הזמן: 256 לפנה"ס. המקום: ממלכת שו (Shu), סין. האירוע: מתחילה בנייתו של אחד ממפעלי המים הגדולים בהיסטוריה – מפעל המים דו ג'יאן גיאן (Dujiangyan).את מפעל המים הזה, שמדגים באיזו פשטות אפשר לשלב טכנולוגיה ואקולוגיה, בנה לי בינג (Li Bing), המושל הראשון של ממלכת שו (כיום: מחוז סצ'ואן), שבדרום-מערב סין, שמונה כעשרים שנים קודם לכן, על ידי מלך צ'ין. בינג החליט לעשות את מה שאיש לא עשה לפניו: למַשטר את נהר מין (Minjiang), יובלו האימתני והגדול ביותר של היאנג צה. אחרי סקר מקיף, ניגש לעבודה. בינג ניצל את הטופוגרפיה של האזור ואת הפוטנציאל הגלום בנהר. את הנהר – חצה לאורכו על ידי סוללה שהשתרכה לאורך קילומטרים אחדים. חציו של הנהר המשיך לזרום, וחציו השני – הפך למפעל השקייה. חלק מהמים הוטה אל עבר תעלה שנחצבה בהר, והחלק השני שימש להשקיית השטחים שלאורך הנהר כשהוא מווסת באמצעות סכר מתנייע. פלא עולם בן 2,250 שנהמפעל הטיית המים, פלא עולם שקיים כבר 2,250 שנה, הוא דוגמה יוצאת דופן להנדסה אקולוגית שאינה גורמת נזק לטבע, ומנצלת בצורה נכונה את הכוחות הטמונים בו, לטובת בני האדם. הסכר המתנייע, שנבנה לרוחבו של אותו חלק מהנהר, הורכב מטטרפודים מבמבוק, ונוצל להשקיית השדות שבקרבת מקום. בתוך כלובי-במבוק הונחו אבנים ענקיות, ובעת הצורך הוסט הסכר – פעולה שדרשה אלפי פועלים, שמשכו את הסכר בחבלים. מהסכר המקורי נותרו כיום רק שרידים, אבל גם הדגם המשוחזר (המוצג לראווה במקום) מרשים מאין כמותו, ומצית את הדמיון. בכך חוסלו הבצורות והרעב, שהיו מנת חלקם של מאות אלפי סינים. השליטה על עוצמת הזרם בנהר השיגה תוצאה רצויה נוספת – הסחף והמשקעים שהצטברו מעתה לאורך גדות הנהר שימשו קרקע פוריה לשדות אורז חדשים, וסצ'ואן הפכה לאסם האורז של סין. נתיב השיט החדש שנפרץ על פני הנהר שימש גם להובלת קווי אספקה למחנות הצבא שליד צ'נגדו, כך שבעת ובעונה אחת, היה זה מיזם חקלאי, אזרחי וצבאי. המקדש יפייס את הנהר, שהוא אֵללא רק עם איתני הטבע עמדו כאתגר בפני לי בינג. על פי אמונת תושבי ממלכת שו הקדומה, נהר מין היה אֵל, ועל כן אסור היה להתגרות בו ולשנות את מהלכו הטבעי. בינג, שהיה לא רק מהנדס מבריק, אלא גם פוליטיקאי יוצא דופן, נקט קודם כל בצעד פיוס. הוא בנה על גדת הנהר מקדש לכבוד אלוהי הנהר, ואף הציע לו את שתי בנותיו לכלות. המקדש, בן שלוש קומות, מוקף בעצים עתיקים ובצוקי סלע וערפילים. האווירה באיזור כמעט מכשפת. עשרות אלפי סינים עולים שם לרגל, מדליקים נרות ומתפללים מול פסליהם של לי בינג ואר לאנג. כמה זמן לוקח לחצות את גשר החבלים המעודן, התלוי בין הגן הדאואיסטי שמסביב למקדש ובין גדתו השנייה של הנהר? תלוי כמה סינים מדדים עליו בערפל באותו רגע, ויוצרים – שלא מדעת ציור סיני מופלא בתנועה. בשולי הגן המקיף את המקדש, כמו בכל אתר תיירות כיום בסין, פרושים נציגי תעשיית המזכרות, ומציעים לתיירים החל מהספר האדום של מאו ועד אבני מגנט מזמזמות. כתובת עתיקה חרותה באבןעל קירות האבן של המקדש חרותות הוראות בנוסח "חפרו את החול עמוק יותר ובנו את הסכר נמוך יותר", המיוחסות ללי בינג, האדם והמהנדס, שהפך לאייקון תרבותי מיתולוגי – המנצח הגדול של "נהר האל". הדרך לצ'נגדו, לאורך הנהר מין, היא דרך אפרורית. הסינים של האלף השלישי בונים באפיקו סכרי אבן מפלצתיים. בערב, כשנדלקים האורות בעיר הענקית הזו, אחת מן המובילות במירוץ לקידמה של סין, קשה שלא להרהר שוב באותו לי בינג ובעתיד הצפוי למדינה שבה חי, עבד ובנה לפני אלפי שנים. |