נאמר על פרו כי יש בה חמישה עולמות: עולם הדייגים החיים ברצועת החוף הצרה, עולם האיכרים החיים בעמקי הנהרות החוצים את המדבר, עולם הילידים החיים בהרי האנדים, עולם הג'ונגל – יער הגשם הטרופי – התופס כ-60 אחוזים משטח המדינה, והעולם החמישי הוא לימה, המאחד את כל אלו. אמנם, מרביתם של תושבי לימה הם מסטיזוס, שנוצרו כתוצאה מזיווג של הספרדים עם הילידים (שלא נהוג כאן לכנות אותם "אינדיאנים"), ובכל זאת, שוקיה ורחובותיה של העיר הם הזדמנות טובה לפגוש נציגים של מרבית השבטים החיים במדינה. מרבית המטיילים המגיעים לפרו רואים בבירתה לימה משום רע הכרחי. הם מגיעים לכאן ללינת לילה חפוזה וממהרים להמשיך בדרכם אל הנופים המרהיבים שבהרים או לערים הקולוניאליות רבות הקסם. ואכן, במבט ראשון, לימה איננה עיר מסבירת פנים. אין בה את הנועם של ערים כמו איקה, טרוחיליו או אריקיפה. נהפוך הוא, יש בה רעש, צפיפות ופיח הגורמים לעתים למטייל שזה אך נחת בה, לרצות להימלט מכל אלו. אולם מבט שני מגלה כי בתוך הכאוס הזה יש לא מעט נקודות אור: הטיילת שעל המצוקים הגולשים אל הים, בתי המידות בשכונת מירה פלורס (Miraflores), הגינות שבשכונת סן איסידריו (San Isidrio), פניני הארכיטקטורה והתכנון הקולוניאלי, הכיכרות רבות הרושם וגודש המוזיאונים, המכילים בקרבם את מרבית אוצרותיה המוכרים של פרו.
הזהב התחלף בלשלשת ציפורים במאה ה-18, לאחר שתוצרת המכרות של פוטוסי (Potosi) – כיום בבוליביה – הועברה לממלכת המשנה של לָה פְּלָטָה, שזה עתה נוסדה על החוף האטלנטי, החלה לימה לאבד את כוחה ואת יוקרתה. היא היתה המושבה האחרונה שזכתה בעצמאות ב-1821, בניגוד לשאיפות הצבא הספרדי והאוליגרכיה, שבבעלותה היו המכרות ושטחי אדמה נרחבים. ימי הרפובליקה אופיינו במאבק פוליטי מתמשך בין האוליגרכיה לליברלים, ויצירת המדינה המודרנית על־ידי מרשל ראמון קסטייה (Castilla). במהלך תקופה זו, לאחר שהתרוקנו מכרות הכסף, הפך הגוּאָנוֹ לענף היצוא העיקרי של פרו. לשלשת של עופות ים, העשירה במלחים ובזרחן, נחשבה לחומר הדישון הטוב בעולם. פרואנים זקנים נאנחים, שארצם, שבמאה ה-16 ייצאה לכל העולם זהב, התפרנסה במאה ה-19 מחריוני ציפורים… המאה ה-20 אופיינה בניצול נרחב של נחושת, נפט, קנה סוכר וכותנה, שהביאו לפרו הון זר רב, אך לא הביאו לשינוי המבנה החקלאי והחברתי הקולוניאלי. עד מלחמת העולם הראשונה היתה קיימת תחרות כלכלית בין לימה לבין אריקיפה, אך לאחר סלילת הכביש לאיקיטוס ומשם אל אוקיינוס האטלנטי, אריקיפה איבדה מחשיבותה. לימה, שהיתה גדולה פי שניים מכל עיר אחרת בפרו, היתה למוקד ההתרחשויות הפוליטיות שפקדו את המדינה. לאחר כישלונן של כמה תנועות מהפכניות בשנות ה-60, יזם גנרל וֶלאסקוֹ הפיכה צבאית ועמד בראש ממשלה שהלאימה הרבה מהמשאבים והמוסדות, כולל העיתונות, ויצרה רפורמה קואופרטיבית של הקרקעות. המשטר הדמוקרטי חזר לפרו בשנות ה-80, אך במקביל הופיע הטרור, שהודבר רק באמצע שנות התשעים.
אקלים קודר ושכיות חמדה לימה הינה מקום מצוין ללמוד על תולדות פרו: יש בה מוזיאונים יפהפיים ובהם שכיות חמדה מהעבר העשיר כל כך. חשוב מכולם הוא המוזיאון הארכיאולוגי, המוביל את המבקר בו מראשית ההתיישבות בפרו, דרך פריחתן של תרבויות החוף במאות ה-6 וה-7, ועד לתרבות האינקה, שהופיעה במאה ה-12 ושלטה בפרו עד שהספרדים שמו לה קץ באכזריות. הרבה מאוד ממצאים מרשימים מוצגים לראווה דווקא באוספים פרטיים. מתברר כי המדינה מעדיפה שהעלויות הרבות של תחזוקת המוזיאונים ייפלו על כתפי האספנים ולא יכבידו על כלכלתה. עוד מוזיאון מפורסם הוא מוזיאון הזהב שנמצא בפאתי העיר ויש בו ריכוז מרהיב של תכשיטים וצלמיות שניצלו בדרך נס מידיהם החמדניות של הכובשים. גם הספרדים תרמו לעיצוב העיר. נבנו כאן כנסיות מרשימות, עם חזיתות עתירות פסלים בסגנון בארוק צעקני, בתי מידות בעלי חצרות פטיו גדולות ושתי הכיכרות המרהיבות: פלזה סן מרטין, הצבועה באדום ונקראת על שמו של המשחרר הגדול שהגיע לכאן מארגנטינה, ופלזה מיור (המוכרת גם בשם פלזה דה ארמאס, כיכר הנשק), שם נבנו בית העירייה, בית המושל והקתדרלה. בעבר ניצב בכיכר פסלו של פרנסיצקו פיזרו, כובש הארץ ובונה העיר, אלא שהתגברות הרגש הלאומי הביאה לכך שלפני כעשור הושלך מכאן הפסל בלחץ הציבור. בין שתי הכיכרות מחבר רחוב, שההליכה בו משולה לצעידה בתוך סרט: המוני רוכלים ותגרנים, מסעדות ודוכנים לממכר מזון מהיר, כנסיות מרהיבות, מוכרי צ'ורוֹס (מעין סופגניות מאורכות), רעש והמולה. האזור העתיק של לימה הוכרז כאתר שמור על ידי ארגון אונסק"ו.
המזרקה המרהיבה בפארק דה לה רזרווה אחד השיאים של הביקור בלימה נמצא בפארק דה לה רזרווה (Parque de la Reserva): מזרקה, מהמרשימות בעולם, שמדי ערב, בין השעות 19:00 ל-21:00, מופעלת בשלל צבעים ובלוויית מוזיקה. אל תחמיצו את המופע המרהיב של סילוני מים צבעוניים שמזנקים אל על, מלווים בצלילים עליזים. לימה היא מקום טוב לבלות. יש בה שפע של מסעדות משובחות, המציעות אוכל מקומי ובינלאומי, ואפשרויות רבות להאזין למוסיקה ספרדית, קריאולית או "פרו נגרו" – המוסיקה האפרו-פרואנית, תרומתם של העבדים השחורים, שהובאו מאפריקה כדי לעבוד בשדות קנה הסוכר, וחלקם התערבב עם הילידים ויצר את הקָפוּזוֹס, מעין מזיגה של שחור ואדום. עיר של מהגרים העיר מוקפת בהרבה מושבות מהגרים המכונות "פואבלוס חובנס" (Pueblos jovenes), שפירושו "כפרים צעירים", שם חנני מדי לשכונות פחונים צפופות, ניגוד משווע לוילות המפוארות של שכונות היוקרה. מתוך כשמונה מיליון תושבים החיים בלימה, יותר משישה מיליון חיים בשכונות הללו. חלקן נמצאות במרחק קילומטרים אחדים מהעיר, כששטח חקלאי מבדיל בינן לבין המרכז. אחת השכונות, וילה אל סלבדור, נחשבת למחנה המהגרים הגדול בעולם, וחיים בה 350,000 אנשים ללא מים זורמים, חשמל או תנאי היגיינה מינימליים. יחד עם זאת, אפשר למצוא נחמה פורתא בכך שעיירות הפחונים לאורך הדרך המובילה מנמל התעופה אל העיר השתנו בעשור האחרון של המאה העשרים: הן נראות נקיות יותר, צבועות יפה יותר והבקתות התחלפו במבני אבן. לאורך קו החוף
בתקופת הקולוניה הספרדית היתה צ'וריוס כפר דייגים. הוא נקרא כך על שם חדירות תת קרקעיות של מים, שיצאו מאדמת התשתית של עמק לימה דרך צוקי הים – צ'וריוס בספרדית פירושו טפטוף של מים, והסיומת המקטינה התייחסה לחולשת המפלים שהישקו את הצמחייה שעל הצוקים. לאחר מאות שנים של התפשטות היישוב וסלילת כבישים, התייבש הזרם הדל ועמו הצמחייה. באחד מימיה האחרונים של הקולוניה הספרדית נולד בצ'וריוס הדייג חוזה אוליה (Olaya), שהפך לשליח הכוחות שלחמו לעצמאות פרו. הוא נהג לחצות בשחייה את המפרץ לקייאו, כשהוא נושא עמו מידע חיוני לכוחות שהתרכזו שם. כשנתפס, אכל את המסמכים שהיו בידו וסירב לגלות את זהות שולחיו. הוא עוּנה, הוצא להורג והפך לגיבור המפורסם ביותר של כפרו. עם התפשטות העיר המודרנית, נעשה צ'וריוס לאחד האזורים העירוניים בלימה ומקום מושבה של האקדמיה הצבאית, אך מסורת הדייג שלו לא אבדה. כל שנה, במהלך הסעודה לכבוד סן פדרו – הפטרון של הדייגים – נערכת במקום תהלוכה ימית של סירות דייג, הנושאת את פסלו של הקדוש. המהפכה האמיתית מזווית ראייה זו, מואר התוהו ובוהו שנקרא לימה באור אחר. לא רעה חולה של המבנה העירוני, אלא תוצר של החיים והיצירתיות של האנשים, שהחליטו להתמודד עם הקשיים ולשגשג בכל תנאי, תוך התעלמות מהמבנים הפוליטיים שאינם מציעים תשובה לבעיותיהם. התהליך הזה, ולא האלימות הפוליטית, הוא המהפכה האמיתית של פרו. בתמונה הפותחת: פלזה מיור, אחת הכיכרות המרכזיות בלימה |
