סטוקהולם בקיץ: שבוע בשמש הצפונית

"אני כמהה לארץ שאינה, כי את הקיים אני לאה מלרצות", כתבה המשוררת הפינית-שוודית אדית סודרגרן. "הארץ שבה חלומותינו מתגשמים, הארץ בה כבלינו משתחררים". יש משהו מסתורי וקסום בשוודיה. מאחורי המותגים המודרניים המקומיים איקאה, וולבו ואריקסון והאייקונים התרבותיים בילבי ואבבא מסתתרים פסגות מושלגות, אגמים ויערות, מיתולוגיות נורדיות ואגדות ויקינגיות, תרבות עשירה ואפילו פוליטיקה סוערת. שבוע קיצי בבירה סטוקהולם ובסביבותיה יכול לחשוף מעט מכל אלה.

קבעתי להיפגש עם הסה בתחנה המרכזית של סטוקהולם (Stockholm). היה לילה, אבל בסקנדינביה לילה זה עניין יחסי. השעה היתה כמעט עשר, והשמש זרחה כאילו מישהו שכח לכבות את האור. "זה כלום", אמר הסה שהגיח בינתיים מצדו השני של הטרמינל והבין שאני עדיין בקשיי הסתגלות לעניין הזה, "בלפלנד השמש זורחת ממאי עד יולי רצוף". לפלנד, מתברר, זה מקום אמיתי, מחוז בצפון שוודיה שבו הקיץ מואר והחורף החשוך נמשך חודשים. אבל היא נמצאת מאות קילומטרים מסטוקהולם שבה אני מתעתד להתגורר בשנה הקרובה. ביקשתי מהסה שיעשה לי היכרות עם העיר, היכרות עמוקה, לא כזאת של תיירים. הוא סטודנט לספרות, במקור ממַלְמֶה שבדרום, ואנחנו מכירים דרך חבר משותף. הוא בחור נחמד, הסה, גבוה, ממושקף, בשנות העשרים המאוחרות לחייו. אנחנו מחליפים ברכות ונוסעים אליו. אם נצליח להירדם הלילה עם כל האור הזה, נקום מחר בבוקר ונצא לגלות את העיר.

יום ראשון: יום אנתרופולוגי
עיר של חורף, חיים של קיץ
סטוקהולם היא שתי ערים. עיר אחת בחורף ועיר שונה לגמרי בקיץ. היא כמו נאבקת, מתרוממת מתוך החורף הארוך ומגיחה החוצה כשמגיע הקיץ הנכסף. בדרך לאי יוגורדן (Djurgården) אנחנו רואים עשרות אנשים יושבים בחוץ. בתי הקפה נשפכים לרחוב, רבים יושבים על ספסלים בשדרה הרחבה, אחרים שרועים על הדשא בפארק הסמוך לגשר. "השוודים מגיחים מהקונכייה בסביבות יוני, יוצאים החוצה, מורידים בגדים מיותרים ומשתדלים לא להיכנס פנימה עד החורף", מסביר לי הסה, "אוכלים בחוץ, קוראים בחוץ, נפגשים בחוץ". במשך רוב ימי השנה בחוץ קר יותר מבתוך המקרר, וכל יציאה מהבית נעשית בהליכה כפופה, מהירה ותכליתית ליעד המחומם הבא. "בעוד כמה חודשים לא תראה כלב ברחובות אחרי עשר, וכולם יכנסו לדיכאון חורף". עושה רושם שמזג האוויר באמת משפיע כאן על כל תחומי החיים.

החיים בשוודיה הם הנושא שלנו להיום, והאי הזה, הסמוך למרכז העיר, הוא מקום מצוין להתחיל בו. אנחנו מתחילים בסקנסן (Skansen), מוזיאון פתוח שהוא מעין שילוב של גן חיות, מוזיאון היסטורי ופארק אטרקציות תרבותיות. הוא הוותיק מסוגו בעולם, והוא מציע למבקריו מבנים עתיקים, שחזור של החיים השוודיים במאות השנים האחרונות והיכרות עם בעלי החיים והצמחייה המאפיינים את החלק הזה של העולם. מצד אחד, סקנסן הוא מוזיאון מושקע, יסודי מאוד, כמעט פדנטי. מצד שני, הוא מאפשר לאלה שאין להם מוטיבציה לשיעורי היסטוריה, אנתרופולוגיה וביולוגיה להסתפק בנוף, במסעדות ובבתי הקפה. יש גם הפעלות לילדים, הופעות ואפילו שופינג. אנחנו, על כל פנים, השקענו. התחלנו את הסיור בשחזור של עיר שוודית מהמאה ה-19. בתי המגורים, בתי המלאכה והחוות החקלאיות מופעלים על ידי צוות לבוש בבגדי התקופה שמציג מיומנויות תקופתיות. מאפייה, בית ספר וכנסייה משלימים את התמונה. אם מצליחים להתנתק לרגע מהעיר המודרנית שמסביב, הכל נראה אותנטי מאוד. אירופה של פעם. גן החיות הוא ביתם של כשבעים מיני בעלי חיים המאפיינים את עולם החי השוודי. דובים, זאבים, איילים ושועלים חיים כאן בסביבה טבעית ומרווחת. יש גם זוחלים וכלבי ים, גינות נוי, גידולים חקלאיים וצמחייה טבעית. אנחנו עושים הפסקה לבירה של צהריים. כוס ראשונה לכבוד היום, היום הראשון בסטוקהולם. עוזבים את סקנסן ועוברים למוזיאון הנורדי (Nordiskamuseet), בצד השני של הכביש.

השוודים יוצאים החוצה בסביבות יוני ומשתדלים לא להיכנס פנימה עד החורף

במוזיאון הנורדי אנחנו מתוודעים לתרבות המקומית. כדרכם של מוזיאונים מהסוג הזה, אפשר לבלות בו ימים שלמים. אנחנו מתרכזים בשתי תערוכות; האחת מציגה חגים ומועדים, השנייה מתרכזת בתחנות חשובות בחייהם האישיים של השוודים. אף על פי ששוודיה היא מדינה נוצרית עם כנסייה עצמאית, היא מדינה חילונית למדי. הנצרות השוודית היא ליברלית מאוד, וכמה מחגיה קשורים לטבע ולמסורות פגאניות הרבה יותר מאשר לישו ולתלמידיו. חג אמצע הקיץ (Midsommar), החל ביום הארוך ביותר בשנה, הוא פסטיבל של שתיית שנאפס וריקודים סביב לתורן מקושט. יום הקדושה לוסיה (Sankt Luciadag) שחל בדצמבר משלב תהלוכות של ילדות בשמלות לבנות ונרות עם שתיית יין חם. ואלבורג (valborg), שחל בסוף אפריל, הוא המקבילה המקומית לל"ג בעומר. המדורות, השירים וכמובן השתייה מציינים את סוף החורף. המוזיאון עוסק, בנוסף לחגים, במזון המסורתי (דגים, בשר ותפוחי אדמה), בתלבושות, במוזיקה ובתרבות. הסה ואני חולפים בזריזות על פני המוצגים, מגיחים החוצה, שותים כוס שנייה בפארק וממשיכים לתחנה הבאה. הערב כבר מתחיל לרדת, ואחרי הלימודים מגיע זמן השעשועים.

מזמן לא הייתי בלונה פארק. אני גם לא חסיד גדול. אבל הסה מתעקש, ואני לא עומד בדרכו. גרנה לונד (Gröna Lund) הוא גן שעשועים קונוונציונלי למדי שממוקם בשכנות למוזיאון הנורדי. הוא פעיל כבר 123 שנה, ויש בו את כל המתקנים שאמורים להיות בלונה פארק: מסעדות, ביתני משחקים והופעות. מה שייחודי בו הוא מיקומו על האי הקסום והשילוב של הים והיבשה. קצת שמש ובריזה מהים, ואין ספק שזה הזמן לאכול משהו ולשתות כוס שלישית. את הרביעית נשתה כבר בלילה, בבר השכונתי של הסה.

יום שני: יום היסטורי
בעיר העתיקה
בניינים מימי הביניים, כנסיות עתיקות, סמטאות צרות וכיכרות ציוריות מקדמים את באי העיר העתיקה (Gamla Stan, גמלה סטאן). העיר העתיקה, שנוסדה במאה ה-13 על ידי הסוחר בירגר יארל, ממוקמת על אי באגם מלרן (Mälaren), באזור שבו הוא מתחבר לים הבלטי. סמוך לכיכר הגדולה, סטורטורגט (Stortorget) נמצאים מוזיאון נובל (Nobelmuseet) המעניין, שבו גם מוכרז שמו של זוכה הפרס בספרות, והכנסייה העתיקה בעיר, סטורשירקן (Storkyrkan). אני והסה נכנסים לכנסייה ומתרשמים מיצירות האמנות העתיקות, ובעיקר מהפסל של ג'ורג' והדרקון ומהתמונה הישנה ביותר של סטוקהולם. בימי הקיץ הכיכר מתמלאת במאות בני אדם שנהנים מהשמש, מבתי הקפה ומהגלידריות. עליז כאן כל כך, שקצת קשה לדמיין את הטבח הגדול שנערך ממש כאן לפני כמעט 500 שנה. במשך יומיים כרתו אנשי המלך הדני כריסטיאן השני את ראשיהם של מתנגדיו, אריסטוקרטים שוודים, במסגרת דיכוי אחד הניסיונות השוודים לפרק את האיחוד ההיסטורי עם נורווגיה ודנמרק שהחל בסוף המאה ה-14.

למרות כישלון המרד זכתה שוודיה לעצמאות ב-1523, וגוסטב ואסה היה למלכה הראשון, אבי המדינה השוודית העצמאית. המלך גוסטב אדולף השני, "האריה מהצפון" שמלך אחריו, הרחיב את גבולותיה. קארל גוסטב העשירי כבש את פולין וחצה עם צבאו ברגל את הים הקפוא כדי להילחם בדנים ההמומים, וקארל ה-12 הפך את הצבא השוודי למכונת מלחמה משומנת. הוא נלחם בפולנים וברוסים עד שהובס בקרב פוֹלטָווה ב-1709, ברח לתורכיה, חזר לשוודיה, פלש לנורווגיה ונהרג שם. בשלב הזה פחות או יותר שוודיה חדלה להיות מעצמה אירופית מובילה.

העיר העתיקה מגוללת את סיפורה של שוודיה הימי-ביניימית. כך גם ארמון המלוכה הבארוקי העומד במרכזה. שבע הקומות ויותר מ-600 החדרים מכילים מוזיאונים, אוצרות מלכותיים ואולמות נוצצים פתוחים לקהל. משמר מלכותי שומר כיום על המשפחה המלכותית. אמנם המלך קארל גוסטב ה-16 ומשפחתו אינם גרים בארמון הזה, אך לשכותיהם ואולמות קבלות הפנים והנשפים ממוקמים כאן. אמנם המלך יושב לבטח בכיסאו, אבל, כנהוג במונרכיות אירופיות, כבר אין לו כוח פוליטי של ממש, לפחות לא באופן רשמי.

הכוח הפוליטי נמצא ממש בשכנות לארמון המלוכה, בבניין הפרלמנט. אפשר לבקר בו בעת קיום הדיונים, אבל מטבע הדברים הסיורים באנגלית הם פרודוקטיביים יותר. יש בו 349 חברים משבע מפלגות, והוא תוצר של מאות שנים של מאבקים פוליטיים. הדמוקרטיה השוודית לא תמיד היתה מובנת מאליה. תחילתה לוותה בשרשרת ארוכה של תקריות אלימות, פוטשים ורציחות פוליטיות. בכל זאת, שוודיה אימצה חוקה, אִפשרה חופש ביטוי והקימה ממשלה. זהו "עידן החירות". בתחילת המאה ה-19, אחרי איבוד פינלנד לרוסים והחלפת שושלת המלוכה, בא הקץ למלחמות ולכיבושים. שוודיה, וכמוה בת חסותה החדשה נורווגיה, הפנתה את כל תשומת לבה פנימה.

סמטה צרה בגמלה סטאן, העיר העתיקה של סטוקהולם

מוזיאון ואסה (Vasamuseet) נחשב תחנת חובה לכל מבקר בסטוקהולם. הוא המוזיאון המתויר ביותר בסקנדינביה, והוא מוקדש כולו לאוניית מלחמה מהמאה ה-17 ששוחזרה במאמצים רבים ובטכנולוגיה מתקדמת. האונייה היתה אמורה להיות מכונת מלחמה משוכללת שתסייע למאמצים האימפריאליסטיים השוודים. זה לא יצא אל הפועל, היות שכמה דקות אחרי שיצאה להפלגתה הראשונה היא טבעה. כל זה היה ב-1628. האונייה נמשתה מהמים רק ב-1961, המוזיאון נפתח ב-1990, והאונייה הועברה לבניין מרשים שנבנה במיוחד בשבילה באי יוגורדן.

בדרך חזרה למרכז העיר הסה ואני עוברים ליד אנדרטה לזכר ראול ולנברג. היא לא מתנשאת לגובה כמו אנדרטאות אחרות. היא שרועה על פני האדמה וחושפת את מה שרבים יקראו לו "הצד האפל של ההיסטוריה השוודית". ולנברג היה דיפלומט בזמן מלחמת העולם השנייה, והוא זכה לתואר חסיד אומות עולם מכיוון שהציל עשרות אלפי יהודים הונגרים מגירוש לאושוויץ בכך שהעניק להם דרכונים שוודיים. בסוף המלחמה הוא נתפס על ידי הרוסים, ואיש אינו יודע בוודאות מה עלה בגורלו. ככל הנראה הוא בילה את שארית חייו באחד הגולאגים של סטאלין. לא כל השוודים, עם זאת, היו חסידי אומות עולם. מחקרים היסטוריים מספרים על מתנדבים לאס.אס ועל אחרים שעשו עסקים עם הגרמנים (בהם כמה מבני משפחת ולנברג עצמה, שהיתה ועודנה משפחת בנקאים ותעשיינים רבי-עוצמה). רוב השוודים פשוט היו אדישים לאירועי המלחמה בחסות הניטרליות הממשלתית. גם האנדרטה לזכר קורבנות השואה ובית הכנסת הגדול של סטוקהולם נמצאים ממש מעבר לפינה.

בסופו של היום מצטרפת אלינו מריה, חברתו של הסה. היא מספרת לנו שהיא השיגה רכב למחר והצליחה לקבל יום חופשי ממקום עבודתה. אלה חדשות טובות. מחר ומחרתיים נוכל לבלות ביחד מחוץ לעיר, כמו שביקשתי. נוכל לצאת קצת מהסביבה האורבנית ולגלות את שוודיה הכפרית.

יום שלישי: יום מחוץ לעיר
הקלות הבלתי נסבלת של הקיום
אנחנו יוצאים מוקדם, מצפינים וחולפים על פני הפרברים הצפוניים של סטוקהולם. כעבור פחות משעה אנחנו כבר נוסעים בתוך ציור. עצים גבוהים ושדות פתוחים מלווים אותנו לאורך הדרך. בתי עץ אדומים, צהובים וירוקים פזורים על גבי הגבעות הנמוכות, בין אורוות סוסים ומגרשי גולף. אנחנו חולפים על פני מרבדים של פרחי קיץ לבנים וצהובים ועוצרים ליד אגם, עוד אחד משלוחותיו של אגם מלרן. בקושי יצאנו מהעיר וכבר שלווה כזאת, אוויר נקי ומים צוננים. אנחנו פותחים את היום עם קפה ולחמניות על שפת האגם. בשקט הזה, רחוק מכל פגעי הציביליזציה, אי אפשר שלא להרגיש ולו לרגע את הקלות הבלתי נסבלת של הקיום כאן בספר של צפון אירופה.

אנחנו נוסעים לסיגטונה (Sigtuna), העיר העתיקה ביותר בשוודיה, כבר בת יותר מאלף שנה. היא קטנטנה, אבל 6,500 התושבים שלה קולטים כ-370 אלף מבקרים בכל שנה. אלה מטיילים בין חורבות של כנסיות, מבצרים עתיקים, שווקים ואתרים ארכיאולוגיים. העיר היא מרכז תיירותי ועסקי חשוב גם בגלל קרבתה לנמל התעופה הבינלאומי ארלנדה (Arlanda). אנחנו מטיילים ברחובות העתיקים של מרכז העיר. בתי עץ נמוכים, צבעים, ריחות של קפה ודברי מאפה. בתי קפה, גלריות קטנות וחנויות מזכרות. הכל כאן קומפקטי. אומרים שבניין העירייה הוא הקטן ביותר בבתי העירייה בסקנדינביה. הוא והמוזיאון העירוני מספרים את סיפורה של העיר. מי שלא רוצה להסתפק בטיול רגלי יכול לשכור קאנו ולצאת למסע בעקבות הוויקינגים. אפשר גם לדוג, לשחק גולף, לרכב על סוסים או לנסוע באופניים. אנחנו קצת לחוצים בזמן, משלימים את הסיבוב, עושים ארוחת צהריים על שפת האגם, עוזבים את סיגטונה ונוסעים ליעד הבא.

יש משהו ייחודי בערים אוניברסיטאיות. לא משנה אם מדובר באוקספורד, בבוסטון או בסידני, תמיד אפשר למצוא בהן מוזיקה טובה, ברים מעולים וחיי לילה תוססים. אופסלה (Uppsala) היא עיר כזאת בדיוק. האוניברסיטה שלה נוסדה ב-1477, והיא העיר הרביעית בגודלה בשוודיה. בעבר היא היתה מרכז דתי ומסחרי חשוב. עם האתרים החשובים שלה נמנים עיר עתיקה, מבצר חשוב והכנסייה הגותית הגדולה בסקנדינביה, המתנשאת לגובה 118 מטרים. באוניברסיטה לומדים עשרות אלפי סטודנטים, ובין תלמידיה המפורסמים בעבר היו הדיפלומט הנס בליקס, מזכ"ל האו"ם המיתולוגי דאג המרשלד, חתני פרס נובל רבים ופוליטיקאים מקומיים. מלבד הסיבוב בין הקמפוסים אפשר גם לבקר באחד מהמוזיאונים האקדמיים ובספרייה העשירה. בערב, אחרי סיור בעיר העתיקה, אנחנו יושבים בפיצרייה מקומית. חבורות של סטודנטים קולניים צופים במשחק כדורגל שמשודר בטלוויזיה.

אנחנו מדברים על החיים בשוודיה ומשווים אותם לחלקים אחרים של העולם. מריה עובדת ברשות הממלכתית לסיוע למדינות בעולם השלישי, היא הסתובבה קצת בעולם ומבינה היטב את העניינים כאן. בהשראת האוניברסיטה המקומית אנחנו מדברים על השכלה גבוהה. אני מספר להם על האקדמיה בישראל, והם מספרים לי שכאן לא משלמים שכר לימוד ושמקבלים מענקים והלוואות מהמדינה כדי ללכת ללמוד. יש גם רשת ענקית של חינוך בלתי פורמלי למבוגרים. "ודאי שגם כאן יש קשיים בחיים הסטודנטיאליים, שום מקום הרי לא מושלם, ובכל זאת שוודיה היא ידידותית מאוד לסטודנטים", מסבירה מריה. "שוודים רבים אינם יודעים להעריך את מה שיש להם". אחרי השיחה אנחנו הולכים לישון באכסניית נוער מקומית ומתכוננים להרפתקה של מחר – מסע בעקבות הוויקינגים.

העיר האוניברסיטאית אופסלה

יום רביעי: יום ויקינגי
מראה מעל הגשר
השוודים הצליחו להטביע את חותמם על העולם זמן רב לפני שנוסדה שוודיה המודרנית. גם אם זה חותם מפוקפק משהו, אין מי שלא שמע על הוויקינגים – שודדי ים, סוחרים ומגלי ארצות ששלטו באירופה לפני יותר מאלף שנה. הם היו, כך לפי רוב החוקרים, טיפוסים חזקים ואכזריים בעלי מיתולוגיה עשירה ותרבות שתייה מפותחת. הוויקינגים השוודים, שעסקו גם בחקלאות ובדיג, התרכזו במסעות מזרחה ודרום-מזרחה. באמצעות ספינותיהם המהירות הם עברו בארצות הבלטיות, ברוסיה, בים הכספי ובקונסטנטינופול, והגיעו אפילו עד בגדד (יש האומרים שאפילו עד ירושלים). מכל מקום הם נהגו לקחת מה שאפשר, לעשות עסקים, להילחם כשצריך ולעבור הלאה. הוויקינגים הנורבגים נעו מערבה ודרום-מערבה, ואחרי שהתמקמו בבריטניה, באיסלנד ובגרנלנד היו לאירופאים הראשונים שהגיעו לאמריקה. 500 שנה לפני קולומבוס. קולומבוס התפרסם יותר לא רק כי יחסי הציבור שלו היו טובים יותר, אלא גם משום שלוויקינגים פשוט לא היו כוונות סיפוח.

בירקה (Birka) היא מרכז מסחרי מהמאה התשיעית לספירה. מכל רחבי אירופה היו מגיעים לכאן כדי לסחור בנשק, בבדים, בברזל ובתכשיטים. אנחנו יוצאים מאופסלה, נוסעים לעיר הסמוכה, רסטהולם (Rastaholm), מחנים את האוטו ועולים למעבורת. השייט הוא חוויה בפני עצמה; הוא אורך כחצי שעה ומספק הזדמנות להתרשם מהנוף ומהאיים הפסטורליים שבדרך. במעבורת אנחנו תופסים מקום טוב בשמש ונרדמים לכמה דקות. בבירקה אנחנו מוצאים מוזיאון, ממצאים ארכיאולוגיים ושחזור של החיים הוויקינגיים. אתרי קבורה, בנייני מגורים ומבצר הם רק חלק ממה שאפשר לראות כאן בביקור שהוא גם שיעור בהיסטוריה וגם יום כיף מחוץ לעיר.

מה בעצם נשאר מהוויקינגים בשוודיה המודרנית? לא הרבה. בסופו של דבר הם התנצרו והקימו יישובי קבע. כעובדי אלילים עם תדמית ברברית משהו, הם לא נחשבים דמויות מופת היסטוריות ואין להם ממשיכי דרך המבקשים להחזיר עטרה ליושנה. נשארו בסך הכל אתרים כמו בירקה, כמה כיכרות ורחובות הנושאים את שמות האלים ת'ור ואודן (שנתנו, אגב, גם את השמות לימים רביעי וחמישי) וחנויות מזכרות שמציעות לתיירים קסדות עם קרניים ובובות מפחידות עם חרבות וגרזנים. הוויקינגים הם מיתוס וקוריוז בשוודיה, לא מורשת לאומית.

בדרך הביתה, על אחד הגשרים, אני קולט בזווית העין אוניה וויקינגית משוחזרת שראש דרקון מפאר את חרטומה. "נראה שבכל זאת נשאר משהו", אני אומר למריה ומורה בידי על האונייה. היא מחייכת ומבטיחה לי שמחר היא תראה לי מורשת שוודית שאפשר להתגאות בה.

יום חמישי: פוליטיקה מקומית
גם לשוודים יש טראומות
במבט ראשון שוודיה היא המקום השונה ביותר מישראל שאפשר להעלות על הדעת. מזג האוויר, הנוף והשלווה הפסטורלית אינם מזכירים במאומה את התזזית, החום והמתח של ארץ הקודש. במבט מעמיק יותר אפשר בכל זאת למצוא קצת דמיון. לפחות לישראל של פעם. שוודיה היא מדינת רווחה מודרנית. יש שיגידו מדינה מתוקנת. היא במקום הראשון בעולם בייצוג פוליטי לנשים, חברה של כבוד בצמרת רשימות תוחלת החיים, רמת החיים ואיכותם, ומובילה עולמית בתעשייה, באנרגיה ובשימור איכות הסביבה. בניגוד למה שרבים חושבים, זה לא תוצר לוואי מובן מאליו של החיים בסקנדינביה. זאת מדיניות ספציפית ומכוונת, ולא מאתמול. היא מובלת על ידי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית שנמצאת בשלטון שישים משבעים השנים האחרונות. אפילו מפא"י ההיסטורית היתה מתקנאת ברקורד אלקטורלי כזה.

השיטה השוודית, ממש כמו זאת שהיתה נהוגה בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל, כוללת שוק עבודה מאורגן ומדיניות של תעסוקה מלאה. היא מספקת סל שירותי רווחה שכולל מערכת בריאות ציבורית מרשימה, מערכת חינוך חינם ופנסיה אוניברסלית. מלבד רמת החיים הגבוהה, השיטה תורמת גם לשוויון בין גברים לנשים ולקליטה מוצלחת יחסית של מהגרים. נכון, גם כאן מתלוננים על מסים גבוהים וביורוקרטיה, גם כאן לא חסרות בעיות. אבל, לפחות בינתיים, ב-1 במאי רבים מניפים דגלים אדומים ושרים את האינטרנציונל. יש כאן הסדרי מגורים קומונָליים ואיגודים מקצועיים רבי-עוצמה, ומילים כמו סולידריות ואחריות חברתית לא יצאו מהאופנה, כמו בימי הזוהר של תנועת העבודה הישראלית. הבדל אחד גדול בכל זאת יש. המלחמה. שוודיה לא השתתפה במלחמה כבר כמעט מאתיים שנה. אולי באמת אין שלום בלי צדק.

בדרך למרכז העיר מריה מספרת לי על הפוליטיקה המקומית. מתברר שלא חסרות כאן דרמות, ובניגוד לתדמית הסקנדינבית, לא משעמם כאן. היא מספרת על דיונים ציבוריים סוערים, על הפגנות רבות משתתפים ועל כך שבעשרים השנים האחרונות נרצחו במרכז סטוקהולם גם ראש ממשלה וגם שרת חוץ.

אולוף פלמה היה ראש ממשלה יוצא דופן. הוא עסק בלי הרף במדיניות חוץ והתפרסם כמבקר חריף של מלחמת וייטנאם, של האפרטהייד ושל המלחמה הקרה. הוא היה מתווך במלחמת איראן-עיראק ומעורב בסכסוכים במזרח התיכון ובדרום אמריקה. הרפורמות הכלכליות שהנהיג ומדיניות החוץ הרדיקלית שלו לא הותירו את הציבור אדיש. השמאל העריץ אותו, הימין תיעב אותו. הימין הקיצוני קרא לו בוגד ותלה כרזות נאצה ברחבי העיר, אבל הוא המשיך בשלו. כל זה נגמר ב-28 בפברואר 1986, כשפלמה צעד עם אשתו בדרך הביתה מבית קולנוע בלי אבטחה. גבר חמוש במעיל שחור וקפוצ'ון הגיח מאחוריהם וירה מטווח אפס. ראש הממשלה נרצח, וזהות הרוצח היא עדיין בגדר תעלומה. צעיר מקומי נשפט והורשע אבל שוחרר אחרי שזכה בערעור. תיאוריות הקונספירציה כמובן פורחות.

שום ביקור בשטוקהולם לא יהיה שלם בלי לבקר במקום הרצח ובקברו של פלמה. מריה לוקחת אותי לשם, ואנחנו עושים מסלול שמתחיל בקולנוע שממנו יצאו בני הזוג פלמה, ממשיך למקום הרצח ומסתיים בקבר. "שכחנו אותו", אומרת מריה, שהיתה בת 11 בזמן הרצח, "ולא למדנו את הלקח". היא התכוונה למורשתו של פלמה, אבל ב-10 בספטמבר 2003 הוכח שהלקח לא נלמד גם במובן פרוזאי יותר. אנה לינד, שרת החוץ, עשתה קניות במרכז העיר. גם היא היתה לא מאובטחת. צעיר ניגש אליה ודקר אותה בכל חלקי גופה. אחר כך טען אותו צעיר כי שמע קולות בראשו. לינד נפטרה בבית החולים יום למחרת. ההסתה, האלימות הפוליטית והטראומות הלאומיות, כך מתברר, אינם זרים לשוודים. מריה מספרת לי שפרחים במקום הרצח, נרות בכיכר ועצרות זיכרון המוניות הם חלק מהזיכרון הקולקטיבי של תושבי סטוקהולם, ואני מבין שבסופו של דבר אולי אין היא שונה כל כך מתל אביב.

האי וקסהולם. חופי רחצה, יערות ופרחי קיץ במרחק שיט קצר מהעיר

יום שישי: יום ארכיפלג
איים בזרם
כ-24 אלף האיים הפרושים ממזרח לעיר יוצרים את הארכיפלג של סטוקהולם. מקצתם גדולים ומיושבים, אחרים הם מרבצי סלע קטנטנים הצצים מתוך המים הכחולים של הים הבלטי. סטוקהולם עצמה מתרוממת מתוך הים ובנויה על 14 איים המחוברים ביניהם בעשרות גשרים ומנהרות. כמעט בכל מקום בעיר אתה נמצא במרחק הליכה מחוף. הרחצה, הדיג והשיט הם חלק מהיומיום של העיר, וביקור בה מחייב לפחות יום אחד לגיחה ימית אל מרחבי הארכיפלג. מלבד המבקרים הרבים המגיעים לאיים בקיץ עם סלי פיקניק ובקבוקי יין, אפשר לפגוש בהם שוודים רבים שיש להם בית קיץ באחד האיים. אחרים מתגוררים דרך קבע באחת הקהילות של האיים הגדולים יותר. חופי רחצה, צוקים, יערות ופרחי קיץ מחכים לנו מרחק שיט קצר מהעיר.

הסה עסוק בהיערכויות לפני שאנחנו יוצאים לווקסהולם (Vaxholm). הוא מארגן שמיכה, פחיות בירה, קופסאות שימורים, גבינה וכיכר לחם. אנחנו יוצאים העירה, תופסים את אחת המעבורות ונותנים למזג האוויר ולנוף לעשות את שלהם עד שאנחנו נוחתים בעיר הנמל הקטנה כעבור שעה ורבע. ברקע, על אי קטן, אפשר לראות את המבצר המקומי. פעם היתה לו חשיבות אסטרטגית להגנה ימית של העיר. היום הוא מוזיאון, ואפשר להגיע אליו באחת הסירות היוצאות מהנמל. לאחר טיול רגלי קצר מהנמל דרך בתים כפריים וחצרות מטופחות אנחנו מגיעים לכיכר העיר ולבניין העירייה. יש כאן היסטוריה מהמאה ה-16 וגם כמה חנויות ומסעדות, אבל מומלץ דווקא לטייל ברגל באזור הירוק והפתוח. כל שנותר לעשות הוא למצוא כמה סלעים נוחים שמשקיפים על המים, לפרוש את השמיכה, האוכל והשתייה ולהודות לבורא עולם על יציר כפיו.

ווקסהולם, וכמוהו כל אחד מהאיים המיושבים האחרים, כמו מויה (Möja), או פיידרהולמרנה (Fjäderholmarna), הוא אופציה ליום-יומיים מחוץ לעיר. יש באיים בתי מלון, אכסניות נוער, מסעדות וחנויות שמשכירות אופניים. הרפתקנים יותר יכולים לשכור סירה ולשוט לאחד האיים המרוחקים ברצועת האיים המזרחית. רבים מהם נטושים לגמרי. החוק השוודי מאפשר גם לעשות קמפינג בשטחים הפתוחים ובחופים. אנחנו ניצבים על אחד הצוקים. הסה, שהוא כאמור סטודנט לספרות, מרגיש צורך להכיר לי קצת שירה מקומית, והמילים שלו משתלבות בים השקט ובאיים השלווים. "סערה וגל – שכחה מהומתם", מצטט הסה את המשורר הלאומי קרל מיכאל בלמן, "ראו את הגלקסיות השמימיות, קרינתן הזהובה קלושה יותר, הבוקר מפציע בעדינות, וקרן שמש רכה מתריאה".

יום שביעי: יום בילויים
חלום ליל קיץ
סטוקהולם היא לא ממש עיר ליברלית. אין בה סמים כבאמסטרדם או פורנוגרפיה כבברלין. אי אפשר אפילו לקנות בה אלכוהול בסופרמרקט רגיל. צריך לגשת לאחת מחנויות הרשת הממשלתית סיסטמבולגט (Systembolaget), לקחת מספר כמו בקופת חולים, לבחור בקבוק מהארון הנעול ולקבל אותו כשמגיע התור. זה לא אומר, כמובן, שתושבי סטוקהולם אינם יודעים ליהנות. לשתות הם יודעים בוודאי ובוודאי. סיור בליל קיץ בסדרמלם (Södermalm), האי הדרומי, חושף את סטוקהולם הצעירה והאופנתית. כיכר מדבורגרפלצן (Medborgarplatsen) אזור סלוסן (Slussen) והרחוב המחבר ביניהם, גטגטן (Götgatan), הם מקומות טובים למצוא פאב טוב. כך גם אזור סופו (Sofo) וניטורגט (Nytorget). מי שרוצה לטעום מהבירה המקומית ולחסוך כמה גרושים צריך לבקש סטור סטארק. לא, זה לא שם של בירה, זה צמד מילים שמתאר יפה את תרבות האלכוהול המקומית: גדול וחזק.

רוכב אופניים באזור סלוסן. זה המקום למצוא בו פאב טוב או חנויות יד שניה

האי הזה מלא בחנויות יד שנייה, מוזיקה אלטרנטיבית ובגדים לא שגרתיים. בלילה הוא מתמלא בצעירים בשנות העשרים והשלושים לחייהם, שפושטים על הרחובות בתקווה למצוא מקום באחד המקומות הנחשבים. הסה לוקח אותי לבר החביב עליו להיפגש עם לארס, חבר ילדות שמנגן בלהקה שפועלת כאן. לארס, בחור בלונדיני ושרירי, מנגן בלהקת פאנק. הוא מסביר לי שזה רק בשביל הקטע. הם עושים המון רעש ושרים רק באנגלית. אחרי ההופעה אנחנו מדברים על מוזיקה. "עזוב אותך מאבבא ומכל הלהקות שמוציאות לנו שם רע", לארס מודאג מהתדמית השטחית של הסצנה המוזיקלית העירונית ומתחיל להרצות לי על השורשים האיכותיים יותר של המוזיקה המקומית. אנחנו קובעים ללכת מחר למוזיאון קורנליס (Muset Cornelis) שבגמלה סטאן ולהתוודע לאיש שעל שמו קרוי המוזיאון.

יום שמיני: יום אחרון. פרידה
מסטרינדברג לנובל לגלי צה"ל
השבוע כבר כמעט נגמר לי. את היום האחרון אני עושה עם לארס. בדרך אנחנו מדברים על מוזיקאים שוודים שמוכרים היום בעולם, בהם הקרדיגנז וקנט, אבל לארס מתעקש שקורנליס הוא האב המייסד, הדבר האמיתי. הוא משמיע לי כמה שירים. הוא נשמע טרובדורי כזה, מין שילוב של מאיר אריאל, בוב דילן ופיט סיגר, רק בשוודית. במוזיאון הקטן בעיר העתיקה יש תמונות, כרזות וכתבות. אנחנו שומעים עוד קצת, לומדים שהוא בכלל הולנדי במקור, שהוא הקליט עשרות אלבומים וידוע במילים החזקות שלו, בקולו הייחודי ובאמירות פוליטיות. אבל צריך לשמוע כדי להבין.

אני ממשיך להסתובב עם לארס, שרוצה להכיר לי דמות נוספת שמוכרת לתושבי סקנדינביה יותר מלתושבי מקומות אחרים. "אוגוסט סטרינדברג הוא בליגה של שייקספיר וסופוקלס", הוא אומר. "הבעיה היא שהוא מוטמע כל כך בתרבות שלנו, שקשה להבין אותו בתרבויות אחרות". סטרינברג, סטוקהולמי שלמד באופסלה וחי גם בדנמרק, בגרמניה, בצרפת ובאוסטריה, היה מחזאי וסופר שהצליח לתפוס את הצדדים האפלים של החברה שהוא חי בה. "המשפחה", כתב סטרינדברג, "היא מקור כל הרוע בחברה. מוסד צדקה לנשים נוחות, עוגן לאבות וגיהינום לילדים". חייו האישיים היו מלאי שערוריות, הוא היה נוירוטי, שונא נשים, מלא בפרנויות ועמוס תובנות עמוקות על המודרנה ומשמעויותיה. מוזיאון קטן ברחוב הראשי מאפשר לטעום טעימה קלה מהאיש ומפועלו, אבל נראה שצריך לקרוא כדי להבין באמת.

בבניין העירייה אנחנו פוגשים את התרומה השוודית המפורסמת ביותר למדע ולאמנויות. כאן מתקיים הנשף המלכותי לכבודם של זוכי פרסי הנובל בכל 10 בדצמבר. הבניין האדמדם משמש עד היום את המועצה העירונית, והוא ממוקם על האי קונגהולמן (Kungholmen). יש בו פיאצות רנסאנסיות, אוצרות אמנות, אולמות כנסים ומשרדים. חשוב מכל הוא "האולם הכחול", שהוא, אגב, ממש לא כחול (האדריכל שינה את דעתו כשראה את הלבנים האדומות). לכאן מגיעים מדי שנה הזוכים בפרסי נובל וחוגגים את הזכייה אחרי הטקס הרשמי. זאת לא סתם מסיבה. את אלפי הפרחים מביאים במיוחד מאיטליה. את התפריט, שנשמר בסוד, מכינים מיטב השפים במשך חודשים, ולתזמורת הפילהרמונית מצטרפים מיטב הסולנים. כל זה לכבוד זוכי הפרס, שמחולק כבר משנת 1901 בתחומי הפיזיקה, הכימיה, הרפואה, הספרות, הכלכלה והשלום (שמחולק באוסלו). הטקס מתקיים ביום מותו של אלפרד נובל, מדען, תעשיין, אינטלקטואל וממציא שהורה בצוואתו להקים קרן לטובת "אלה שעשו במהלך השנה החולפת את התועלת הרבה ביותר למין האנושי". אולי זה היה אקט אחרון של ניקוי מצפון מהאדם שהמציא את הדינמיט.

אני נפרד לשלום מלארס בראש מגדל העירייה. מקום טוב לפרידות. הנוף מדהים. סטוקהולם של כחול וירוק נפרשת עד האופק. באוטובוס אני פוגש את מוטי, ישראלי שחי כאן כבר כמה שנים עם בת-זוגו המקומית. הוא הישראלי הראשון שאני נתקל בו כאן, והוא מספר לי על החיים בשוודיה ועל הגעגועים. הוא מתגעגע למשפחה ולחברים, שומע גלי צה"ל ורואה "ארץ נהדרת" באינטרנט. "אחרי כמה שנים בחוץ לארץ אתה לומד להעריך את הנוף, את ה"ביחד" ואת האכפתיות של האנשים בישראל", הוא אומר. "אני בטוח חוזר לארץ". אנחנו מדברים קצת ומחליפים חוויות. "דבר אחד מצאתי, בדבר אחד זכיתי", אני נזכר בשירה של אדית סודרגרן אחרי הפרידה ממוטי, "בדרך אל הארץ שאינה".