סופשבוע רגוע בנגב

איך מפעילים חמור
קשה שלא ליפול בשבי קסמיו של בוקי, הלוא הוא ברוך אדירי, שחי עם אשתו גאולה זה עשרים שנה בחוות בודדים בין נתיבות לאופקים. כאן הם גידלו חמישה ילדים, שצירוף האותיות הראשונות של שמותיהם מרכיב את שם החווה: חוות נעמ"א ("יש לנו שני אלפים", הוא מסביר). גאולה מספרת בחיוך איך הסכימה ללכת בעקבות בוקי לנגב בתנאי אחד: שלא יגדלו בעלי חיים. בוקי הסכים, ועד מהרה הקים דיר לתפארת עם המוני כבשים ועזים שפעיותיהן ממלאות את האוויר במין שיר אינסופי. אחר כך נוסדה פינת חי לא שגרתית, שבנוסף לחמור, ארנבות, שרקנים וצבים, מארחת גם גמלים ודורבנים.
האירוח בחוות נעמ"א רחב לב ומזמין, ממש כמו החיוך של בוקי. במשך שלוש שעות מתנסים המבקרים בחליבה, בהגמעת טלאים מבקבוקי חלב, בהכנת פיתות וגבינה (ובאכילתן כמובן), בליטוף בעלי חיים בפינת החי ובסיור בעגלה רתומה לטרקטור אל נחל גרר, שעל גדותיו נמצאת החווה. והכל מתובל בסיפורי ארץ ישראל ובמידע על בעלי חיים: "איך קוראים לבן של כבשה?" שואל בוקי, והילדים צועקים "סייח", "גור" ואפילו "עז". "ומי יודע מה זה צפיר?" הוא שואל, והמבוגרים, שחייכו עד כה בסלחנות, שותקים ומשפילים מבט במבוכה.
את הביקור הקסום סיימנו בנסיעה בכרכרה רתומה לחמור. אבא מצא פינה שקטה מתחת לעץ, ואמא והבנים מיהרו להתיישב בכרכרה. הסבר קצר איך מפעילים את החמור, ודיו – לדרך. אחרי קילומטר בערך, כשהחמור התנהג בדיוק לפי ההסברים, נתקלנו פתאום בעדר כבשים שחזר מהמרעה. בראש העדר הלכו שני כלבים ענקיים, והם פתחו מיד בנביחות רמות. תמיד שמעתי סיפורים איך בעתות מצוקה מתגלים כוחות לא ידועים. רק זה יכול להסביר איך הצלחנו לסובב את החמור ואת הכרכרה על השביל הצר ולדהור בחזרה לחווה, שם כבר חיכו לנו שני הכלבים האימתניים כשהם מכשכשים בזנב ומייבבים בידידות מופגנת.

כפר קטן שלי
היום המושלם שהתחיל בחווה של בוקי הגיע לסיום הולם בכפר נבון, שלושה צימרים קסומים שרם נבון בנה במו ידיו בחצר ביתו שבמושב ניר עקיבא. כשישבתי על כיסא הנדנדה מחוץ לצימר שלנו, מולי שדה חרוש שמסתיים בשורת עצים גבוהים, מימיני

בחוות נעמ"א מתנסים בחליבה, בהגמעת טלאים מבקבוקי חלב ובסיור בעגלה רתומה לטרקטור

השמים צבועים בשקיעה כתומה ומשמאלי גינת תבלינים פרועה, ידעתי – במקום הזה אני רוצה להישאר עד סוף ימי. רם, המארח שלנו, סיפר שהרבה אורחים מרגישים ככה ביום הראשון. "אם אחרי שיעבור שבוע עוד תרצי לגור פה, את מוזמנת להתקשר", אמר והגיש קנקן של תה צמחים שזה עתה נקטפו מהגינה האורגנית. רם וזוגתו יאנה דוגלים בתיירות אקולוגית, ולכן ארוחת הבוקר מכילה תוצרת אורגנית מקומית, הגן מדושן בקומפוסט ביתי ומי המקלחת הממוחזרים משמשים להשקיית הגינה.
החצר הכפרית הציעה ריגושים לא מבוטלים לילדינו העירוניים: עומר התנדנד בערסל, ונועם טיפס בסולם חבלים אל בית העץ של ליעם ועמרי, בני הבית. בגינה הסתובבו חתולים שמנמנים וכלבה ידידותית, וכלוב ענקי עם תוכים השלים את השמחה.
כשיורד הערב אפשר לבשל במטבח של הצימר, לצלות בשרים על מתקן הגריל שבגינה או לאכול במסעדה. אנחנו בחרנו באופציית העצלנים, ומצוידים בהוראות דרך ובהמלצות חמות של בעלי הבית נסענו לקוּקלה, מסעדה מתוקה להפליא בקיבוץ מפלסים. הקירות האדומים והתאורה הרכה תרמו לאווירת הרוגע שגם כך שרתה עלינו, והאוכל המצוין שבא במנות ענקיות הפך אותנו באופן סופי לדובים מדושני עונג.
רגע לפני ששקענו בשינה מתוקה הצצנו במיליוני הכוכבים שניקדו את השמים. את הלילה לא הטריד אפילו רעש עירוני אחד קטנטן.

להטיס מטוס? משחק ילדים
בבוקר, לאחר הארוחה האורגנית של יאנה, אפשר לבקר בסטודיו לקרמיקה של יעל, שעושה כלים שימושיים יפים להפליא, ואחרי כן לצאת לטיול רגלי באזור או לרכוב על אופניים. רם שמח להמליץ על מסלולי אופניים מעניינים בכל מיני דרגות קושי. אפשר גם לבקר בחוות הסוסים המושקעת "סוס במסלול" שבמושב מסלול, ואפשר לטוס במטוס קל מעל לאזור. התכוונו לעשות את כל זה ואף יותר, אבל העצלות הקסומה של כפר נבון הדביקה אותנו לכיסאות בגינה. אפילו הילדים לא רבו, וכך ישבנו וישבנו וישבנו עד שכמעט הפכנו לבטטות אורגניות בעצמנו.
בשעת צהריים מאוחרת שמנו פעמינו לשדה תימן, שדה תעופה לכלי טיס קלים, שנמצא במרחק כעשרים דקות נסיעה מניר עקיבא. את פנינו קיבל אילן פרץ, מנכ"ל מושבי הנגב בימי חול וטייס נלהב בסופי שבוע. שלושה מאיתנו נדחסו לתוך המטוס הזעיר, ועד מהרה הוא התרומם מעל למסלול, התנדנד
כה וכה והסתובב מעל השדות המוריקים לעבר באר שבע. חוויית הטיסה היתה יכולה להירשם כמרגשת בדיוק במידה המתאימה, אלמלא החליט אילן באמצע הדרך להוריד ידיים מההגאים ולתת לנועם בן התשע להטיס את המטוס בעצמו. תקצר היריעה מלתאר את תחושת הנוסעים האחרים באשר להתפתחות המבהילה הזאת. די אם נאמר שרק איפוק יוצא דופן מנע מאחד מאיתנו לשבור את ידית הדלת מרוב חרדה.
כשההגאים חזרו לידיו האמונות של אילן, היה אפשר לשמוע את אנחת הרווחה הקולקטיבית. עוד סיבוב אחד מעל לנגב הצפוני וחזרה לקרקע. השלווה שירדה עלינו בסוף השבוע הקסום הזה החזיקה מעמד כל הדרך הביתה (אפילו לא ריב אחד בספסל האחורי!) ורק נועם לא התאפק ומדי פעם צעק בחדווה: "הטסתי מטוס!"