהם, בעיקר לאוכלוסייה הוותיקה, קשה להיפרד מאורח החיים המסורתי שקשור בסביבה מוכרת, צמודת קרקע וקהילה. חלק מבתי החצר נמכרים ליזמי נדל"ן שמשדרגים את המעון כך שיתאים למאה ה־21: מחברים אותו לתשתית הולמת ומקפידים להשאיר חניה כפולה, שכן מי שעובר לגור בבתים הללו הם עשירים מופלגים שרואים במגורים בחוטונג משודרג פריבילגיה אולטימטיבית ושוכרים את הבית ב־10,000 דולר (זו לא טעות) לחודש או קונים אותו בכמה מיליוני דולרים.

למרבה האבסורד, לצדם של המיליונרים עדיין מתגוררות כמה משפחות שחולקות חצר פנימית אחת, שכל בוגר בהן משתכר כ־120 דולר בחודש ושמשלמות למדינה כעשרה דולרים דמי שכירות. בבתים אלו עדיין מיתמר עשן מן המטבח, ועוד אפשר לראות שרשראות של שום ופלפל אדום תלויות על הקיר החיצוני, זוגות אופניים וכמה עציצים עם פרחים שמקיפים קערה של דגי זהב.

חָאן דְזְה (Han Zi) הוא שמן של סימניות הכתב הסיני. המילה חאן מייצגת את הלאום הסיני, והמילה דְזְה משמעה מילה כתובה. בניגוד לשפות הפונטיות שבהן כל מילה מורכבת מאותיות, אצל הסינים כל מילה מורכבת מסימנייה או מצירופים מקובלים של כמה סימניות. כיום קיימות מעל לחמישים אלף סימניות (לא כולן משמשות ביומיום).

במהלך השנים התפתחה גם אמנות הכתיבה התמה, הקליגרפיה, או בשמה הסיני שוּ פָה (Shu Fa), והיא מסוג הדברים שלימוד ואימון יכולים להימשך בהם כל החיים.

יש אלפי סגנונות כתיבה, אך נהוג לחלקם לארבעה עיקריים: סגנון לי שו (Li Shu) – שהיה ייחודי לכתב הפקידים הסינים; סגנון צאו שו (Cao Shu) – מקביל לכתב המחובר המוכר בשפות אחרות; סגנון קאי שו (Kai Shu) – הסגנון המקובל ביותר, כתב סימטרי, ישר וברור, משמש ברוב הדפסות הספרים; סגנון סינג שו (Xing Shu) – כתב יד זורם המכיל בדרך כלל אלמנטים של כתב מחובר.

הקליגרפיה אינה אמנות אבסטרקטית כמו הציור או הפיסול המערביים, שבהם האמן מביע את רגשותיו וכל דרך היא לגיטימית. לכל סגנון כתיבה יש מסגרת של כללים הנוגעים לצורת הכתיבה, ליחסים בין חלקי הסימנייה ובין הסימניות, לאופי משיכות המכחול, נגיעותיו בנייר והתנתקותו ממנו. למרות המסגרת, האמן מוצא מקום לביטוי עצמי ביצירה ומנסה להגיע לשלמות באמצעות עבודה על תנוחת גופו, על נשימותיו, על הצורה שבה הוא אוחז במכחול ועל צלילות מחשבתו.

עוד על קליגרפיה, אמנויות לחימה והחיים בסין בבלוג של חנן מגידוביץ'.