אין בסוריה טלפונים סלולריים. בקרוב יהיו, אבל בינתיים אין. יש שם מעט מאוד מכשירי פקס ומשיבונים, ואי־אפשר למשוך כסף באמצעות כרטיס אשראי. זרים חייבים להציג דרכון כשהם עולים לאוטובוס – לכל אוטובוס, בין אם כזה שבקושי זז, ישן וחלוד, שעוצר בכל כפר ואינו יוצא לדרך עד שכל מושביו תפוסים, ובין אם זה אחד מהאוטובוסים החדישים והממוזגים, שיוצאים לנסיעות בין־עירוניות בתדירות גבוהה. ומכל מקום ברחבי המדינה ניבטות עיניו של הנשיא אסד. נשמע שונה וזר ואחר מכל מה שאנחנו מכירים בבית.
אבל כמו אצלנו, גם בסוריה ביקרו לאורך ההיסטוריה הפרסים והיוונים והרומאים והביזנטים והמוסלמים והצלבנים, וכולם השאירו את חותמם על הארץ הגדולה. אוכלים שם הרבה חומוס, טחינה וחמוצים, משתמשים בנדיבות בזעתר והאלכוהול הפופולרי ביותר הוא עראק. זה כבר נשמע ממש מוכר ודומה למה שאנחנו מכירים, אצלנו.
וזה אולי הסיפור כולו: סוריה נמצאת ממש כאן, קרובה, דומה, אבל גם רחוקה מאוד ושונה לחלוטין. בשנים האחרונות דומה שהיא הופכת לאט לאט, בזהירות, ליעד תיירות אופנתי. במשך שנים רבות היתה סוריה נעולה כמעט לגמרי בפני המערב, אבל בשנים האחרונות היא הולכת ונפתחת, והדימוי הנוקשה שלה מתרכך. יש לכך הרבה סיבות, ולא זה המקום להיכנס לעובי הקורה, אך נראה שהתזוזה בדעת הקהל קשורה לתקופת מלחמת המפרץ, אז חברה סוריה לברית מדינות המערב, ולמאמציה לשאת חן בעיני ארצות־הברית, בתקווה שתוצא מרשימת המדינות התומכות בטרור. יש הרואים גם בגישושי השיחות עם ישראל לקראת חוזה שלום עתידי גורם בשיפור מעמדה במפת התיירות העולמית.
למי שגדל על סיפוריהם הקשים של השבויים הישראלים בסוריה ומכיר את אופיין הקשוח של השיחות המדיניות בינינו לבינם זה יכול להישמע מוזר, אבל הסורים נחשבים למארחים הנחמדים והלבביים ביותר בכל המזרח התיכון. כל ספרי ההדרכה למבקר בסוריה מציינים זאת, וגם נסיוני האישי הצנוע מאשש את הטענה. ברור שאם הייתי נכנסת לסוריה עם דרכוני הישראלי, היתה קבלת הפנים שונה לגמרי, אך גם ידיעה זו אינה יכולה למחוק את השעות הארוכות שהעברתי עם תושבי המקום במשחקי שש־בש ממושכים, את כמויות התה האינסופיות שנמזגו שוב ושוב לכוסי ואת החמימות והידידותיות שהורעפו עלי ללא הרף.
לילה אחד הוזמנתי לחתונה בכפר קטן. הייתי הזרה היחידה באירוע, אך רבים מהחוגגים הזמינו אותי לרקוד, לאכול, לשתות ולהרגיש כמו בבית. לא יכולתי לכבוש את התחושה הלא נעימה שאני מרמה את מארחי החביבים, וכי אילו ידעו מי אני באמת, לא היו רוצים בי כאורחת בחתונתם. ספינקסים, אריות ונרגילות
אם נניח לרגע לזווית הישראלית, אין ספק כי מנקודת מבטו של מבקר בסוריה, יש למדינה הרבה מה להציע. יש לה מורשת היסטורית עשירה, והיא אוהבת להתגאות בכך שהיא ערש הציוויליזציה. יש בה אינספור אתרים רומיים, ביזנטיים, איסלאמיים וצלבניים מרשימים, הפזורים בכל רחבי הארץ. עם המפורסמים שבהם אפשר למנות את קראק דה שבלייה, מצודת האבירים הצלבנים שהשתמרה להפליא, אשר עליה אמר לורנס איש ערב: "זהו הדבר הסנסציוני ביותר בבניין מבצרים שראיתי מעודי"; את האקרופוליס ההרוס של עין דרה עם התבליטים המוזרים למראה של אריות, ספינקסים, שמשות, ירחים ופילים שנחשפו במקום; ואת שכיות החמדה כמו המסגד האומיי היפהפה בדמשק שכולו מצופה בפסיפסי זהב, השוק הנפלא של חלבּ (Halab, הנקראת גם אלפו Aleppo) ואתרים מיוחדים במינם של הנצרות הקדומה, כמו קלעת סמעאן – כנסייה ביזנטית הנקראת על שם סימון הקדוש, שרק כנסיית איה סופיה באיסטנבול עלתה עליה בשעתה. מורשתה החיה של המדינה מרתקת לא פחות: מהחום וההמולה של השווקים, המסגדים והחאנים ועד לחמאמים, בתי המרחצאות המענגים.
אחד המקומות המסקרנים ביותר הוא כמובן עיר הבירה, דמשק (Damascus). כשישה מיליון תושבים חיים בה, כמו בישראל כולה. דמשק טוענת לתואר "העיר המיושבת העתיקה בעולם". התואר שנוי במחלוקת, אולם נראה כי אכן חיו אנשים במקום כבר בשנת 5000 לפני הספירה.
ומי לא היה כאן? דמשק היתה עיר מרכזית וחשובה של הפרסים, הפכה לעיר יוונית אחרי שנכבשה על ידי אלכסנדר הגדול ושימשה לאחר מכן מרכז רומי. עם ירידת כוחה של ביזנטיון והתפשטות האיסלאם, הפכה דמשק לעיר איסלאמית  | עישון נרגילה בדמשק, מבוא למתחילים" "אסור להעביר נרגילה כאשר הפיה מכוונת ישירות אל האדם שאליו מעבירים אותה. אסור להניח את בקבוק המים על השולחן. אסור להצית סיגריה מהפחמים שעל הנרגילה | צילום : חנה סץ |
במאה השביעית, ולאחת הערים החשובות ביותר של האימפריה האיסלאמית הערבית המתפשטת. הממלוכים כבשו אותה במאה ה־12, המונגולים החריבו אותה, ועל אף שהממלוכים שבו והשתלטו עליה, לא עלה בידם להשיבה לימי תפארתה.
במאה ה־16 טיפחו העות'מאנים את דמשק כתחנה בדרך החאג' של העולים לרגל למכה ומדינה. בתקופת מלחמת העולם הראשונה, כשחברו התורכים לצד הגרמני, היא הפכה לנקודה אסטרטגית חשובה. עם נפילת האימפריה העות'מאנית בשנת 1918, היתה דמשק, כמו סוריה כולה, לחלק מאיזור המנדט הצרפתי, שהסתיים רק עם עצמאותה של סוריה ב־1945.
בערב הראשון שלי בדמשק הלכתי לקפה נאופרה בעיר העתיקה, ליד באב א־נאופרה ("שער המזרקה"). אנשים, מבוגרים וצעירים, באו לשם לשבת בחוץ, לעשן נרגילה ולשתות תה או קפה. הופתעתי לראות שם נשים, חלקן בלבוש מסורתי ובכיסוי ראש, מעשנות נרגילה כמו הגברים. בבית הקפה הזה קיבלתי את השיעור הראשון בחיי ברזי אמנות עישון הנרגילה. המורה, אחד מבאי בית הקפה, נמלא חמלה למראה ביצועי הירודים, פיטם את הנרגילה בטבק בניחוח תפוחים ופתח במבוא למתחילים: "ראשית, אם את חולקת נרגילה, אל תעבירי אותה כאשר הפייה מכוונת ישירות אל האדם שאליו את רוצה להעביר אותה. זה נתפס כעלבון. שנית, אסור להניח את בקבוק המים על השולחן ולחסום את קו הראייה של חבריך לעישון. ולסיום, אף פעם אל תציתי סיגריה מהפחמים שעל הנרגילה. זו ממש בושה וכלימה". שוטרים סמויים ותה מבושם
השער הנוח והמזמין ביותר להיכנס דרכו לעיר העתיקה של דמשק הוא שוק אל־חמידייה (Hamidiyeh Souk). בעיר העתיקה מרוכזים רוב האתרים המעניינים בעיר, החל במסגד הגדול – המסגד האומיי (Umayyad Mosque) היפהפה, פנינה של אדריכלות איסלאמית ואחד המקומות המקודשים לאיסלאם אחרי מכה, מדינה וכיפת הסלע בירושלים – וכלה בחורבותיו האדירות של שער הכניסה למקדש יופיטר הרומי, על עמודיו וקשתותיו.
שוק אל־חמידייה, הנקרא כך על שם הסולטאן התורכי עבד אל־חמיד השני, מזכיר את השווקים של מזרח ירושלים, ובכל זאת, שונה. הוא מקורה בגג מקומר ורעוע, עשוי ברזל מגולוון, שהוקם במאה ה־19. בכניסה לשוק מנסים למכור לי מכל טוב: מקופסאות משובצות בצדף ופגיונות צבעוניים לקישוט, דרך טי־שירטים, נחשי נייר וסיגריות מרלבורו ועד נשר מפוחלץ עם כנפיים מתקפלות תמורת סכום של 40 דולר. אלא שאני לא באתי לשוק כדי לערוך קניות. לי, לצערי, היתה מטרה אחרת, שכן שוק אל־חמידייה הוא גם השוק השחור של דמשק.
יום שישי הוא יום מנוחה בסוריה, הבנקים סגורים עד שבת, ולי נגמרו הלירות הסוריות. לא התלהבתי מהרעיון להחליף כסף בשוק השחור, ועוד במדינת משטרה שבה מועסקים כ־40 אחוזים מהאוכלוסיה העובדת בשירות ממשלתי זה או אחר, ומי יודע כמה מהם, ומי מהם, עלולים להיות שוטרים מוסווים. אבל לא היתה ברירה.
נכנסתי לאחד הדוכנים לממכר בגדים. "שבי, שבי, תשתי תההה? תשתי תההה?", שאל אותי המוכר בניגון ארוך ומסתלסל כלפי מעלה, המאפיין הצגת שאלות בסוריה. נדמה לי שכל מוכר בשוק מחזיק קומקום תה מוכן מתחת לדלפק, לצריכה עצמית ולפיתוי לקוחות. לגמתי תה מבושם ומרענן מכוסות עדינות בעלות שוליים מוזהבים. "מה מעניק לתה את הטעם המיוחד?", שאלתי. המוכר אמר משהו בערבית לילד, שיצא בריצה אל דוכן התה. אחרי כמה רגעים שב, ובידו שקיק קטן עם גבישים לבנים דמויי קוקאין. "הנה, תוסיפי את זה לתה, אבל רק קצת. תנסי בעצמך", אמר.
האם עלי להעלות עתה את עניין החלפת הכסף? האם אוכל לבטוח במכרי החדש שלא ימהר וידווח עלי בתחנת המשטרה הקרובה? בסופו של דבר, נמצא פתרון נוח יותר. "יש לי כאן משי סורי עדין, רק 200 לירות סוריות [ארבעה דולרים]", אמר מארחי, ששמו, אלדין, הלם אותו להפליא. "משי נפלא ביותר. ואולי חולצה? אולי צעיף?", וכמו בדרך אגב, תוך פתיחת הסחורה ונפנוף בבדים צבעוניים ובוהקים, הוסיף: "דולרים? רוצה להחליף דולרים? תקבלי שער טוב", ופרש לעברי בד משי כתום. "עשינו עסק, או.קיי? הנה, גברת, אני אשים את זה בשקית ואארוז יפה וקטן. בבקשה, גברת. היה נעים לעשות איתך עסק". ספר תורה וורד מפלסטיק
אחת החוויות המרגשות ליהודי ולישראלי בדמשק היא ביקור בבית כנסת מקומי. בעבר פעלו בעיר יותר מ־20 בתי כנסת, אך כיום רובם סגורים. בסוריה התגלו שרידיו של אחד מבתי הכנסת העתיקים והמפורסמים בעולם, דורה אירופוס, בית כנסת יפהפה מהמאה השנייה לספירה, הנמצא כיום במוזיאון הלאומי בדמשק.
דורה אירופוס התגלה בעיר רומית הנושאת את אותו השם, שנמצאה במקרה על ידי משלחת בריטית ב־1921. בית הכנסת התגלה בשנות השלושים, פורק והועבר אבן אחר אבן למוזיאון. לאחר שהוסרו הקירות והועברו למוזיאון בדמשק, התגלה תחתם בית כנסת צנוע ועתיק ממנו. במוזיאון הלאומי בסוריה אפשר לצפות בציורי הקיר הצבעוניים הנפלאים שלו, המציגים דמויות מקראיות, כמו משה, יעקב, אסתר המלכה ובת פרעה, מצוירות ולבושות בשלל סגנונות: רומי, הלניסטי, פרסי.
הביקור בבית הכנסת בן זמננו, ג'ובאר, היה שונה מאוד. במראהו החיצוני של בית הכנסת הפתוח העתיק ביותר בדמשק, לא היה שום סימן לייעודו של המקום. אדם זקן, נמוך וחסר שיניים פתח דלת לחצר עם ריצוף מודרני, שם התגלה לעינינו זוג דלתות נפלאות, עשויות נחושת רקועה, ועליהן חרותים מנורה וסמלים יהודיים אחרים. חלצנו נעלינו ונכנסנו לבית  | | דמשק. שישה מיליון תושבים בעיר הטוענת לתואר "העיר המיושבת העתיקה בעולם" | צילום : חנה סץ |
הכנסת הגדוש שטיחים, מנורות ונברשות עם אגרטלי זכוכית קטנים, המעוטרים בערבסקות מוזהבות.
קשה לדעת בוודאות מהו מצבם האמיתי של יהודי סוריה כיום, וכיצד הם מושפעים, אם בכלל, מהלכי הרוח הפייסניים המנשבים, ולו למראית עין, מכיוונו של אסד. סוריה אינה מדינה שבה התושבים מרשים לעצמם להתבטא בחופשיות, על אחת כמה וכמה אם הם שייכים למיעוט המזוהה עם ארץ אויב. שיחה גלויה מדי עלולה לסכן אותם, וכך גם תמונה שלהם בעיתון בישראל. גם הרב אברהם חמרה, רב הקהילה בסוריה שעלה לארץ לפני כחמש שנים, שומר על מידה של זהירות, אולי מתוך התחשבות בבני קהילתו בדמשק. לדברי הרב, היהודים בסוריה נהנים משוויון זכויות ומחופש פולחן מלא, ומי שנשאר שם – נשאר מרצונו החופשי.
הקהילה בדמשק מונה כיום רק כ־60־70 אנשים ונשים, רובם מבוגרים. מכל בתי הכנסת שהיו כאן בעבר, רק שלושה פועלים עדיין, וגם בהם לא תמיד יש מניין. בית הכנסת ג'ובאר פתוח אמנם למבקרים, אבל כמעט שלא מתקיימות בו תפילות. הרב חמרה מספר כי עד לפני חמש שנים עוד התפללו בו בשבת בבוקר. בכלל, אומר הרב חמרה, לא נשארו הרבה יהודים בסוריה. חלקם היגרו לארצות־הברית, ודרכה הגיעו לארץ. אלה שעלו לישראל גרים בעיקר בחולון ובבת־ים, אך יש גם כאלה שבחרו להתיישב בירושלים.
השומר הוביל אותנו אל ארון הקודש של בית הכנסת הדמשקאי. שמות מאמינים מימים עברו חרותים באותיות ערביות על דלתות העץ ועל מדרגות השיש. השומר פתח את הדלתות הנעולות, ולעינינו התגלו ספרי תורה בתיבות מקושטות כסף, שעליהן כתובות עבריות. על אחד מהם היה מונח ורד מפלסטיק. בשבחי הרכבת החיג'אזית
במרכז דמשק ניצבת תחנת הרכבת, שעצם שמה מעלה חיוך של נוסטלגיה: תחנת הרכבת החיג'אזית. כאן עצרו פעם הרכבות שבאו מתורכיה, מערב הסעודית, מירדן, מלבנון ומפלשתינה־א"י, בימים שבהם היו חלק מישות מדינית אחת, תחת כנפי האימפריה העות'מאנית. המסילה החיג'אזית המפורסמת הוקמה בראשית המאה, בשלהי ימיה של האימפריה, בין השאר, במטרה לשפר את דרכי התעבורה בה ובמיוחד את הגישה למחוזות החאג', מכה ומדינה שבערב הסעודית.
הרכבת נבנתה על ידי הסולטאן עבד אל־חמיד השני, אותו סולטאן שבנה גם את השוק. באחרונה חידשו סוריה וירדן את הקו הישיר בין דמשק לעמאן, וגם בתורכיה עמלים בימים אלה על חידוש המסילה החיג'אזית. אפילו בארץ יש כבר מי שחולם שרכבת העמק תקום לתחייה, ושיבוא שוב היום שבו נוכל לעלות לרכבת בתחנת חיפה ולרדת ממנה בתחנה המרכזית בדמשק. חובבי הנוסטלגיה ישמחו בוודאי לשמוע שקו עמאן־דמשק מזכיר יותר את הימים היפים ההם מאשר את קווי הרכבות המשוכללים של אירופה המאוחדת. המסע אורך כשש שעות, בעוד שמכונית מגמאת את הדרך בשלוש שעות בלבד.
התחנה יפה מבחוץ, ומבפנים אפילו יותר. היא מעוטרת בתקרת עץ ובמרפסת יפהפייה, ועל הקירות תלויים דיוקנאותיהם של אסד ושל בנו המנוח באסל. נראה שרצוי מאוד בסוריה להחזיק תמונה של השליט במקום בולט בבית או בעסק. הימנעות מכך היא מתכון בדוק לצרות, בלי קשר להשקפות האמיתיות.
ככל שיכולתי להעלות בשאלותי, כנראה שבאסל באמת היה הנצר האהוב בשושלתו של אסד. הוא חונך ואומן לרשת את אביו, תפקיד שעתה נראה כי יוטל על באשר, אחיו הצעיר של באסל. מי שחשק בתפקיד הזה, וההערכות הן שאין לו סיכוי לכך, הוא אחיו של אסד, רפעת, המצטייר כדמות מפחידה למדי. בשנות השמונים המוקדמות עמדה סוריה על סף מלחמת אזרחים כמעט, כאשר רפעת ריכז יחידות צבא לאורך הכבישים המוליכים לדמשק. קרב לא היה, רפעת הוכנע על ידי תמרוני אחיו ונשלח לגלות, אך הוא הוחזר לאחר מכן ושב למלא תפקידים שלטוניים.
בינואר 1994 נהרג באסל, כאשר המכונית שבה נהג לשדה התעופה התנגשה בעץ. מאז אותו יום, מלא כל חלל ציבורי פנוי – חלונות ראווה, דוכנים בשוק ואפילו עמודי חשמל – בדיוקנו של הצעיר המת. בשוק אפשר לקנות בד המכוסה כולו בתמונות של באסל או של אביו, לפי מטר, וכמעט בחינם.
גם במוניות ובאוטובוסים, במיוחד באלה המכונים "היפ־הופ" – אוטובוסים עתיקים, איטיים ולא נוחים – חולקים כבוד לנשיא. בין לוח המחוונים המרופד בשטיחים, הפרחים המלאכותיים, קופסאות הממחטות העשויות פלסטיק בצבע זהב והחמסה הבלתי נמנעת, אפשר למצוא בדרך כלל לבבות פלסטיק שעליהם דיוקן של הנשיא או של בנו, ולפעמים של הזמרת סמנתה פוקס.
אחת הבדיחות המהלכות בסוריה מתארת שיחה בין אסד ליועצו הפוליטי, לאחר נצחונו המאוד לא מפתיע בבחירות. "אדוני הנשיא, אתה באמת מנהיג פופולרי", אומר היועץ לאסד. "נבחרת בידי 99.6 אחוזים מאזרחי המדינה. כלומר, רק 0.4 אחוזים לא הצביעו עבורך, אדוני הנשיא. מה עוד תוכל לבקש?". ענה לו הנשיא בכובד ראש: "את שמותיהם". בין הרים ובין סלעים
למי שעיתותיו בידו, מספקת הנסיעה ברכבת מחלב ללטקייה (Lattakia) את המסע היפה ביותר בכל סוריה. הנופים הנשקפים מבעד לחלון מקסימים. הירוק בא  | חלב. עיקר פרסומה של העיר בא לה מן השווקים המקורים – שוקי תבלינים, בשמים, מוצרי עור, מזון, זהב, תכשיטים ושוק מיוחד לרעלות וטורבנים | צילום : חנה סץ |
יזור הזה משובב עין ושונה מרוב סוריה, המזכירה בצחיחותה את הנגב שלנו. הדרך עוברת בין עמקים משובצי שדות, כפרים קטנים וטרסות עם מטעים, ברושים ועצי זית. מדי פעם נבלעת המסילה במנהרות ארוכות ואפלות. כשמגיחים מהן לבסוף נפרשים שדות ארוכים, שאיכרים במכנסי שרוואל חורשים אותם במחרשה ידנית רתומה לפרים, ונשים עובדות בהם, כפופות מעל לתלמים. אפילו בעיתונים המקומיים בסוריה מתפרסמים מדי פעם מאמרים בגנות הפיגור הטכנולוגי שלה לעומת שכנותיה.
הנשים בסוריה מועסקות רק לעיתים רחוקות בעבודות מחוץ לבית. אחת הטענות ששמעתי יותר מפעם היתה שהן עלולות להוות "פיתוי למעסיקיהן הגברים", ובכך להסיט אותם חלילה ממילוי משימותיהם. בערים לא רואים נשים עובדות, גם לא במסעדות. כל העובדים, ממלצרים ועד טבחים, הם גברים. אבל מחוץ לערים, בשדות, נראה שרוב כוח העבודה הוא נשי דווקא.
ובכל זאת, בחלבּ למשל, במיוחד ברובע היוקרתי אל־ג'דאידה, ראיתי נשים יפהפיות ומטופחות, בנעלי פלטפורמה ובמכנסיים מגונדרים, מבלות בחנויות של מוצרי אופנה מובילים, במסעדות יוקרה ואפילו בברים. אפשר להסביר את המותרות הללו בארץ ענייה כסוריה, שבה השכר הממוצע עומד על כ־45 דולר בחודש, בכך שרוב הצורכים אותם שייכים כנראה לכת השלטת, העלאווית. הכת מהווה אמנם רק כ־12 אחוזים מכלל האוכלוסיה, אך היא מקורבת לנשיא, שגם הוא עלאווי. המיעוט הזה שולט על כל יתר האוכלוסיה: מוסלמים סונים (כ־70 אחוזים), נוצרים (כ־15 אחוזים) ודרוזים (כשלושה אחוזים).
החנויות של חלב אכן מפוארות, אך עיקר פרסומה של העיר בא לה דווקא מן השווקים המקורים, מעין רחובות ארוכים ומסועפים, המתמחים בסחורות שונות. שוק העור אל־איטאקייה, שוק התבלינים אל־חיבאל, שוק הבשמים אל־עטארין, שוקי המזון א־סקאטייה ואל־בהרמייה, שוק הזהב והתכשיטים אל־איסטנבול, וגם שוק מיוחד לרעלות, לטורבנים ולכיסויי ראש.
שווקים אלה נבנו, נהרסו ונבנו מחדש אינספור פעמים, בעקבות פלישות וגלי כיבוש של הפרסים, המונגולים, הערבים ואחרים. אבל אף אחד מכל אלה לא הצליח לכבוש את מצודה העיר המרשימה, אשר נותרה עד לימינו גולת הכותרת של חלב. כלת המדבר והמלכה המורדת
כל ספרי ההדרכה למטיילים בסוריה מאוחדים בקביעה, כי אם באים לסוריה כדי לראות דבר אחד בלבד, תדמור היא הדבר. והם צודקים. 245 קילומטרים צפונית־מזרחית מדמשק, 200 קילומטרים ממערב לנהר הפרת, בעומקו של המדבר הסורי הענק, המכסה את רוב מזרח המדינה, מתרוממים לפתע בים השממה שרידיה עוצרי הנשימה של "כלת המדבר", עיר הסחר הקדומה תדמור (Tadmor, הנקראת גם פלמירה Palmyra). זהו האתר ההיסטורי המפורסם ביותר בסוריה, והוא נחשב לאחד מאתרי העתיקות המרשימים במזרח התיכון ובעולם כולו.
במשך יותר מאלף שנים שימש נווה המדבר בתדמור כחניית הביניים המרכזית של שיירות הסחר הגדולות, אשר נעו בין מסופוטמיה לאיזור הים התיכון. במאות השנייה והשלישית עלתה העיר לגדולה והיתה לאחד ממרכזי הסחר והעושר העיקריים באותה תקופה, עיר קוסמופוליטית שבה חיו פרסים, יוונים, רומאים וערבים.
היא סופחה לאימפריה הרומית במאה השלישית לספירה, ונשלטה משנת 267 על ידי המלכה האגדית זנובּיה – אשה בעלת כישורים יוצאי דופן ואמביציה גדולה, אשר העזה לקרוא תיגר אפילו על האימפריה הרומית. המלכה זנוביה הניפה את נס המרד ברומי בשנת 272, ונכשלה. נקמתם של הרומאים לא איחרה לבוא. העיר נבזזה, והמלכה נתפסה כאשר ניסתה לחצות את נהר הפרת, כשהיא רכובה על גמל. זנוביה נלקחה לרומא בשנת 274, אסורה בשלשלאות, ונגררה ברחובות העיר, כדי להציג בפני כל את הניצחון הרומי על המורדת החצופה.
אבל גם מנצחיה חלקו לה כבוד. הקיסר אורליאנוס כתב עליה בזכרונותיו: "אלה האומרים שבסך הכל ניצחתי אשה אינם יודעים איזו אשה היא היתה, כמה נבונות היו תוכניותיה והחלטותיה, כמה נחושה היתה בהנהגת חייליה". אדוארד גיבון, מחבר "עלייתה ונפילתה של האימפריה הרומית", כתב שהמלכה זנוביה השתוותה ביופיה לקליאופטרה והתפייט ארוכות בתיאור שיניה הצחורות כפנינים, שיערה הכהה המבריק והאש הרושפת בעיניה הגדולות והשחורות.
המרד הכושל היה תחילת סופה של תדמור. העיר ירדה אט אט מגדולתה, נפלה לידי המוסלמים בשנת 634 ונפגעה קשות ברעידת אדמה ב־1089. אבל מאז, במשך מאות שנים, המשיכה תדמור להסעיר את דמיונם של נוסעים ומטיילים. עד שנות העשרים של המאה הנוכחית, נמשך המסע אליה מדמשק חמש יממות תמימות וחייב תכנון קפדני וליווי של אנשים חמושים. כיום אפשר להגיע לשם מדמשק באוטובוס ממוזג תוך שעתיים־שלוש, אבל בהחלט אפשר להבין מדוע טרחו הנוסעים ההם.
על שטח ענק, בלב המדבר, פזורים שרידי יופיה של תדמור העתיקה: מכלול מרהיב של שדרות עמודים, מקדשים וקשתות. שילוב הסגנונות של היוונים, הפרתים והרומאים עם התרבות המקומית של תדמור, ועם הכסף הרב שעבר במקום, יצר עושר אמנותי וארכיטקטוני ייחודי, הניכר גם כיום בשרידי העיר המדהימה הזו.
ערב התחיל לרדת. נכנסנו למכונית. כמאל הנהג הפעיל את הרדיו. קולה המתוק של הזמרת פיירוּז נישא מעל לגלי האתר להרגיעני. פיירוז, בסוף שנות החמישים לחייה, נחשבת לאמנית נערצת בקרב מיליונים בכל רחבי המזרח התיכון. ביקשתי מהנהג לתרגם את מלות השיר שנשמע לי כמו קינה. הוא הרהר לרגע. "היא אומרת 'אתה מאושר משום שאתה מסוגל לשכוח. אני עצובה משום שאיני יכולה לשכוח'".
"וזה הכל?"
"כן. זה הכל".
"ומה עם יתר המלים?", שאלתי בבערותו של מי שאינו מצוי בתרבות השירה הערבית המסתלסלת לאין קץ. השיר נשמע לי כמתמשך לנצח.
"אין מלים נוספות. אנחנו אוהבים את המלים, ולכן חוזרים עליהן שוב ושוב".
הערב ירד על המדבר, ונדמה היה לי שקולה של פיירוז מקונן שוב ושוב על תפארת העבר שנמוגה, על קשיי ההווה, על אי־הוודאות הגדולה שצופן העתיד. כמאל התניע ויצאנו לדרך בשתיקה, כל אחד מאיתנו שקוע במחשבותיו. אינני יודעת על מה חשב כמאל. אני תהיתי באיזה דרכון אצטרך להשתמש בפעם הבאה שאבקר כאן.  | | | נפתלי הילגר | | | צילום: נפתלי הילגר | |
בית הקפה נאופרה שבעיר העתיקה של דמשק, אוקטובר 1999 |
|
