סין: בארצות הרוח והגשם

פתגם סיני מספר כי "בגְוֵי-ג'וֹאוּ לא יחלפו שלושה ימים ללא גשם, אין שלוש מעות המצויות בכיס אחד, ואין שלושה קילומטרים של כביש ישר". לאורך הכביש המתפתל בין ליֵי-שָאן לרוֹנְג-גְ'יָאנְג הבנתי לראשונה את משמעות הפתגם. כל עיקול בכביש פותח צוהר לנוף מרהיב שממוסגר במסגרת אפרורית וגשומה. טראסות עתיקות, עליהן עמלו דורות של חקלאים מהמיעוטים החיים באזור, נפרשות מלוא העין כשהן חושפות גדמים שרופים של אניצי אורז שנקצר לא מכבר. בטראסות שמלאו מים ירוקים שוחים ברווזים, ושאון קרקורם עולה למרחוק. בין פלגי המים הזורמים תדיר בשולי השדות משובצים מבני אבן נושאי גלגלי מים גדולים המשמשים כטחנות קמח ליבול האורז. המשכנו לטפס במעלה הכביש על הר לֵיי-גוֹנְג – "הר הרעם" החוצץ בין אזור המחיה של המְיָאוֹ על פלגיהם השונים, לבין אזור קבוצות הדוֹנְג שמדרום להר.

עיקול בנהר וו (Wujiang) בעיירה ג'ניואן בחבל גוי-ג'ואו

הפרפר שהזדווג עם בועה
מיתוס הבריאה של המיאו מספר על פרפר שעף מתוך עץ אדר והזדווג עם בועה. כתוצאה מההזדווגות יצאו 12 ביצים, שעליהן דגרה ציפור הגִ'י-יוּ המיתולוגית במשך 12 שנה עד שבקעו מהביצים האב המשותף לכל המיאו – גְ'יָאנְג-יָאנְג, אל-הרעם לֵייגוֹנג, תאו-מים, נחש, דרקון, טיגריס, מרבה רגליים, פיל ועוד ארבעה סמלים חשובים, בהם נוהגות נשות המיאו לקשט את מלבושיהן עד היום. בכפר בָּא-שָא, כפר מיאו בלב אזור הדונג החולש על נוף יפהפה מעל צוֹנְג-גְ'יָאנג, אני נתקל בנשים היושבות ורוקמות את הבגד המסורתי שלהן. מבט מהיר אל האריג מגלה את אותם סמלים – אלה שכבר נרקמו, ואלה שעוד נותר להן לרקום.

אנו עוצרים בצד הכביש. בשדה האורז חורש גבר בעזרת תאו ומחרשת עץ את התלמים. אני יורד לצלמו ולפתע מבחין שעל מותניו הוא נושא נרתיק ובו טלפון סלולרי. הקדמה אמנם מאחרת לגוי-ג'ואו, בשונה מעריה הגדולות של סין, אך גם לכאן היא זוחלת אט-אט ונותנת אותותיה בחברה המסורתית-שבטית שהתפתחה כאן. קבוצת נשות מיאו עושה דרכה ברגל לאורך הדרך המשובשת. על לחייהן הן עוטות סימנים ורדרדים-אדמדמים דמויי עקבה של נשיקה. זה עתה שבו מחתונה או שמחה משפחתית בכפר הסמוך. ה"נשיקות" על הלחי הן גרסת המיאו לנשיקות הדודות הפולניות הנהוגות בשמחות אצלנו. רק במקום לנשק ולהותיר שפתון שמנוני מוטבעות בכניסה לשמחה חותמות אדומות דמויות שפתיים. עדות לכך ששמחו בשמחת הכפר ופקדו את האירוע. הן עולצות ומפטפטות איתי בסינית שוטפת אותה אני מתקשה להבין. אך מהטון ברור שמצב רוחן טוב עליהן.

איכר חורש שדה במחרשת עץ קשורה לתאו, על חגורתו תלוי טלפון סלולרי

חגיגה צבעונית בלתי פוסקת
מחוז גוי-ג'ואו, מהעניים אך מהמעניינים במחוזותיה של סין, שוכן בדרום מזרח המדינה הענקית ואוכלוסייתו מונה 40-35 מיליון תושבים, בהם 13 מיעוטים שונים ההופכים את המחוז כולו לחגיגה צבעונית בלתי פוסקת. אלו הם בני המיאו, דונג, בּוּ-יִי, שְוֵוי, גֶלָאוֹ ומיעוטים אחרים. ממשלת סין בוחרת להציג לעולם ולסינים עצמם כאילו בסין 55 מיעוטים שונים המהווים בסך הכל כחמישה עד שישה אחוזים מאוכלוסיית סין כולה. התמונה האמיתית יותר סבוכה כמובן.
רק בקרב המיאו ניתן להצביע על קבוצות רבות, חלקן כלל אינן מקבלות את השתייכותן למיעוט המיאו (כמו למשל הגֶה-גְ'יָה), וחלקן האחר חיים בכפרים מנותקים והקשר ביניהם לבין ריכוזי המיאו רופף למדי. כפרים כמו בא-שא, פָנְ-פָּאי ואחרים מכילים קבוצות אותן ניתן לזהות בתור מיאו, אך הם מנהלים חיים אוטונומיים ממרבית בני עמם.

כך או כך, המיעוטים של דרום מזרח גוי-ג'ואו מקשטים את המחוז כולו בתלבושות ססגוניות, ובתספורות ייחודיות. בכפר דָא-טָנְג בו שוכנים המיאו "קצרות-השמלה" אני מבחין בנשות הכפר הנושאות תספורות ייחודיות. אלו הן תספורות שנשתמרו מימי שושלת טאנג בסוף האלף הראשון לספירה. בבא-שא נוהגים גברי הכפר לגלח חלקים מראשם ולהותיר קווצת שיער ההופכת לצמה, מראה שהיה אופייני לסינים ממעמד מסויים בתקופת צ'ינג, השושלת הקיסרית האחרונה. אז גם קיבלו גברי הכפר, בעקבות חוזה הגנה שחתמו עם הקיסרות, היתר מיוחד לשאת כלי נשק ייחודיים – רובים תוצרת בית. עד היום ניתן לראות אותם נושאים את הרובים המוזרים על כתפם.

נשים בנות המיאו בכפר בא-שא רוקמות בגדים מסורתיים

הקומוניסטים השכילו לכבד את ההסכם הקיסרי והגאווה על כלי הנשק המגוחכים, מרביתם מעולם לא נורו, ממלאת את לבם של גברי הכפר. רק לאחרונה נפתחה גוי-ג'ואו לתיירות זרה. כרגיל, היו אלה התרמילאים ש"פלשו" לראשונה לאזורי המיעוטים בדרם מזרח גויג'ואו. מרבית הכפרים עדיין "בתוליים" ואינם נגועים בתיירות המונית. בני המיאו והדונג ידידותיים למבקר. מרביתם, לפחות הצעירים יותר, מדברים סינית בניב בייג'ינג. המבוגרים מדברים יותר בשפות המקומיות: שפת המיאו והדונג ששרדו כשפות מדוברות בלבד העושות שימוש בכתב הסימניות הסיני.

ריבוי כפרי המיעוטים וריבוי הקבוצות השונות הם הגורם העיקרי ללוח הפסטיבלים השנתי העמוס של האזור. מפסטיבלי אירוסין ושידוכים כדוגמת 'סעודת האחיות' באזור שִידוֹנְג, דרך פסטיבלי לוּשֶנְג – כלי הנגינה החלילי העשוי במבו ודלעת בו נוהגים הגברים לנגן נעימות המזכירות חמת חלילים וכלה בפסטיבלי מרוץ סירות דרקון ופסטיבל הפוריות הנערך בכפר פנ-פאי אחת ל-12 שנה. הפסטיבלים המקומיים מהווים הזדמנות מצוינת לבני המיעוטים להתכנס, להחליף רכילויות ומידע, לזווג זיווגים וסתם לשתות כוס יין-אורז מקומי. במסגרת הפסטיבלים נערכים קרבות תרנגולים, מלחמות שוורים (הנערכות בין צמדים של תאו-מים), תחרויות שירה וריקוד מסורתיים, מרוצי סירות דרקון, תחרויות נגינת לושנג וכמובן פולחני אבות בכיכרות המרכזיים של הכפרים שם מוקרבים חזירים וכסף-דמה לאבות הקדמונים.

בת מיעוט הגה-ג'יה בעבודת בטיק ידנית

קרבות שוורים ותחרויות טיפוס
בסמוך לשִי-גְ'יָאנְג – הגדול בכפרי המיאו, אנחנו עוצרים את הרכב בצד הכביש. הימים הם ימי ראש השנה של המיאו ואנחנו תרים אחר קרב שוורים שהיה אמור להיערך באזור. בני הכפרים כבר התכנסו לגדת הנהר וממתינים לתחילת הקרבות. צמד צמד שועטים התאואים המגודלים זה לעברו של זה, וקול נפץ נשמע כאשר שני זוגות הקרניים ננעלות האחת בשנייה. הקול המבהיל נבלע בשאון התשואות והנהמות העולות מצד הקהל בכל פעם שתאו אחד מצליח להבריח את יריבו לכיוון הנהר. נציגי הממשל הסיני מנסים, לשווא, לנהל את הקרבות באופן מסודר אך הקהל הוא שקובע מיהו התאו המועדף, מי המנצחים ומי המנוצחים. הדרמה העיקרית אינה בלחימת הבהמות במו בהימורים, מרביתם לא חוקיים, הגדושים את היציעים. עסקנים מקומיים ובידיהם חבילות מקומטות של שטרות מהוהים עושים דרכם בין הצופים ומשקללים את יחסי הזכייה-הפסד לכל בהמה. השוטרים הכפריים כמו גם הפקידים הסיניים מעלימים עין בדיסקרטיות שכן זהו יום חג.

בשי-ג'יאנג עצמה מכונסים באותה עת זקני הכפר בכיכר המרכזית מתחת לעמוד הטוטם הגבוה המגולף עץ המשמש בעיתות חג לתחרויות טיפוס של הצעירים. הם עסוקים בהקרבת חזיר וכסף-דמה לאבות הקדמונים. קערות של אורז דביק מונחות לפני הטוטם, סמוך לגופת חזיר מבותר שראשו מתנוסס בגאון לצד ערימות הכסף-דמה מניר אותם משליך מנהל הטקס אל תוך האש. בסמטאות הצרות שבין בתי העץ בני שלוש הקומות משוטטים זקנים ובידיהם לושנג. הם מתחילים לנגן כל אחד בכלי שלו וחיש מהר מתכנסים סביבם הצעירים ושאר בני הכפר. בצעדים מדודים אך מהירים הם נעים במעין מחול-לא-מחול בין הצופים שמסביבם כשהלושנג פולט נעימות צורמניות אך באופן מפתיע הולם מאוד את המקום. אחד הצופים מבקש מהנגנים בקשה לשיר מסויים ובתמורה מציע להם סיגריות. הם תוקעים את הסיגריות מאחורי אוזניהם וממשיכים בנעימה המבוקשת.

תאו מקושט לפני תחילת הקרב. הקהל הוא שקובע מי התאו המנצח ומי המפסיד

אני מוזמן להיכנס לבית בכפר. נשות המשפחה עומדות בפתח בלבוש המסורתי ומכבדות אותי ביין אורז, מִי-גְ'יָאוֹ צונן. הטעם אינו חריף אך אני מסרב בנימוס לתוספת המוצעת. מספרים שאחרי שלושה גביעים של יין אורז כולם מתחילים לרקוד. בתוך הבית מתארחת קבוצה קטנה של סינים מגְוֵי-יָאנְג, בירת המחוז. הם יושבים סביב ארוחת קדרת דג חריף-חמוץ האופיינית למיאו. בפעם הראשונה שטעמתי מנה זו איימה לשוני לעלות באש מחריפות. בתמימותי שאלתי את המלווה הסיני שלי אם כל האוכל בגוי-ג'ואו חריף כל כך. "חשבתי שהאוכל הסצ'ואני חריף", אני מוסיף. :האוכל הסצ'ואני מתוק!", משיב לי המלווה. אני מתיישב בקרבת זקן המשפחה המתלהב למראה ה"לָאוָואי" – הזר הראשון שהוא פוגש. הזקן פונה אליי בהתרגשות בקריאת "טוֹנְג-גֶ'ה" – חבר, במובן של טוואריש הסובייטי או comrade. מאוד נדיר לשמוע את הביטוי הזה בסין המודרנית, המתועשת, המתפתחת בצעדי ענק. כששבתי לבייג'ינג בתום הביקור פגשתי חבר סיני באחד הברים האופנתיים ברובע צָ'אוֹ-יָאנג. כשסיפרתי לו על הזקן הוא פרץ בצחוק ואמר לי שכיום, בקרב צעירי סין המודרניים, הביטוי טונג-ג'ה הפך להיות כינוי להומוסקסואל. אין ספק שהיו"ר מאו היה מתהפך במאוזוליאום שלו לו היה שומע זאת. את הנאום של הזקן בסינית אני ממתקשה להבין אך מהפניה אני מבין שאולי מה שמעניין כאן כל כך זה שגוי-ג'ואו בעצם מאפשרת למטייל בה להציץ אל סין שהייתה וחלפה מן העולם. כאן, בגוי-ג'ואו, העבר ממשיך לחיות. השאלה היא כמובן לכמה זמן.

הלמות פטישים וצרצור מסורים
מדרום לרכס ליי-גונג שוכנים כפרי הדוֹנְג, מיעוט המונה פחות משני מיליון איש. מיקומם הרחק מספירת ההשפעה ההָאנִית (הסינים מכונים גם האנים או בני האן) אפשר להם להמשיך ולקיים את אורחות חייהם על פי המסורת עם מעט השפעה האנית. כפריהם היפהפיים שוכנים לרוב בעמקים הרריים מוריקים ומבודדים. בשונה מהמיאו שהתיישבו בסמוך לגבול ההשפעה ההאנית בחרו הדונג תמיד להתבודד. הדונג הם חרשי עץ מיומנים ובכפריהם נשמעים ללא הרף הלמות הפטישים, צרצור המסורים ושאון הגרזנים. הבתים כולם בנויים עץ ללא חיבורי מסמרים, ברגים או חומרי הדבקה. רק מחברים עשויים ביד אומן מונעים מהבתים לקרוס. בתוך הכפרים מרוכזים בתי האב המשותפים סביב הטוטמים הקהילתיים – לכל בית אב שכזה ייבנה "גשר רוח-גשם", המכונה בסינית פֵנְג-יוּ-צְ'יָאוֹ, מגדל תוף דקורטיבי ובימת אופרה מקומית בה יתבצעו מעת לעת מופעים מקומיים מלווים במוזיקת לושנג. נשות הדונג נוהגות ללבוש, גם ביום-יום, את בגדיהן המסורתיים העשויים כותנה שנצבעה שחור בעזרת צמח האינדיגו והוקשחה/עומלנה בעזרת חלבוני בייצים הנחבטים לתוך האריג בפטישי במבו.

נשות הדונג חובטות חלבון ביצה באריגי האינדיגו בכפר יִינ-טָנְג

גשרי רוח-גשם יכולים להיות חדשים וקטנים, אך מקצתם עתיקים, גדולים ומכילים באכסדרותיהם את ההיסטוריה המשותפת של בית האב. מאסטלות אבן עליהם כתב סימניות סיני צפוף ועד שיירים/רליקנטים של האבות הקדמונים אשר נטמנו בשולי הגשר. הגדול, העתיק והמפורסם שבגשרים אלו הוא גשר צֵ'נְג-יָאנְג הנמצא בסמוך לסָאנ-ג'יאנג, כמה עשרות קילומטר אל תוך פרובינציית גוּאָנְג-שִי הסמוכה. הגשר השוכן בנוף ציורי מוביל לכפר יפה שסמטאותיו משובצות בתי עץ יפים.

ביִינ-טָנְג, כפר דונג חבוי אליו מגיעים לאחר שעה וחצי של נסיעה מורטת עצבים ועצמות על דרך עפר משובשת, נוהגים הצעירים לחגוג את חגי האביב בהכינם נדנדות גבוהות התלויות על העצים. הגברברים הצעירים שהגיעו לפרקם מציגים את יכולותיהם על הנדנדות התלויות על עצים גבוהים. הנשים הצעירות תצפינה בתחרות ותבחרנה את בחיר לבן, בין היתר בזכות יכולות הנדנוד שלו. כשביקרתי בכפר יצאו בנות הכפר לתלות לייבוש את אריגי האינדיגו השחורים המשמשים לייצור הבגדים המסורתיים. אני מצטרף אליהן ומאזין לשירתם. חלקן בלבוש המסורתי וחלקן משולבות את הבגד השחור עם ג'ינס וסניקרס אופנתיים.

לאורך הכביש מסאנ-ג'יאנג ללוֹנְג-שֶן משתנים הנופים. ההרים הפראיים משנים צורתם לגבעות הקארסט המעוגלות האופייניות לאזור גְוֵי-לִין, מאתרי התיירות הבולטים והמרכזיים של סין. הכביש המשובש, בעצם לא כביש אלא עיסת בוץ טובעני שלאורכו, מדי כמה קילומטרים, ממתינים ג'יפי פּגֶ'רו סיניים לחלץ רכבים שתקעו בבוץ הטובעני תמורת תשלום, מפנה מקומו לכביש דו מסלולי סלול ורחב. הטרקטורים ורכבי הכפר מתחלפים באוטובוסים מלאי תיירים צרפתיים ורדרדים ושמנמנים המגיעים מדי יום ממלונות הפאר של גוי-לין לצלם את המיעוטים, בני היָאוֹ והג'וּאָנג על רקע נוף טראסות האורז המוריקות. אני מרגיש ששבתי לציוויליזציה ולתרבות אחרי שבוע בדרכים המשובשות בין הכפרים היפהפיים ובני המיעוטים הנעימים. שוטר סיני עוצר אותנו לבדיקת רישיונות ומהשיחה אני קולט שהוא מתקשה להבין מה חיפשנו שם, בקרב שבטי ההרים, בין העמקים החבויים, מעבר לקשת בענן, בטריטוריות הברבריות של המיעוטים של דרום מזרח גוי-ג'ואו.

בתמונה הפותחת: בכפר יִינ-טָנְג בנות שבט הדונג פורשות את אריגי האינדיגו לייבוש

אביב נעמן – רכז הטיולים לאסיה-פסיפיק בחברה להגנת הטבע-רואים עולם; טייל ומדריך ותיק, שמשלב אהבה לטיולים ולתרבויות דרום ומרכז אסייתיות ואסלאמיות עם למידה, כתיבה והוראה. דובר ערבית והינדי