שמעתי אותה לראשונה במועדון לילה קטן בפריז – אשה גדולת ממדים, יחפה, סיגריה בפיה וקול שקורע את הלב, כך שגם אם אינך מבין קריאולית אתה מיד נמלא געגועים, חמלה, אהבה ללא קץ למקום שאף פעם לא היית בו – כף ורדה (Cabo Verde), ארכיפלג שנמצא כ־600 קילומטר ממערב לסנגל. סזריה אבורה היא שגילתה את המוזיקה הנפלאה של מולדתה לעולם. "הדיווה היחפה" שרה את שירי הבלוז המכונים מוֹרנה שמשקפים בעצבותם את הגיאוגרפיה וההיסטוריה של האיים. הרפובליקה של כף ורדה היא קבוצת איים שגילו הפורטוגלים ב־1462 ועד אז לא היו מיושבים. חוץ ממתיישבים פורטוגלים הובאו לאיים גם עבדים מאפריקה ובאו אליו מלחים מרחבי האוקיינוס האטלנטי. אמנם פירוש השם בפורטוגזית הוא "הכף הירוק", אבל יש באיים הללו מעט מאוד ירק: רוב השנה מזג האוויר יבש והאזור מאובק ושטוף rוחות. בגלל חוסר ההשקעה של הפורטוגלים בימים שהאיים היו בשלטונם, חוסר המשאבים הטבעיים ותנאי האקלים הקשים והבידוד הגיאוגרפי, רבים מבני כף ורדה היגרו ממולדתם. ההערכה היא שהיום מתגוררים יותר משני שלישים מהמכונים ורדיאנים מחוץ למולדתם. הם היו הבסיס להצלחתה של אבורה באירופה ובארצות הברית, ואליהם הצטרפו אוהדי מוזיקה מלאומים שונים בכל העולם. במוזיקה של האיים ניכרת השפעה אירופית רבה, כמו הפאדו הפורטוגלי והוואלס, וגם מקצבים אפריקאיים, ברזילאיים וקריביים: המורנה נשמעת יותר אירופית, ומקצבי הפוּנאנה והבאטוּקו הקצביים יותר מושפעים השפעה ניכרת מאפריקה המערבית. המורנה בכף ורדה, כמו הטנגו בארגנטינה, הבוסה נובה בברזיל והפאדו בפורטוגל, היא מקצב המבטא את נפש תושבי המקום. שירי המורנה האיטיים הם תרכובת מיוחדת במינה של ליריות ומלודיות מלנכוליות. הם מושרים בדרך כלל בקריאולית (פורטוגזית שמעורבבות בה שפות מערב אפריקאיות) ומחוברים בסולמות מינוריים. המלים הן בסיס השיר והן מסוגלות לעמוד בזכות עצמן — הן מספרות על אהבה וגעגועים לאהוב במרחקים, על יפי האיים, על גלות וניתוק מהמולדת, וכמובן על מוות. זוהי שירת האנשים הכמהים להישאר על אדמת מולדתם אבל כדי לשרוד נאלצים לנדוד למקומות רחוקים. גם אבורה נודדת בשנים האחרונות בעקבות ההצלחה שהיא זוכה לה בעולם, אשה קשת יום שהחיים מחוץ לבמה לא האירו לה פנים. היא החלה לשיר את המורנה כבר כשהיתה בת 16 והתאהבה בגיטריסט צעיר ונאה, שכמו רוב הגברים בחייה ניצל אותה ונטש. היא זכתה להצלחה במולדתה, ושתי הקלטות שלה מהרדיו המקומי יצאו בתקליטים בהולנד ובפורטוגל בסוף שנות השישים. היא נמנעה מלעזוב את מולדתה ואף נטשה את הקריירה באמצע שנות השבעים, בעיקר משום שלא האמינה בעצמה. לאחר הפוגה של כעשר שנים הוזמנה לפורטוגל להקלטת שני שירים לאלבום אנתולוגיה של שירת נשים בכף ורדה. וכך, ב־1985, בת 45, חידשה אבורה את הקריירה שלה וזכתה להצלחה בינלאומית גדולה. בכל שנה היא נשבעת שזו השנה האחרונה שהיא עולה על הבמה ומסיירת בעולם. היא עייפה ממסעות, וגם לא בדיוק מסתגלת לעולם הבידור. בביקורה האחרון כאן מיד לאחר כל הופעה נכנסה אוורה ללימוזינה שחיכתה לה מאחורי הבמה, נסעה לחדרה במלון התל אביבי המפואר, ושם כיבסה בגיגית פשוטה את בגדי ההופעה, תלתה אותם על חבל במרפסת ולמחרת גיהצה אותם בעצמה. את הארוחות ביכרה להכין בעצמה כפי שהיא רגילה, עם ירקות, פירות ודגים. אשה גדולה ופשוטה. אבורה פרצה את הדרך לעשרות אמנים שהגיעו ממולדתה לאירופה. טאופילו שאנטרה, טיטו פאריס, הגיטריסט באו, להקת סימנטרה, מריה אליסת, מריה טאווארס והאחים מנדס הם רק כמה מאלה שהצליחו להרשים את העולם במקצבים העדינים של כף ורדה. גם בישראל, שהקהל בה אינו נוטה לפרגן למוזיקה מערב אפריקאית, נכבשו רבים במוזיקה הרכה והעצובה הזו. ואולי הקריאולית, על מרכיביה הפורטוגזיים, היא שפותחת את האוזן ואת הלב. הנבחרים סזריה אבורה בשיר Sodadeצילום תמונה פותחת: Kristina Postnikova / Shutterstock.com |
סזריה אבורה גילתה לעולם את המוזיקה הנפלאה של מולדתה, כף ורדה. "הדיווה היחפה", כפי שכונתה, שרה שירי בלוז המכונים מורנה אשר שיקפו בעצבותם את הגיאוגרפיה וההיסטוריה של מדינת האיים הקטנה עודכן 4.9.19 |
Array
(
[continent] => WP_Term Object
(
[term_id] => 468
[name] => אפריקה
[slug] => africa
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 468
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 0
[count] => 711
[filter] => raw
[term_order] => 0
) [country] => WP_Term Object
(
[term_id] => 494
[name] => כף ורדה
[slug] => cape-verde
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 494
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 468
[count] => 8
[filter] => raw
[term_order] => 0
) )