בפעם הראשונה שמגיעים אל העיר סיביו (Sibiu), אפשר לטעות ולחשוב שחוצים את הגבול אל אוסטריה או בוואריה, ולהרגיש שחוזרים בזמן. כמתוך ספר נפרשת מול העיניים תמונה של עיירה גרמנית מימי הביניים: קו הרקיע שלה מצטייר על רקע הרי הקרפטים מדרום, על העיר העילית חולשת כנסייה גותית גדולה, והעיר התחתית משתרעת עד נהר צ'יבין (Cibin). כל הבניינים המרכזיים מרוכזים בעיר העילית, אבל הקסם של העיר התחתית טמון במבוך של שבילים צרים ובתים בני מאות שנים, מלאים בפרטים שובי לב. נשבעו להגן על האדמה
במשך 800 שנה הצליחו הסקסונים בטרנסילבניה לשמר במידה ניכרת את האוטונומיה שלהם. רק במאה ה-19 החלה שרשרת אירועים שהביאה בהדרגה לידי כך שכמעט כל הסקסונים עזבו את האזור. התהליך החל במודרניזציה של המדינה ובהתגברות הנטיות הלאומיות מצד ההונגרים והרומנים, והמשיך בהחלטה הגורלית של המנהיגות הסקסונית להתייצב לצד הנאצים. החלטה זו גרמה לסובייטים שלאחר מלחמת העולם השנייה לגרש את הגרמנים של רומניה למחנות עבודה בברית המועצות. ב-1989, כשרומניה פתחה את גבולותיה, עברו הסקסונים, כמעט עד האחרון שבהם, למולדת ההיסטורית שלהם – לגרמניה. שמה הגרמני של העיר הוא הרמנשטט (Hermannstadt), על שמו של אותו הרמן שהיה ממייסדיה, אולם היום כבר קוראים לה רק בשמה הרומני, סיביו, ורוב תושביה הם רומנים. הרומנים החלו לקנות בתים בתחומי החומה המקיפה את העיר רק אחרי שניתן צו של האימפריה האוסטרו-הונגרית מ-1781, שהתיר לראשונה גם למי שאינם גרמנים לגור בה. מאז הגדילו בהדרגה את נוכחותם בעיר. ייצוג נרחב לתרבות העממית הרומנית הטרום-תעשייתית אפשר למצוא במוזיאון אסטרה הסמוך לעיר, ובו פזורים תחת כיפת השמים שחזורים של בתים וכנסיות, טחנות רוח וסדנאות ממקומות שונים ברומניה. כתובת המוזיאון: Calea Răşinarilor 14, ביער דומבראווה (Dumbravă).
אף שרוב התושבים היום הם רומנים, ראש העיר שנתן את הדחיפה הגדולה לשיקום העיר היה דווקא ממוצא סקסוני, ולאחר עשרות שנים של הזנחה בידי הקומוניסטים העיר החלה לשגשג. עד כדי כך, שבשנת 2007 סיביו הוכרזה כבירת התרבות של אירופה, תואר שאותו חלקה עם לוקסנבורג (האיחוד האירופי מעניק בכל שנה את התואר הזה לשתי ערים, שמקבלות הזדמנות להציג את המורשת התרבותית שלהן). לסיביו היו תמיד חיי תרבות מרשימים – מתקיים בה פסטיבל הג'אז הגדול של רומניה, יש בה תיאטרון עם הצגות בגרמנית וברומנית, מוזיאון לאמנות שקיים מאז שנת 1817 וירידים של אמנות ומלאכת יד, יש לה תזמורת פילהרמונית משלה ופסטיבלים שנתיים המוקדשים לתיאטרון, לאופרה ולאומנויות הבמה של ימי הביניים. טיול דרך השכבות של העיר
כשהולכים למרכז העיר דרך רחוב בלצ'סקו מגלים שסיביו בנויה כבצל, שכבות-שכבות, ומתקדמים מהשכבות החיצוניות, הצעירות יותר, לעבר השכבות העתיקות שבלבה. לפתע נפתחת כיכר העיר הרחבה, פיאצה מארה (Piaţa Mare, "הכיכר הגדולה"), במרכז העיר העילית. זו הכיכר המרכזית האחרונה שנבנתה בעיר. בהמשך מגיעים לפיאצה מיקה (Piaţa Mică, "הכיכר הקטנה") הצנועה יותר, שצורתה מוארכת, ולפיאצה הואט (Piaţa Huet), העתיקה עוד יותר, המסמנת עד לאן הגיעה טבעת החומות הראשונה, שנבנתה סביב הכנסייה המרכזית של העיר. אנחנו כבר בלב לבה של הרמנשטט העתיקה. הכנסייה האוונגלית (Biserica Evanghelica, כתובת: Piaţa Huet) שהיתה בעבר כנסייה קתולית שהוקדשה לבתולה מריה, הוקמה בשנים 1520-1320, והיא משקפת את הגישה המסודרת, היסודית והבטוחה בעצמה של הסקסונים. אמנם חסרה לה הראוותנות של כנסיות דומות במקומות אחרים, אבל קווי המתאר שלה, עם הפרופורציות המצוינות והמגדל שגובהו 73 מטרים, מתנשאים מעל לעיר באופן נפלא. במאה ה-16, כאשר תנועת הרפורמציה עלתה וביקשה לנער את הממסד הקתולי מניוונו המוסרי מהשחיתות שאפפה אותו, אימצה האומה הסקסונית הקטנה והפוריטנית עד מהרה את רעיונותיה, והכנסייה איבדה רבים מהעיטורים שהיו שייכים לתקופה הקתולית שלה. ציור קיר של הצליבה מהתקופה שלפני הרפורמציה עדיין מעטר את מקום המקהלה בכנסייה, לצד כלי למי הטבילה, שעל פי המסורת ניצוק מברונזה של התותחים התורכיים שנלכדו לאחר המצור של 1437. הדרך הטובה ביותר בעיני לחוות את המקום לעומקו היא להאזין לקונצרט העוגב שמתקיים בו בכל יום רביעי בשש בערב, מאמצע יוני ועד תחילת ספטמבר (הופעות המקהלה מתקיימות בזמנים שונים במהלך השנה).
הנוף הנשקף מארבעת הצריחים העליונים של מגדל הכנסייה פשוט נפלא. אחרי ים גגות הרעפים האדומים מתחילות הגבעות, ובהמשך מופיעות הפסגות הגבוהות ביותר של הרי הקרפטים. מחוץ לכנסייה, בקצה המערבי שלה, נמצא משטח המאפשר את התצפית הטובה ביותר לטעמי על העיר התחתית. המשטח בנוי מעל לאחד מחמשת רחובות-המדרגות המוליכים למדרון התלול המפריד בין העיר העילית לעיר התחתית ואשר תורמים רבות לקסם המיוחד של סיביו ולקו האופק המשתעשע שלה. ממש ליד המשטח ניצב מגדל השער, ומתחתיו נמצאת הכניסה למסעדת Weinkeller (מרתף היין בגרמנית), המגישה ארוחות נדיבות וטעימות ויינות מקומיים מצוינים, ויושבת במיקום נהדר, במבנה מימי הביניים עם תקרת קשתות ומרפסת. רעיונות של תנועת הנאורות
בקרבת מקום נמצא המוזיאון לפולקלור סקסוני (כתובת: Piaţa Mică 21), שיושב בתוך בית הגילדות העתיק בעיר, ומוזיאון הרוקחות הקטן והמקסים (כתובת: Piaţa Mică 26). מגדל המועצה לשעבר משגיח על המעבר בין הכיכר הגדולה ואל הכיכר קטנה, ומהקומה הגבוהה שלו יש תצפית נהדרת על מרכז העיר. על הכיכר שולטת הכנסייה הקתולית, שאת נוכחותה כפתה שושלת הבסבורג הקתולית על הסקסונים בעלי האמונה הרפורמיסטית העזה, לאחר שגירשה את התורכים מהונגריה והשתלטה על טרניסלבניה. לכנסייה יש מעט מאוד להציע מבחוץ, אבל כדאי להיכנס פנימה ולהציץ במזבחים הברוקיים ובחלונות הזכוכית שלה. מכל בתי העשירים שסביב הכיכר הגדולה, המבנה המפורסם ביותר הוא ארמון ברוקנטל (Brukenthal), שנקרא כך על שם הברון שבנה אותו ואשר כיהן כמושל הסקסוני של טרנסילבניה תחת שלטונה של הקיסרית מריה תרזה. האדריכלות של הארמון מבטאת את הרעיונות שהברון הביא איתו מלימודיו בגרמניה, של תנועת הנאורות ושל הבונים החופשיים; באמצעות שבירת חוקי הבנייה המקומיים הוא ניסה להביא למקום שהיה שמרני ופרובינציאלי את התרבות המודרנית. את הטירה הניח אחריו הברון עם הספרייה הפרטית שלו ועם אוסף האמנות ואוספים אחרים אשר בה, כמוזיאון ציבורי המוקדש לאנשי הרמנשטט, תחת חסותה של הכנסייה האוונגלית הסקסונית. המוזיאון נפתח ב-1817, ועדיין נשמרת בו במידה ניכרת האינטימיות המקורית של המקום (כתובת: 4-5 Piaţa Mare).
בקצה השני של הסמטה שמתחילה בארמון ברוקנטל נמצא בניין העירייה הישן, שמתפקד היום כמוזיאון להיסטוריה של סיביו (Muzeul de Istorie). הוא בנוי כמו מבצר קטן ומעליו מתנשא מגדל, שהקים אותו והתגורר בו תומס אלטמברגר, ראש העיר בשנים 1491-1470. את החצר האחורית מעטר מעין אולם מקורה ויפהפה מתקופת הרנסנס ששימש בעברו אתר עינויים והוצאות להורג. מהצד של העיר התחתית, בניין העירייה הישן גובל באחד הרחובות הציוריים ביותר של סיביו. רחוב צ'נטומווירילור (Centumvirilor) מורכב משורה של בתים עתיקים הפונים מערבה, המנצנצים בשעת השקיעה, המשקיפים על גגותיה של העיר התחתית. הרחוב מטפס, ואז יורד עד לגובה העיר התחתית. בנקודה הזאת אפשר למצוא את הסדנה של אדון סנטינו מסקולו, בונה כינורות איטלקי כריזמטי שעבר לסיביו ממילאנו בחיפוש אחר יופי ושלווה.
אני משאיר אתכם לגלות לבד את שאר הקסמים הגלויים והחבויים של סיביו, עם עצה אחת בלבד: לכו בשביליה, היכנסו לחצרות בכל פעם שאתם רואים שער פתוח, ותגלו את המקומות המעניינים ביותר בעצמכם. כל עוד אתם נשארים בגבולות העיר ההיסטורית, לא תוכלו לטעות. את הגמול תקבלו בדמות מפגש אישי עם עיר שנראית כמו קפסולת זמן, שהמודרניזציה והחידוש נגעו כמעט רק במרכזה, ואשר משמרת סגנון חיים בן מאה שנה בתוך סביבה אדריכלית ותיקה אף יותר. הצילומים בכתבה באדיבות לשכת התיירות של סיביו |
