סיורים חורפיים בירושלים

במרכז הבניין מתנוסס מגדל בגובה חמישים מטר, ובמרכזו תבליט אבן המתאר מלאך בעל שש כנפיים, כמתואר אצל הנביא ישעיהו. לאורך ארקדת הקשתות מתגלות עשרות כותרות עמודים שגולפו בדגמים מעולם הצומח ומעולם החי, ובקצה המסדרון יש כותרות המבטאות את מושג אחרית הימים – עם טורפים ונטרפים.
גם חלקו הפנימי של ימק"א הוא רב קסם. בלובי אפשר לצפות בתקרת עץ דמשקאית, בכסאות עץ מסוגננים ובכיפת אבן צבועה, ואם כבר – עדיף לעשות זאת בזמן ישיבה בבית הקפה במקום, על כוס של משקה חם. תמורת כמה שקלים אפשר לעלות למגדל, לראות את פעמוני הענק ולצפות מגבוה על העיר העתיקה ועל זו החדשה.
מימק"א נמשיך לכיוון תחנת הדלק עד לרחוב אמיל בוטה, שם נמצא המכון האפיפיורי למקרא. המבנה המרשים נחנך על ידי המסדר הישועי ב־1927 וכמעט לא השתנה. במכון לומדים סטודנטים לתיאולוגיה שהגיעו מרומא, אבל לא רק ענייני דת יש כאן: האב מאלון, כומר ישועי, עסק בחפירות ארכיאולוגיות, וממצאים רבים שעלו בידו מצאו דרכם הנה, למוזיאון הקטן של המכון. בקומת הקרקע יש מוצגים ארכיאולוגיים בעלי ערך (פרי חפירותיו של הכומר ושל אחרים), כדוגמת גרזנים, חרסים וצלמיות פולחן. על הקירות שוחזרו תמשיחי קיר צבעוניים. ממצא מצמרר מוצג בחדר הפנימי – כד חרס קטן שנשתמרו בו שרידים של תינוק שנקבר בתוכו.
גולת הכותרת של המוזיאון היא מומיה של נער כבן 17, שמת לפני כאלפיים שנה במצרים. לפני שנים אחדות הורע מצבה, והמכון מסר את אלכס (כך מכנים הנזירים את החנוט) לטיפול ושימור בבית החולים הדסה. מאז המומיה חזרה למכון, ואפשר לראותה בארון עץ, עטויה במסיכת מוות בגוני זהב.
מהמכון האפיפיורי נצא אל הרחוב, נפנה שמאלה ומיד ימינה, נחצה את מגרש החניה – והגענו אל גן של מדשאות ועצי אורן. משמאל שער המוליך לגן נפלא שרבים זוכרים אותו בשם "הבוסתן", והיום שמו הרשמי הוא גן גוזלן, על שם התורם. תאנים, דקלים ורימונים גדלים בגן, שתוכנן בהשראת הגנים של אנדלוסיה בספרד. אם להאמין למספר הספסלים התפוסים על ידי זוגות אוהבים, זהו מקום רומנטי במיוחד.
מהגן ניכנס לשכונת ימין משה. השכונה היוקרתית, ששוחזרה ברבות השנים, הוקמה ב־1892, צמודה לאחותה הבכורה – משכנות שאננים. טחנת הרוח נראית מכל פינה בסביבה. הטחנה הוקמה כדי לממש את רעיון הפרודוקטיביזציה (להפוך את הירושלמים דאז מאנשי לימוד שחיים על תרומות לאנשים יצרניים), שעמד מאחורי יוזמתו של מונטיפיורי בשנת 1857, אך הרעיון הצליח חלקית. אם שער העץ הכחול של הטחנה פתוח, תוכלו להיכנס ולצפות בחלונות תצוגה המתארים את פועלו של מונטיפיורי ובתמונות מרגשות של ירושלים במאה ה־19.
מתחנת הרוח הולכים דרומה לכיוון הכנסייה הסקוטית ובכביש שממול עולים על גשר בני ברית ויורדים אל הסינמטק, שם אפשר לסגור את היום בסרט טוב ובכוס של שוקו חם וסמיך במסעדת קקאו. מבעד לחלונות אפופי האדים נשקפים ליושבי המקום הר ציון וחומת העיר העתיקה, מזכירים תמונה אימפרסיוניסטית.