| בסוף השבוע האחרון נסענו לראות את מצודות האדמה של ה"הַקָּה" (Hakka), תת-קבוצה של ה"הָאן" (Han) – הרוב האתני שמרכיב מעל 90% מהאוכלוסיה הסינית. אנשי ההקה התיישבו בפוג'ין לפני כ-1900 שנה כשהם נמלטו מבתיהם בערבות המרכז (The Central Plains). הם ייסדו את כפריהם בצמוד לצלעי הרים, אותם הם חילקו לטרסות של אורז, תה וגידולים אחרים. גם היום רוב אנשי ההקה הם חקלאים, כאשר חלקם משלבים גם תיירות. רוב מצודות האדמה, שנקראות טוּלוֹאוּ (tulou), הן מרובעות, אך לפני כ-700 שנה התחילו אנשי ההקה לבנות גם מצודות עגולות. הכפרים של ההקה פזורים לכל אורך מערב פוג'ין, אך ישנם כמה ריכוזים גדולים ליד יוֹנְגדִינְג ( Yongding) והוּקֶנְג ( Hukeng). בשנים האחרונות ממשלת המחוז הכריזה על כפר אחד מסוים, הוֹנְגקֶנְג (Hongkeng), כאתר תיירות רשמי, והוא הכפר שאנחנו ראינו.בשבע וחצי בבוקר אסף אותנו מדריך סיני וצירף אותנו לקבוצה גדולה יותר שכללה שלושה זוגות סיניים ואם ובנה מפלורידה. נדחסנו לתוך מיניבוס קטן וצר מתוצרת סינית ויצאנו לדרך. הנסיעה להונגקנג נמשכה כארבע שעות ובדרך עברנו דרך גָ'אנְג-ג'וֹאוּ (Zhangzhou), עיר תעשייתית ומכוערת מאד שצמודה לחלק היבשתי של שיאמן, ודרך כפרים קטנים ועלומים בהם תרנגולות, כלבים וברווזים הסתובבו בחופשיות בין האופנועים והולכי הרגל. מאז שהונגקנג הוכרז כאתר תיירות רשמי התחילו לסלול אליו כביש בטון, אבל העבודה עליו טרם הסתיימה, כך שחלק מהזמן נסענו על הכביש וחלק מהזמן קיפצנו ורקענו על כבישי עפר צרים שחצו כפרים וחיבקו צוקי הרים. הנהג שלנו, שרגיל לעשות את הנסיעה הזאת כמה פעמים בשבוע, דהר על-פני הכבישים, חתך משאיות וכמעט דרדר אותנו לתוך נהרות ותהומות מספר פעמים. התיירים האמריקאים ואנחנו פחדנו לחיינו ובשלב מסוים האישה מפלורידה התקשרה הביתה והחלה להיפרד מחבריה, אבל התיירים הסיניים ישבו בשקט ובשלווה וחלקם אף ישנו כל הנסיעה. את המצודות מתחילים לראות כבר במהלך הנסיעה, והן באמת מאד מרשימות. מהאוויר הן נראות כמו ספינות של חייזרים שנחתו בין ההרים ומספרים שבשנות השמונים ה-CIA ראה אותם בתצלומי לווין ובטעות חשב שמדובר במתקני טילים סודיים. במציאות מדובר במצודות בגובה של שלוש או ארבע קומות שבנויות או בתבנית מרובעת או בתבנית עגולה. הן בנויות מקורות עץ ובמבוק שמספקות את שלדת המבנה, מצופות באדמה, חול, סיד, אורז דביק וסוכר חום. רק לקומות הגבוהות יש חלונות, בדרך-כלל עם מסגרות לבנות, בנוסף לחרכי ירי. כל מצודה שייכת למשפחה מורחבת אחת, והגדולות שבהן מכילות מאות דיירים מאותה המשפחה. חלוקת הקומות די קבועה: בקומת הקרקע ממוקמים המטבחים, חדרי האוכל, הבאר והמקדש לפולחן האבות; בקומה השנייה בדרך-כלל מאחסנים מצרכים ולפעמים משכנים גם את בני המשפחה הקשישים; ובקומות העליונות מתגוררים יתר בני המשפחה. אנחנו ראינו חמש מצודות במהלך הטיול בהונגקנג, שנמשך לא יותר משעה וחצי. מדריכת תיירים מקומית ליוותה אותנו לכל בניין וסיפקה הסברים בסינית. היא לקחה אותנו אך ורק למצודות ה"רשמיות" ולא נתנה לנו לטייל בחופשיות באזור. כמו רוב אתרי התיירות בסין, התשתית הקיימת מיועדת לתיירות הפנים, ואין תשתית עבור תיירים מערביים. התיירים מפלורידה בחרו להישאר בכפר למשך הלילה ולחזור למחרת, אבל אנחנו העדפנו לחזור הביתה עוד באותו יום. ברגע שרואים שתיים-שלוש מצודות, אין באמת עוד מה לראות. הנסיעה חזור הייתה לא פחות מפחידה מהנסיעה הלוך, ושמחנו שהנהג יצא לדרך מוקדם, היות והשמש שוקעת בימינו כבר בחמש וחצי אחרי הצהריים, ולא אהבנו את המחשבה שהוא יצטרך לנהוג בחושך. הביקור במצודות ההקה היה מאד מעניין, ואנחנו ממליצים עליו בחום לכל מי שמגיע לטייל בסין. ובכל זאת, כשחצינו את הגשר שמחבר את שיאמן ליבשת אסיה והתחלנו לזהות שוב את הבניינים המוכרים, אמרנו תודה שאנחנו גרים בשיאמן, ולא בג'אנג-ג'ואו או באחד הכפרים. הם אמנם פסטורליים, אבל אני לא בטוח שהייתי מוכן לגור עם תרנגולות בחדר השינה, או שנגה הייתה מוכנה לוותר על קפה. פרטים על האתרים . |