הכל החל מדרקון וציפור. המורשת הסינית, הרואה באגם המערבי את התגלמות היופי, יודעת לספר כי האגם נוצר מפנינה גדולה, שדרקון וציפור יפהפייה מצאו וליטשו והביאו אותה לדרגות היופי המושלמות ביותר. היא נגנבה מהם, הושבה לבעליה, מריבה פרצה בעקבותיה, וכאשר נפלה מן השמיים והגיעה אל האדמה הפכה לאגם המערבי. עד כדי כך האגם יפה. שי חו, ידוע כ"אגם המערבי", הוא מה שמדורי תיירות אוהבים להגדיר כפנינה תיירותית. זהו אגם גדול, שעל גדותיו צומחת צמחייה עשירה ובה גנים, בריכות, פגודות ומקדשים בסגנון סיני מסורתי. האגם מוקף בהרים גבוהים ובתוכו יש כמה איים, שגם עליהם יש מבנים ציוריים וניתן לשייט ביניהם בסירות. אבל למעשה האגם המערבי, שהוגדר בשנה שעברה על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית, הוא יותר מתמונת נוף: הוא מהווה דוגמה לתרבות הסינית ולאסתטיקה שלה.
עוד בדורות קדומים שי חו נודע כהתגלמות היופי. סיפורים, משלים ושירים נכתבו אודותיו בסיפרות הסינית, ולאורך השנים נבנו על גדותיו מעברי עץ ומרפסות שמהם אפשר לצפות בו, מקדשים שהמתפללים בהם מקבלים השראה מהנוף שמולם, וכמובן מעגני סירות. היום, לאחר שנים של טיפוח ושל סיפורי אגדות, האגם הזה מהווה סמל של תרבות סין. התרבות הסינית שונה באופן מהותי מתרבות המערב שאליה אנו מורגלים. בישראל, כמו באירופה ובארצות הברית, מתייחסים בדרך כלל בנפרד אל יופיו של מבנה מעשה ידי אדם ושל נוף טבע. באתרי נוף מוקמות שמורות טבע שהבנייה בהן אסורה, ואילו במקום מושבו של האדם – הטבע היחידי נמצא בעציץ. האסתטיקה הסינית שונה מכך, היות שהיא שואבת מתורת הטאו, תורת היין-יאנג שבה השחור מתערבב בלבן והלבן בשחור, שבה הכל נתפס כזורם, כמשתנה באופן תדיר ושלא ניתן להציב בו תחומים ולתת הגדרות. היופי נמצא בפנים, והיופי נמצא בחוץ, אין הפרדה בין גוף לנפש או בין טבע לאדם, והכל מתערבב ויוצר הרמוניה של ניגודים. הרמוניה של דברים השונים אלה מאלה, ובהיותם יחד הם יוצרים דבר חדש, שלם הגדול מסך חלקיו ומשתנה ללא הרף בלי סתירות פנימיות.
כך הוא הדבר בארוחה הסינית המסורתית, שבה מונחות על מגש מסתובב מנות שונות בטעמים שונים, שהטעימה מהן יוצרת עירוב של טעמים זה מזה, היוצרים הרמוניה ויופי. כך הוא הדבר בחברה הסינית, שבה אדם יכול להיות בודהיסט, טאואיסט או נוצרי בלי קונפליקט ובלי מלחמות דת, וכך הוא הדבר גם באגם המערבי. האגם אינו טבע שמור ומוגן, ועם זאת גם אינו מעשה עיצוב של אדריכל מוכשר, אלא שילוב של שניהם בדרך הסינית. המטייל לאורך גדותיו מוצא עצמו בא ויוצא בין סבך של שיחים נמוכים לעצים גבוהים שסנאים מקפצים בין ענפיהם, עובר בין מטעי תה המשתלבים בתוך הטבע הסובב, מגיע אל שפת לגונה קטנה המנומרת בצמחי לוטוס שביניהם משייטים ברווזים, או נפתח אל המרחב הגדול של נופו של האגם ואל ההרים שברקע. הוא מגיע אל גן שבו בריכות עם דגי זהב או פוסע אל הרחבה שמול מקדש לונג-ג'ין. בעונת האביב הוא יכול לחזות בפריחת עצי השזיף או פריחת האפרסק, שלשניהם נוכחות ארוכת שנים בשירה הסינית; בסתיו רבים מהעצים יהיו בשלכת, ובחורף יתכן שיזכה לראות את הגשרים המקשרים אל האיים המלאכותיים מכוסים בשלג, כמו אישה המחליפה את מלבושיה, כמו יין ויאנג.
הוועדה מטעם אונסק"ו שהכירה בו כאתר מורשת עולמית ציינה כי האגם המערבי של האנגז'ו מצטיין בנכסיו התרבותיים והטבעיים כאחד. נופיו של האגם, אשר עברו עידון, בנייה וליטוש לאורך אלפי שנים, משקפים את המחשבה הסינית ואת ערכיה האסתטיים, שהתבטאו לאורך השנים בשירה ובספרות, והם משמשים עד היום מקור השראה בתכנון ועיצוב פארקים ושימור טבע במרחב העירוני בתוך סין ומחוצה לה. ____ |
