סין: אופרות, זונות וטוגנים במדרחוב של שיאמן

בסוף השבוע האחרון הבנו שאנחנו גרים בסין קצת יותר מדי זמן. יצאנו מהבית ולקחנו את האוטובוס (הזול – זה שעולה יואן אחד במקום שניים) למדרחוב של רחוב ג'וֹנְגְשָאן (Zhongshan Lu). טיילנו בין החנויות ונשנשנו רצועות של בקר שטוגן ברוטב דגים. נגה שתתה תה-בחלב קר ובעזרת קש עבה שלתה מתחתית כוס הפלסטיק את כדורי האורז השחורים. בחנות ה-DVD הגדולה קנינו קומדיה סינית על יחידת קומנדו שמורכבת מנשים בלבד, ובדרך חזרה לתחנת האוטובוס עצרנו וצפינו בלהקת נשים מבוגרות שהציגה אופרה מקומית בניב בלתי מובן.

יחד אתנו צעדו עוד כמה אלפי סינים, צעירים מבוגרים וזקנים. ג'ונגשאן-לו, רחוב הקניות המרכזי בשיאמן, עמוס באנשים במשך כל השבוע. בסופי שבוע קשה לראות את החנויות מרוב אנשים וריחות הטיגון והבישול שנושבים מהמסעדות ומדוכני האוכל נספגים בעור ובבגדים.

בכל עיר בסין יש רחוב בשם ג'ונגשאן, על-שם דר' סוּן יָאט-סֶן (Sun Yatsen), חוזה המדינה הסינית המודרנית. הסימניות של שני השמות זהות וההגייה השונה נובעת מכך שסון יאט-סן הוא שם קנטונזי, ואילו ג'ונגשאן הוא ההגייה במנדרינית. הרחוב בשיאמן מתחיל בדרום על שפת הים, ישירות מול אי התיירות גולנגיו, ונמשך צפונה עד לפארק ג'ונגשאן, במרכזו ניצב פסלו של דר' סון.

ג'ונגשאן-לו הוא דוגמה מצוינת לבנייה המואצת שסוחפת את סין. בחודשים הספורים שאנחנו גרים כאן ראינו קניון חדש נבנה ונפתח ומסביב לו נבנים עוד שני קניונים, גבוהים ונרחבים יותר. אחד מהם נבנה מסביב לכנסיה פרוטסטנטית שנבנתה ב-1848. פיגומי הבמבוק מתנשאים גבוה מעל הכנסיה הישנה, מטילים צל מסחרי על העבר המיסיונרי.

בעברה הלא רחוק שיאמן הייתה המושבה הבריטית הראשונה בסין, ובמערב הכירו אותה בשם אַמוֹי (Amoy). רוב המוסדות המערביים רוכזו בגולנגיו, אבל ג'ונגשאן היה הרחוב המרכזי על האי שיאמן והארכיטקטורה הקולוניאלית שלו שרדה עד היום. העירייה, שמכירה בערכו התיירותי של ג'ונגשאן-לו, דואגת שכל המבנים החדשים ייבנו בסגנון הקולוניאלי הבריטי כדי להיראות כמה שיותר "אותנטיים". בקניון החדש, שנקרא "קניון הנמר", לקחו את עניין האותנטיות צעד אחד רחוק מדי והלבישו את השומרים ואת אנשי השירות במדים האדומים של פרשי ה-mounties הקנדיים.

המדרחוב, כאמור, הומה אדם, אבל כל מקום בסין הומה אדם. אחרי שמטיילים קצת לאורך הרחוב שמים לב שחלק גדול מהחנויות הגדולות והנוצצות יחסית ריקות מקונים. רוב המקומיים יוצאים ונכנסים לתוך הסמטאות הצרות שמתפתלות מתוך שני הרחובות הראשיים.

הכניסה לאחת הסמטאות צרה יותר מרוחבו של אדם ממוצע. היא כוללת חנות קטנה של חיות מחמד בצמוד למרפאת שיניים זעירה שפתוחה לרחוב. מול המרפאה פועלים שלושה בתי-זונות קטנים; נשים כפריות, מאופרות בכבדות, יושבות בשמלות שחורות על מפתני הבתים הפתוחים ומנסות לפתות לקוחות. כמה צעדים מהן יושבים ילדים במדי בית-ספר וסבים זקנים ליד שולחנות מתקפלים ואוכלים אטריות מטוגנות, עיניהם דבוקות למסכי טלוויזיה קטנים שמשדרים אופרות סבון תקופתיות.

ובסופי שבוע, מול אחת מחנויות הבגדים הרבות במדרחוב, מוקמת במה קטנה. מלוות בתזמורת זעירה של כלי נגינה סיניים, להקות דרמה קהילתיות מעלות אופרות ומופעי שירה. במערב מכירים בעיקר את האופרה הבייג'ינאית שהונצחה בסרט "שלום לפילגש". במחוז פוג'יין יש שלושה סוגים של אופרה: Nanyin, Gaojia ו-Gezai. אנחנו לא מסוגלים להבדיל בין סוגי האופרות, או להבין אותן. מילא שלאוזנינו המערביות השירים נשמעים כמו יללות חתולים; באחת ההופעות נגה שמעה שתי צעירות בקהל מתלוננות שגם הן לא מצליחות להבין את השחקניות. זה, אגב, טוויסט מקומי מעניין. באופן מסורתי רק לגברים הותר לשחק בתיאטרון (כולל תפקידים נשיים). הלהקה הקהילתית במדרחוב, לעומת זאת, מורכבת מנשים בלבד.

השילוב המבולבל של בתי הזונות הישנים לצד חנויות בגדי הספורט החדשות, האופרה הקהילתית שמתחרה בשירי הפופ שבוקעים מחנות ה-DVD הסמוכה, מזכירים שוב ששיאמן היא נערה מתבגרת. מצד אחד, הקניונים החדשים שמוקמים בקצב מסחרר, מאוכלסים בפיצריות, בתי קפה ומאפיות, הופכים את שיאמן לאחת הערים המערביות ביותר בסין. מצד שני, להקות מקומיות עדיין מציגות אופרות מסורתיות בלב המדרחוב, בפארק ג'ונגשאן אפשר לשמוע מוזיקה דרומית ומול קניון SM הגדול פועל מקדש חדש ונוצץ לגואניין, אלת החסד והרחמים. שיאמן ממשיכה להתפתח ולחפש את עצמה, ונותר רק לקוות שהיא תצליח להמשיך ולשלב בין שני העולמות.