דמיינו מקום רחוק ומסתורי, שהכל גדל בו לממדי ענק. דמיינו שחיים בו צבים ענקיים, לצידם של סרטנים אימתניים, הניזונים מאגוזי קוקוס. דמיינו שהמקום הזה מוקף במים כחולים, שבתוכם יער של עצי מנגרובים, שקורסים תחת עומס בעלי הכנף המקננים עליהם. דמיינו שהעננים המקובצים מעל העולם המוזר הזה צבועים בגוון ירוק בהיר. דמיינו את העולם התת-מימי שרוחש מתחת למקום המופלא הזה, שהכל מופיע בו בממדי ענק, וביופי צפוף. אם הדמיון שלכם הצליח להגיע עד כאן, הרי שעשיתם את חצי הדרך לאיי אָלדָבְּרָה הקסומים. אלדברה הוא אחד האיים בקבוצת איי סיישל – יותר ממאה איים, הפזורים על פני שטח של כ-400,000 קילומטרים רבועים, בלב האוקיינוס ההודי, דרומית לקו המשווה וצפונית למדגסקר. רפובליקת סיישל (עצמאית מאז 1975) מונה ארבע קבוצות איים: קבוצת האיים הפנימיים, האמרינטאס, פרקואר וקבוצת איי אלדברה, שהיא המרוחקת ביותר. הטיסה מסתיימת בנחיתה באי מָאהֶה, הגדול שבאיי סיישל שבו גם חיים 90 אחוזים מתושבי סיישל (כיום מגיע מספרם ל-70,000). כשאנחנו יורדים מכבש המטוס נדמה לנו שנכנסנו לתוך גלויה צבעונית במיוחד. מצוק גרניט חום, מכוסה ביער טרופי ירוק עז, מוקף בחופים לבנים עם דקלי קוקוס, שמיים כחולים וים בצבע טורקיז. במים נחים סלעי גרניט גדולים, הנראים כלווייתנים הרובצים בשמש. למחרת נראים המראות הללו אמיתיים יותר, ואט אט מתגבשת גם המחשבה שכך צריך להראות העולם, ולא רק הגלויות. מאהה הוא אי קטן, וכל אורכו כ-30 קילומטרים. הכביש עולה ומתפתל במעלה ההר. בבת אחת משתנים הצבעים מכחול צלול לאפור סגרירי וגשם זלעפות מתחיל לרדת. אחר כך יתברר לנו כי ההפכפכות הזו של מזג האוויר היא לפחות עניין קבוע, כמו הטמפרטורה, שנעה כל הזמן בסביבות ה-30 מעלות. גשום וחם. בחוץ חוצה איש שחור יחף את הכביש, לבוש בתחתונים ובמעיל ואוחז בידו מטרייה. תלמידי בית ספר בטיול, מסודרים בזוגות, כל זוג מצטופף בתוך מעיל גשם אחד, צבעוני וגדול. למחרת בבוקר אנחנו טסים מעל האוקיינוס ההודי, בשמיים זרועי עננים, אל הארכיפלג (חבל איים) אלדברה, הממוקם בקצה הדרום-מערבי של סיישל, מרחק של יותר מאלף קילומטרים ממאהה. אחרי שלוש וחצי שעות טיסה אנחנו מזהים כתמי טורקיז ולבן, לגונות מפתות, שמרמזות על שמחכה לנו למטה.
פגישה ראשונה | ||||||||||
 |
| "הכל נראה לא מציאותי, כאילו הורם מסך החושך וצפיפות אדירה של צבעים, אלמוגים, שושנות ים ודגים מכה בעינינו. אין עוד נוף בעולם עשוי יופי צפוף כל כך." | צילום: לני רקנאטי |
בצלילת הבוקר שלמחרת הכל נראה לא מציאותי, כאילו הורם מסך החושך וצפיפות אדירה של צבעים, אלמוגים, שושנות ים ודגים מכה בעינינו. אין עוד נוף בעולם שעשוי יופי צפוף כל כך. התחושה שנוצרת בתוך האינסופיות הזו היא של נינוחות ושמחה. השקט שסביב מחלחל אל הנפש ואני לא רוצה שהצלילה תיגמר.
האטול הגדול בעולם
מאסטוב אנחנו מפליגים אל האי קוֹסמוֹלֶדוֹ, שם אנחנו צוללים בתוך זרם חזק, שלא מצריך עבודת רגליים – אנחנו פשוט מרחפים בתוך תחלופה מעניינת של זרמים חמים וקרים. למי האוקיינוס ההודי טמפרטורה נעימה של כ-28 מעלות, כך שלזרמים הקרים יש השפעה מענגת. אנחנו מזהים עקרבנון מוסווה בין האלמוגים, מלטפים שושנת ים עם בטן כחולה, שוכבים על הקרקעית בשקט ומתבוננים בחיי השיתוף של דג חול קטן (קברנון) המשמש כתצפיתן, בעוד חסילון קטן חופר מחילה לידו. נקאי כחול מתרוצץ במסירות בין שיניה של מורנה כעוסה. ברקע מלווה אותנו שירת דולפינים.
מהביקור על האי עצמו אנחנו חוזרים נסערים. מאות בוביס (סולות) – עופות גדולים ולבנים, עם מסגרת שחורה לכנפיהם, אדומי רגליים, מקננים על שיחי עצים המכסים את האי. הם אינם בורחים, גם כשאנחנו במרחק נגיעה.
אנחנו נפרדים מקוסמולדו בצלילת לילה, עם קיפוד ים עפרונות, כוכב ים ענק, מפוספס בכתום ואפור, זהרון אדום זוהר כאש, ורקדנית ספרדיה משגעת – רכיכה אדומה גדולה עם שמלת מלמלה. אנחנו מחזיקים אותה ביד, וכשעוזבים אותה, היא יורדת לקרקעית בריקוד יפהפה.
מכאן אנחנו פונים מלאי ציפיות לאלדברה. זהו האטול הגדול בעולם (155 קילומטרים רבועים) והוא ידוע באוצרות הטבע היחודיים שלו. אוצרות אלה השתמרו הודות לבידודו של האי בלב האוקיינוס ההודי, הרחק מנתיבי האוניות. כיום, כשארבעת איי ארכיפלג אלדברה הוכרזו כשמורת טבע עולמית, מוכרת על-ידי האו"ם ומוגנת בחוק הבינלאומי, שימור האיזור מובטח.
כשמתקרבים אל האי מגלים שהעננים שמרחפים מעליו משקפים את ירוק הצמחייה. לדברי צוות היאכטה שלנו, זהו מקור השם אלדברה. ספנים ערבים שהגיעו לכאן לראשונה, קראו למקום "אל חדרה" – "הירוק".
כ-150,000 צבי ענק שוכנים על האי, לצד שלל לטאות ועופות מיוחדים, ללא איום של טורפים. אחד העופות הנדירים באלדברה הוא ה"רלית הקטנה", עוף דומה לשליו, ממשפחתן של האגמיות והסופיות. ייחודה של רלית אלדברה הוא בכך שאיבדה במשך הדורות את יכולת התעופה שלה. על האי אין טורפים, ולכן הצליחה לשרוד למרות שאינה מתרוממת מעל פני הקרקע.
 |
| ה"פנטסי 2", יאכטה מרווחת, שמשמשת כבסיס צלילה ומנוחה, מלון ומסעדה. בידודם של האיים מקשה את הגישה אליהם ועוזר בשימור הנוף | צילום: הווארד רוזנשטיין |
שני מינים של עופות ים נודדים מאכלסים את אלדברה בכמויות עצומות: אלה הם הבוביס והפריגטות, המקננים בקינים חשופים ובצפיפות רבה. שני המינים ניזונים משלל ימי, ויחסי השכנות ביניהם נוראים. הבוביס תופסים את טרפם תוך כדי צלילה לעומק של כמה מטרים. הפריגטה היא עוף גדול, שחור בגוון מתכתי, שזכריו מתהדרים בעונת הרבייה בשק עור אדום ומתנפח בגרונם. מקורן המאונקל של הפריגטות טובל במים ובעזרתו הן שולפות דגים. באופן קבוע גוזלות הפריגטות חלק משלל הדיג שהביאו הבוביס.
לצד האוכלוסייה הזו חיים באלדברה גם כתריסר אנשים, ביניהם פקחים, ואפילו צייד, שתפקידו לחסל את העיזים שחיות באי ומתחרות עם צבי הענק על מזונם הצמחי.
במהלך הצלילות ליד ובתוך התעלות שמסביב לאי אנחנו פוגשים להקות ענק של דגים, שבאים לאכול בשפך התעלה: תפאר ענק עצומים, המכונים דגי נפוליאון חביבי סבר, תוכינונים בצבעים שונים, קרנפנון (UNICORN), קופסינונים ונפוחיתיים בצבעים ובמינים שונים. לסתן (JAWFISH) בגודל של מערבל בטון, אלמוגים שחורים, צדפות וקונכיות מיוחדות, ביניהן "פי-כושי ביצה", קונכיה לבנה חלקה, שהרכיכה שלה, בצבע שחור עז מנוקד בכתום זוהר, יוצאת ועוטפת את הקונכיה.
סביבנו שוחים הצבים הגדולים. רגליהם פועלות כמשוטים, דוחפות את המים ומאפשרות לגופם המסורבל ל"עופף". הם נראים מזמינים לטרמפ של ריחוף. אנחנו מנסים להיענות, אך ה"רכבת" אינה עוצרת בתחנה. תפיסת הטרמפ על צבי הענק דורשת זריזות רבה, כדי לתפוס בכנפי השריון בדיוק ברגע הנכון. המזל הוא שהצבים מרחפים סביבנו במים כמעט כל הזמן, כך שיש לנו אינספור הזדמנויות.
ואז מגיע הכריש. זנבתן (NURSE SHARK) שרובץ לו בחול, מתחת לריף. אורכו יותר משני מטר, עיניו כחולות וקטנות, ומגע עורו מחוספס וחזק. אנחנו מלטפים אותו בזהירות רבה, מחקים ברעדה את תנועות ידיה הבטוחות של בטי. עוד לא נרגענו מהכריש וכבר מצאנו לידינו שניים מקרוביו, טריגוניים (STINGRAYS), המוכרים בכינויים "חתולי ים". הם פורשים כנפיים רחבות ומתרחקים, כמו ציפור ענק אגדית.
במפגש הבא שלנו עם הכריש, ולאחר ששמענו על אורח חייו הרגוע, אנחנו מרגישים כשועלי ים ותיקים. מלטפים אותו בביטחה, אפילו בין העיניים, נזהרים רק שלא למשוך בזנב. הוא שוכב בנחת, כחתול שמורגל בפינוקים.
אנחנו שוחים לכיוון מרכז התעלה המזרחית, מתכוונים לשֶבֶת, צמודים לקרקעית. להקות ענק של דגים חוצים בינינו הלוך ושוב. ביניהם ענקי POTATO COD, וקבוצה של ארבעה HUMPHEAD PARROTFISH (מין שאינו מופיע במפרץ אילת, ודומה לתוכינון גבנוני) זהו דג ענק, גדול יותר מאדם (לפחות גדול יותר ממני), עם מצח גבוה ומצחיק. צבעו כחול ירוק, כמו דג נפוליאון, עם פה בצורת מקור של תוכי. בשעה הזו, שעת אחר צהריים מאוחרים, צובעות קרני השמש הנשברות הכל באור זהוב.
לפתע מגיחה מולנו להקה של 18 עטלפי ים (טחניים- EAGLERAYS). הם מתקרבים, כל הטייסת, במבנה משולש וממש עוברים דרכנו, כמו מסרק. כשהם נמצאים קרוב כל כך, כמו בהגדלה, הם נראים יפהפיים, ראשם נראה כראש דולפין. ואז הם מתרחקים, משאירים אותנו לבד, מתקשים שוב להאמין שזו מציאות.
מימין נגלה לעינינו מחזה מרהיב: כמיליון דגים (טרכונים – צניניתיים – JECK) כסופים, מחוללים לפי קצב נסתר. הם סובבים במעגל, וכאילו לפי אות, משנים פתאום כיוון, כולם יחד. התיאום הוא כל כך מדהים, עד שניתן ממש לשמוע במים את רגע החלפת הכיוון. בתחילה אנחנו המומים, צופים מהצד. אחר כך נכנסים למעגל ומשתתפים בריקוד הדגים. אני שוחה בתוך המעגל, סובבת סביב עצמי, במאוזן. סביבי מכל הכיוונים, ים של דגים באלפיהם, אפורים, לבנים ושחורים. אנחנו עשרה צוללנים שנבלעים בתוך הענן המרקד.
חלק מן הריגושים מופיעים דווקא בין הצלילות: צבי ים צפים ומזדווגים על פני המים (כי צריך הרבה אוויר). הגלים מטלטלים אותם, אבל הצב מחזיק חזק חזק. מן הצד מתבונן בהם צב שלישי, מחכה אולי לתורו. כמו "פיפ שואו" של הטבע, אנחנו עומדים בשורה על הסיפון העליון ומעבירים משקפות מיד ליד כדי לראות טוב יותר.
למחרת ב-4 לפנות בוקר, אנחנו יורדים לאי כדי לראות את שלב ההמשך: הטלה של צבי ים. כמו בהזמנה, ממש מולנו, מסיימת צבה גדולה לחפור ומתכוננת להטלה. כעשרה מטרים ממנה נמצאת צבה נוספת בעיצומה של ההטלה, ועוד שתי נקבות עוסקות בשלבים שונים של חפירה. כשאנחנו בזווית הנכונה אפשר לראות את עשרות הביצים מגיחות מהן, עטופות בריר.
החוף מלא בסרטני קוקוס ענקיים, ואנחנו נזהרים שלא ידרכו עלינו. נראה שהם אורבים לחמוס את הביצים, אבל יודעי דבר טוענים שהם ניזונים דוווקא מאגוזי קוקוס, שהם מצליחים להבקיע בצבתותיהם המסיביות. בערב, ליד הספינה, שוחה לו פרק ג' בסדרה: צב קטנטן, מזכיר בובת גומי שחורה, שנראה כאילו בקע היום לאוויר העולם.
איי אלדברה מספקים צלילות שקטות ונעימות לצד הרפתקאות מסעירות. ירדנו לאחת הצלילות ביום קייצי וצלול, ויצאנו לתוך סערה שהקשתה עלינו לחזור אל הספינה. עפנו בזרם המטורף של התעלה המערבית של אלדברה בזמן גאות, במהירות שקרובה ל-20 קילומטרים בשעה, כמו במגלשת מים, חולפים ביעף על פני המראות המופלאים ומרגישים לפחות כמו "סופרמן". עד עכשיו אני לא מבינה איך התנקזנו כולנו לאותו ערוץ, בתוך התעלה הרחבה, והגענו בדיוק לנקודה שבה עגנה הסירה הנאמנה שלנו.
 |  |
משמאל לימין: הבוביס (סולות) המקננים באלדברה אינם מסתתרים או מתחמקים מן המבקרים באי. כיוון שאין טורפים באלדברה הם אינם מסתירים את הקן, או בונים אותו במקום קשה במיוחד לגישה ; המעברים החדים בין הצלילות הארוכות לבין הביקורים באיים, הכוללים צפייה בעופות ובבעלי חיים רבים, הופכים את חלוקת הזמן ואת השהות באלדברה למרתקות במיוחד | צילום: כריס קרמלי | |
שיחקנו מחבואים עם תמנון יצירתי, ששיעשע אותנו בהחלפת הצבעים המהירה שלו. לרגע הוא מסמיק, כאילו מתבייש, סגול כחציל, ורגע אחרי הוא נעלם. מסתבר שרק התקדם בצעד וקיבל את צבעו של האלמוג הבהיר שלידו הוא מתחבא. אנו נדהמים למראה הצבע שדוהר כגל על עורו.
זוהי בדיוק אלדברה: עד הרגע שבו רואים את מראותיה קשה לדעת אם מדובר בחלום או במציאות. וגם אחר כך.