הרים רבים בסין. חלקם גבוהים ותלולים, חלקם עגולים, חלקם מקובצים, חלקם פזורים, חלקם במדבר וחלקם באזורים רוויי מים וגשם. לכל הר אופיו המיוחד, מסורות וסיפורים, שנקשרו בשמו, ומקדשים שנבנו למרגלותיו ועל צלעותיו. ברוב ההרים נראים עולי רגל ומבקרים צועדים אל הפסגה הגבוהה ביותר, כשהם מצוידים במקלות ובצנצנות תה. הם נשארים ללון על ראש ההר בלילה, ובבוקר הם נוהגים להשכים קום, כדי לצפות בשמש הזורחת מעל ל"ים העננים". קשה לתאר טיפוס הרים בסין כ"טיול בטבע". אלפי שנות תרבות, אגדות ומסורות קישרו בין ההרים לתרבות הסינית, והפכו אותם לחלק בלתי נפרד מאתרי התרבות המפורסמים של ארץ זו. הטבע אינו "פראי", הוא אינו מתקיים בנפרד מן התרבות. ההבחנה המערבית המוכרת לנו, בין טבע לתרבות, זרה ללב הסיני. ההר – על מצוקיו, מפליו, העצים והשיחים הצומחים על צלעותיו, המנזרים שנבנו עליו והמתבודדים, החיים בהם – הוא אתר תרבות. כמעט בכל ההרים נסללו שבילים, נחקקו כתובות בסלע ונבנו פביליונים ומנזרים.
בזמנים אחרים הִרבו יוצריה הרוחניים של סין לצאת ולשוטט בהר, להתבונן בסלעים, בעצים ובחרקים. התבוננות זו בהרמוניה של הקיום הביאה אותם לתובנות, אותן ניסחו בשירים מפורסמים, בסיפורים בני אלמוות ואף בציורים. במקומות רבים חקוקות בסלעי ההרים קליגרפיות של משוררים מפורסמים וציטטות מתוך פואמות גדולות. הסימניות, שהותירו מכחוליהם הקלים של גדולי הקליגרפים, נחקקו על הסלע ומופיעות בין מדרונות זקופים, עצים עתיקים, שנטעו אלמונים לפני מאות שנים, ואותות הקידמה: בתי הארחה, ורכבל, המשמש את אלה שאינם יכולים לטפס ולהגיע אל הפסגה בכוחות עצמם. הדיעה הרווחת בסין היא כי ציירים הם "משוטטים מועדים". רבים מהסינים ציינו בפני כי במסורת הסינית אלו תכונות זהות כמעט, וכי הקשר בין נוודות לציור הוא כמעט עניין מהותי. הציירים הסינים הקלאסיים יצאו לשוטט בהרים, אך מעולם לא הנציחו את הטבע במהלך השוטטות. הציור הוא הרושם העמוק ביותר, החוויה הפנימית של הוויית הטבע, אך הוא נוצר בסטודיו, במנותק מההתבוננות הישירה, מתוך תובנה, המשולבת בטכניקה המורכבת של הציור הסיני – השליטה המושלמת במכחול. ניסיון ליצור "העתק" של הטבע, נחשב למעשה נחות. רק ציור ה"מפרש" את החוויה ומעביר אותה, הוא הציור הטוב. לכן רבים מהציירים הסינים ראו בציור המערבי ציור נחות, משום ששאף להיות "העתק" המציאות. ציור הנוף הסיני, אותו מכנים הסינים ציור "הר ומים", הוא ותיק מאוד ושורשיו עוד בתחילת תקופת חאן (המאה השלישית לפני הספירה). התפתחותו הבולטת, המעבר לציור בדיו על נייר, טכניקה השולטת בכיפה עד ימינו, החל כבר בתקופת טאנג (917־609). לשם השוואה – ציור נוף לשם נוף (לא נוף כתמונת רקע, או כחלק מסצינה, בה האדם או הסיפור האנושי תופסים את המרכז), נסיון תיאור העולם בצורה השואפת לאוביקטיביות, למיקום האדם ביחס לטבע ולא להתמקדות בלעדית בו, החלה בתרבות המערב רק עם הציור ההולנדי, במאה ה־17, כ־1,000 שנים לאחר שציורי הנוף היו לחלק בלתי נפרד מתרבות הציור הסינית. עם זאת, צייר הנוף הסיני לא תיעד נוף, אלא השתמש בו כדי להביע תחושות ומחשבות, אך גם עולם מופשט, בו הציור עצמו, על ערכיו, עומד במרכז. ציור זה עוסק בשפת הציור – הנחת מכחול, קומפוזיציה ועוד – בדומה לציור מופשט בן המאה ה־20. הציירים הגדולים בתקופת סונג, יואן, מינג וצ'ינג, תיארו בציוריהם הרים שונים, בצפון המדינה. סיבת ההתמקדות בהרים בצפון סין היתה בעיקר מעשית: מאז ומתמיד ישבו השלטונות במחוזות הצפוניים, ורבים מן הציירים, שבאו משכבת האינטלקטואלים, היו קשורים לשלטון, ולפיכך שוטטו, בדרך כלל, בהרים שבמחוזות אלה. רק בתקופת סונג הדרומית, עם נדודי כס השלטון דרומה עד לחאנגז'ואו ציירי האסכולה הצפונית עסקו בעיקר בציור הרים גבוהים, אימתניים וצפופים במשיכות מכחול קטנות (משיכות המכונות "טיפות גשם", "שיער פרה", "חיתוך גרזן") רבות וצפופות, בשכבות, זו על גבי זו, תוך שימוש בקשת צבעים שנעה מאפור מהול, לשחור דחוס. המראה הדחוס של פני הסלע המחוספסים ותחושת ההר הסוגר את השמיים, נוצרו באמצעות תוספת של שכבות וקווים. זהו ציור איטי, מיומן, בנוי ומתון. הציירים המפורסמים שבאסכולה זו הם פאן קואן (FAN KUAN), בן תקופת סונג הצפונית, בן דורו לי צ'נג (LI CHENG) ווואנג מנג ציירי האסכולה הדרומית, לעומת זאת, פיתחו את ציור הקו הבודד ואת המשיכה הבודדת של המכחול. בציורים ניתן לראות גבעות שטוחות, מים, ערפילים, פלגים, סירות; פרידה מחברים המפליגים בסירה; חכם זקן היוצא ל"התבונן" בטבע, כשעוזרו הצעיר, נושא את הצ'ין – כלי הפריטה המסורתי, ומכין לו כוס תה להחיות את נפשו. הציור הדרומי הוא מאוורר, בהיר יותר ומהיר יותר. משיכות המכחול הן חד משמעיות וארוכות (משיכות "סוס דוהר" ו"נקודות אורז" הן האופייניות ביותר), כשהצייר משתמש בהרבה מים. התוצאה היא ציור רווי יותר ("WASH"), ספוג אל הנייר ומהיר באופיו. הציור מזכיר את מראה הנוף הלח של אזורי הדרום, את קלילותם הדאואיסטית של יושבי המקום, מול רצינותם הקונפוציאנית של אנשי הצפון. אסכולת ציור הצ'ן (ZEN) המפורסמת, התפתחה כפלג מאסכולת הציור הדרומית בסין.
הסינים אוהבים לסווג את ההרים המפורסמים לכמה קבוצות: "שלושת ההרים הגבוהים והמרהיבים", הכוללים את "ההר הצהוב" (HUANG SHAN), הר לו (LU SHAN), והר "הגבות הנישאות" (EMEI SHAN); "ארבעת ההרים הבודהיסטים", ביניהם הר "חמש הטרסות" (WUTAI SHAN), הר פוטו (PUTOU SHA), הממוקם על אי קרוב לנינגבו במחוז ז'אג'יאנג, הר "תשעת הפרחים" (JIUHUA SHAN) והר הגבות הנישאות, המצוי גם ברשימת ההרים המרהיבים; "חמשת ההרים הדאואיסטים", הכוללים את "ההר השקט" (SONG SHAN), עליו נמצא מקדש שאולין הפורסם, הוא הר המקדש המרכזי, ה"הר שליו" (TAI SHAN) שהוא הר המקדש המזרחי, "הר הפרח" (HUA SHAN), שהוא הר המקדש המערבי, ו"הר הרצף הצפוני" (BEI TAI HENG SHA) ו"הר הרצף הדרומי" (NAN TAI HENG SHAN), שהם הרי המקדשים הצפוניים והדרומיים בהתאמה . לכל אחד מן ההרים אופיו וייחודו – ה"הר השליו", טאי שן, למשל, הוא הר קונפוציאני. לפי המסורת טיפס המורה החכם קונג־דזה (הידוע במערב כקונפוציוס) בכבודו ובעצמו על טאי שן, במהלך מסעותיו במדינת לו הקדומה, היא מחוז שנדונג. תלמידיו הלכו אחריו, שמעו מפיו פסוקים ואמירות שפר ורשמו אותן. כך נוצר אחד מקבצי האמרות של קונפוציוס. פסוקים מתוך האמרות הללו ומתוך קבצי אמרות אחרים, נחקקו במשך אלפי שנים על הסלע, וכך "כוסה" ההר בקליגרפיות נפלאות, חקוקות באבן. חלק מחוויית השוטטות בהר טאי מוקדשת להתבוננות ולקריאת הקליגרפיות, תוך הבעת התפלאות מעומקו של הטקסט ויופין של הסימניות. דור דור וטעמו. הדורות הקדומים ציטטו דברי חכמים, בעוד דורות אחרים חקקו על הסלעים את חותמם של קרבות אידיאולוגיים בין מפלגת הגאומינטאנג (המפלגה הלאומנית) ובין המפלגה הקומוניסטית. מסלול הטיפוס בהר טאי מתחיל מתוך העיר טאי אן (TAI AN), שלמרגלותיו. רחובה הראשי של העיר הופך לסמטה, ההופכת למערכת מדרגות, בה מתחילים לטפס בהר. החלק הנמוך עובר בתוך יער עבות, בינות מקדשים רבים, המיועדים לאלים מקומיים, בהם מבקרות נשים עקרות, או נשים המבקשות בן זכר, כדי לשמור על רצף המשפחה. הנשים מקטירות קטורת, שורפות כסף מנייר, כדי לרצות את ה"חכם" ואת אבות המשפחה. מקדשים אלו מהווים גם תחנות עצירה והתרעננות לאורך הדרך הארוכה. השביל מטפס עד ל"שער השמיים האמצעי", ממנו ניתן לצפות אל גרם מדרגות אימתני, בן 3,000 מדרגות, המוביל אל "שער השמיים הדרומי" – זהו טיפוס קשה ביותר, שנמשך כשעתיים. מ"שער השמיים הדרומי" מוביל שביל עקלתוני אל איזור הפסגה. בתחילה צועדים ב"רחוב השמיים", זהו שביל שנמתח לאורך מעקה, הצופה אל העמקים הנרחבים שמתחת ואל ה"נהר הצהוב", שרוחבו מגיע באיזור זה לכשני קילומטרים. סמוך לשביל זה נבנו עשרות מלונות ומסעדות. המטיילים שהחליטו ללון על ראש ההר, מוזמנים להשתמש בשירותיהם. מקדש "ענני התכלת", הדאואיסטי, הממוקם סמוך לפסגה, מוכיח בפעם המי־יודע־כמה את הקרבה והקשר בין האמונות השונות בסין. בהר הקונפוציאני כל־כך באופיו, לא נפקד מקומם של כוהני ה"טבע הגדול", הדאואיסטים, המכנים הר זה "הר המקדש המזרחי" (DONG YUE), למרות שמורם הראשון והגדול מכולם, לאו־דזה, היה בר־פלוגתא קשה של קונג־דזה, הוא קונפוציוס. עם שקיעת החמה צונחות הטמפרטורות במהירות, והרוח דוהרת ומאיימת להשליך את אלה הנותרים בחוץ לתהומות. סוחרים ממולחים משכירים לכל המעוניין מעילים משומשים של צבא סין העממית, ותוך דקות ניצב על ההר גדוד צבאי של מטפסים אמיצים, הצועדים בהליכה נטויה כנגד כיוון הרוח. כשעה לפני זריחת החמה נשמעים קולות המולה על הפסגות. המוני הסינים צצים מן המלונות, בהם בילו את שנת הלילה, ומתמקמים מול סלעים מעופפים וכתובות מפורסמות, כדי לזכות בתמונה עם השמש, העולה מתוך "ים העננים". תופעה זו מאפיינת את כל ההרים המפורסמים: בשל גובהם הרב, נישאות פיסגותיהם מעל לקו העננים, והזריחה מרהיבה במיוחד.
הר הפרח (HUA SHAN) או "ההר הסיני" (הסימנית של "פרח" בהקשרים מסויימים היא גם כנויה של סין) הוא הר יוצא דופן ביופיו, הממוקם בשולי מחוז שאנשי, על גבול מחוז חנאן. הכתבים ההיסטוריים מספרים על קרבות שהתרחשו למרגלותיו, לאחר שצבא חאן משך את אויביו, החמושים בכרכרות, מתוך עמק הנהר הצהוב אל ההר התלול וגרם בכך למפלתם הסופית. שמו של "הר הפרח" נגזר מצורתו: להר ארבע פסגות, הפרוסות לארבע רוחות השמיים. הצפונית היא הנמוכה מכולן, ואילו גובהן של שלוש האחרות שווה, והן צומחות מתוך עמק אחד. הר הפרח תלול ביותר, והוא היחיד מבין ההרים המפורסמים שאי אפשר להגיע לפסגתו ברכבל. גרמי מדרגות תלולים – שנחצבו לפני מאות שנים – המצוידים בחבלים, מאפשרים למטפסים להתגבר על המעלה התלול. הר הפרח, הוא הר המקודש לדאואיסטים – "המקדש המערבי" (XI YUE). כבר בתחילת השביל ממוקם מקדש "אלף המעיינות" וחבורה של נזירים דאואיסטים מברכים את הבאים לשלום, ומצידיים אותם בקטורת, נר וברכת דרך צלחה. מסלול הטיפוס מתחיל בדרך מתונה למדי, החוצה את המקדש העומד למרגלות ההר. היציאה מהשער האחורי של המקדש עוברת תחת גשר, בו חולפת הרכבת, הנוסעת בין שיאן לשנגחאי. לאחר הגשר מתחיל טיפוס מתון, הנמשך כשלושה קילומטרים, שבהדרגה הופך לתלול יותר ויותר. בשלב כלשהו נאלץ המטפס להיעזר בחבלים, כדי לצעוד בגרמי המדרגות התלולים, או לחצות את הנקיקים היפהפיים, שמדרגותיהם נחצבו לפני 1,000 שנים ויותר. שלב הטיפוס הראשון מגיע עד לנקודת המרכזית של ההר, ממנה מתפצלת הפסגה הצפונית, הנמוכה יחסית, משלוש הפסגות האחרות. הטיפוס לפסגות הגבוהות מחייב חציית מעבר, בו חצובות מדרגות, המזכירות קשקשים על גבו של דרקון רובץ, כשהפסגה – ראשו, ובריכת המים הקטנה, הצמודה לפסגה שבמערב – עינו. הטיפוס הקשה והתלול לא מנע מהקומוניסטים, חיילי הצבא האדום, להביס את חיילי הגאומינטאנג, שהתבצרו על ראש הפסגה המזרחית של "הר הפרח", במהלך השתלטותם על סין. כמה מחיילי הצבא האדום טיפסו בחירוף נפש אל הפסגה וחיסלו את המתבצרים. לזכרם נחקקו על הסלע מספר כתובות, שנצבעו כמובן באדום. טיפסתי על ההר בחורף. במשך העלייה נתקלנו בכמה נזירים, המתגוררים במנזרי ההתבודדות של ההר. רובם רבצו בשמש הנעימה, עסקו בהכנת ארוחתם, או כיבסו את בגדיהם. ההר היה מכוסה בשלג עמוק, וצבעו הלבן מרהיב לעין. לא היו הרבה מבקרים על ההר. רק מטיילים מועטים מוכנים להסתכן בקור המקפיא שעל הפסגה בלילה (כ־15 מעלות מתחת לאפס). כך זכינו להיות שני האנשים היחידים המבקרים על ההר. עובד בית המלון הכין לנו כרוב מטוגן ואיטריות לארוחת הערב. כשקמנו בארבע בבוקר לחזות בזריחה, היו המים בגיגית הרחצה ובבקבוקי השתייה קפואים. צבעם של סלעי הר הפרח לבן, כשהאורנים כהים במיוחד. בשעת זריחה או שקיעה נצבע ההר כולו בכתום ובוורוד עמוק, בהתאם לגווני השמש. הצבעוניות הייחודית הזו הפכה את הר הפרח לאחד המפורסמים בין הריה היפים של סין.
ה"הר הצהוב" – הדרומי מבין השלושה, נמצא במחוז אנחווי, כשמונה שעות נסיעה מחאנגז'ואו, ליד העיר טונשי (TUNXI) – הוא המפורסם ביופיו מבין ההרים. ההר מתרומם כגוש אחד מעל הגבעות שסביבו, ומשקיף אל העמקים שלמטה, בהם משתרעים מישורי האורז האינסופיים של דרום סין, ואל גבעות טיט, חומר ממנו מופקים כלי החרס והחרסינה המפורסמים ביותר בעולם. הטיפוס אל פסגות "ההר הצהוב" נמשך יום שלם. הוא מתחיל במעיין החם, הפורץ למרגלות ההר ועובר דרך "אגם השמיים". טיפוס הנמשך בין שש לשמונה שעות מוביל את המבקר אל איזור הפסגות, ששביל סיבובי מקיף אותו, ומאפשר תצפית קרובה אל כל אחת מן הפסגות המפורסמות. השביל עובר בין שני המרכזים גדולים על ההר "הים הצפוני" ו"הים המערבי", ומהם מתפצלים שבילים אחרים, המובילים לפסגות נוספות. רכבל מקל על המתקשים בהליכה להגיע אל הים הצפוני מהמישור התחתון, שם מרוכזים כמה בתי מלון. ה"הר הצהוב" מפורסם גם בפסגותיו הזקורות והתלולות, שזכו בשמות ציוריים: "פסגת המכחול", "פסגת שדרת העננים", "פסגת האריות", "האורן השליו", "האבן שבאה בתעופה" ועוד. כמו ההרים המפורסמים האחרים, ההר הצהוב נישא מעל העננים, המסתירים את הגבעות הסמוכות. ההר הצהוב מצוי באיזור רווי הגשם בסין, ולכן מועטים הימים הצלולים על פסגותיו. לא כדאי לטפס באביב, בקיץ ובסתיו המוקדם. ימים ארוכים של גשם דולף ועננים נמוכים הופכים את ההר הצהוב לחוויה רטובה ומצמררת, כשהנוף מתגלה בפני המבקר רק לדקות ספורות ונעלם שוב. רצוי לעשות זאת בסתיו מאוחר ובחורף – העונה היבשה בסין (השלג מוסיף נופך מיוחד למראה הפסגות המרחפות). האורנים הייחודיים והמפורסמים של ההר, זכו לשם משלהם ונקראים "אורני ההר הצהוב". רובם בני מאות שנים, ענפיהם מפותלים, מסורגים, עבותים, וצבע עלוותם ירוק עז. לכל אחד מהם יש שם מיוחד משלו, שניתן לו לפי כיוון הצמיחה, עלוות הענפים או מיקומו המיוחד. למרות ששמעם הגיע לא רק לאוזני הסינים, אלא גם לאוזני אנשים מתרבויות מקורבות, כקוריאה ויפאן, מעט מאוד מטיילים מן המערב טיפסו על הרים אלה וחקרו אותם. נראה גם כי העובדה שאינם אתרים "טבעיים", "פראיים", אלא בעצם אתרי תרבות, גורעת מחינם בעיני אלו המעוניינים לברוח אל הטבע. אלה הנרתעים מהמפגש עם אלפי סינים נלהבים על הפסגות, מוזמנים לטפס על ההרים בעונות הלא פופולריות. אומנם קר מאוד על הפסגות ולח בדרכים, אבל מיעוט המטפסים הסינים הוא ייתרון גדול, ולאלה שיגיעו למקום ויעפילו אל ההרים, צפויה חוויה ייחודית ומאוד לא שגרתית. |
סין: בין טבע ותרבות
ההבחנה המערבית בין טבע לתרבות זרה לסינים. ההר - על מצוקיו, מפליו, העצים הצומחים על צלעותיו, המנזרים שנבנו עליו והמתבודדים החיים בהם - כל אלה הם חלק מהתרבות. ביקור בהרי סין מציע דרך התבוננות שונה, שבה הטבע והתרבות שלובים זה בזה |
סין של פעם: הכפר שאשי במחוז יונאן
Array
(
[continent] => WP_Term Object
(
[term_id] => 374
[name] => אסיה
[slug] => asia
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 374
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 0
[count] => 3455
[filter] => raw
[term_order] => 0
)[country] => WP_Term Object
(
[term_id] => 432
[name] => סין
[slug] => china
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 432
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 374
[count] => 289
[filter] => raw
[term_order] => 0
))