סוף שבוע גלילי: מסעותי עם חמדתי

בחדווה המנוחמת הזו של בני החמישים ומשהו התכוונתי להפתיע אותה במתת לכבוד האביב המסתיים. "חמדתי", גלגלתי את מילותי מעדנות בסודיות מופגנת, "יום חמישי בבוקר, מזוודה אחת ומצב רוח טוב". בדרך כלל מספיק משפט כזה כדי שחמדתי תשתף פעולה ללא שאלה מיותרת, אולם הפעם נהרו פניה והיא פלטה בהתרגשות: "לפרובנס?".

מוכה אך לא כנוע הזדקפתי לאורכם של כל סנטימטרי והצהרתי על סחורתי: "לגליל, חמדתי. לגליל העליון". ומה רבתה הפתעתי שנהרתה לא שככה. לך תדע עם הצעירות האלה. "חנפן", סנטה בי חמדתי וחפנה את פני ברוך.

ביום חמישי בבוקר הועמסה המכונית בכל טוב. מזוודה אחת, ועוד אחת, ועוד קטנה נוספת, וגם צידנית קטנה וגם שקית חומה קטנה – סדורות ועשויות בקפידה ובאהבה. מכיוון שאני מנהיג המסע, לא נמצא בי העוז לשאול את חמדתי מה כל זה, אבל היטבתי לשמור על פני המארגן הבקי, וכך גם יצאנו לדרכנו. כל הדרך הפלגתי כמובן בתיאורי הסביבה, כיאה למילואימניק של מדור ידיעת הארץ. הצבעתי ימינה ושמאלה ושוב ימינה, סיפרתי על שברים גיאולוגיים, על פרדסי השרון הכרותים, על ביצות, יתושים וחלוצים, עד שהבחנתי במבטה הבוהה של חמדתי.

כמה שעות וכבר חצינו את הארץ לאורכה, בינות לעמקים גליליים שובי עין, ירקרקים ומעוררי קנאה. עוד כמה פרות, עדר של עיזים, מצודת טגארט ומחנה צבאי, גבול צפון (ושבר גיאולוגי – טוב, נפלט לי), והנה אנחנו במבואותיו של מצפה מתת. "אני יודע שמִצְפֶה זה לשון זכר, ובכל זאת", לעלעתי לחמדתי,"כשיש משהו אהוב אנחנו מתייחסים אליו בלשון נקבה. תראי איזו יפה היא מתת, איזה רוגע נפלא".

הצימר של חנה ויוסי מזדקר על גדתו הנישאת של נחל מתת המיוער והוא עשוי כולו אהבה ותשומת לב. טיח צבעוני בצבעי חמרה וטורקיז עוטר את שני החדרים המרווחים שהפכו לביתנו, ומעבר לאיבזור מלווה את המקום פשטותם הנעימה והבלתי כופה של בעלי המקום. "אבנים, כמו שאתה אוהב", מגלה חמדתי בחדווה את אדני החלונות המקומרים המשמשים מצע מרתק למאובנים בעל כורחם. "בקבוק יין אדום, כמו שאת אוהבת", אני חולץ המנהיג את פקק השעם ומוזג.

אני עולה במדרגות האבן המסותתות, סמוך לצמחי התבלין ומול נופי הגליל, ושולף מהרכב החונה מזוודה אחת ועוד אחת, וכבר הולך וכבר חוזר, ועוד קטנה נוספת, ואת הצידנית הקטנה ואת השקית החומה הקטנה, וגם את הדברים הקטנים הנוספים שעוד הספקנו לקנות בדרך. מתנשף כמו בסצינת הפתיחה של "יחפים בפארק" אני צונח על ספת הסלון ומפקיר את מנהיגותי הקטומה. חמדתי, לעומת זאת, לוקטת מהצידנית הכחולה קופסאות סודיות ומכניסה אותן בזהירות חשודה אל המקרר הקטן בפינת המטבח. אחר כך היא לוקחת את המזוודה הגדולה, ואת השנייה, ועוד קטנה נוספת (את השקית החומה השאירה במטבח), ומעבירה אותן לחדר השני, שם היא מוציאה את קרביהן ביסודיות אל הארון הגדול בעל ידיות הנחושת המפוסלות – ולא נודע כי באו אל קרבו. כשאני בא להשלים את המלאכה ולבטוש בבטן השקית החומה, מזנקת חמדתי אלי, לוטפת את פני בחיוך מפתה ומעלימה אותה בהרף עין.

סיור קצר בשבילי מתת ("ישוב קהילתי, הוקם בשנת 1979 במסגרת תכנית המצפים על הר מתת בגובה 840 מ' מעל פני הים", אני מחזק דברי בנענוע ראש נמרץ) גילה ישוב קטן, הרבה יצירתיות ונופי בראשית. "ביום בהיר אפשר לראות מפה את החרמון", גיליתי בקיאות מרשימה למדי. חמדתי עשתה קולות של התרשמות, למרות שהאובך לא איפשר להבדיל בין הר לרעהו. "ויש כאן גם חרש ברזל, ממש בכניסה לישוב", הוספתי בביטחון מתגבר, כאילו לא הבחנו בו בנסיעתנו.

הערב ירד בשקיעה ששנים לא ראינו. שני הכלבים שליוו אותנו בטיולנו הקט הביטו בנו בעיניהם הטובות והחליטו לפרוש לטובת הבטחות ברורות יותר. לו רק ידעו.

כרב-מג עתיר ניסיון שלפה חמדתי את קסמיה, אחרת קשה להסביר מה הנחית אותי מול הטלוויזיה כאבחת ברק. בתוך דקות ספורות כוסה שולחן המטבח בצלחות וצלוחיות, ועליהן מיני מאכלים עליהם טרחה טרם נסיעתנו. כבד בברנדי משובח, חצילים מטוגנים בשום, רצועות סלמון ממולאות בגבינת שמנת עם עיריות, מיני נקניקים ועוד כהנה וכהנה מטעמים. תוך דקות ספורות מסיומה של הארוחה – שקינוחה, אגב, היה כדורים עשויים משוקולד בלגי, ברנדי ושמנת מתוקה, מגולגלים באבקת קקאו מרירה – פשטה על אברינו המלנכוליה של הגסטרונומיה והכריזה על סיומו של יום.

בוקר המחרת ואני מצאנו את חמדתי ערנית ומלאת מרץ. ארוחת בוקר מעשי ידיה היו פתיח ראוי ביותר ליום הטיול שאיווינו לעצמנו. בכביש 899 המתפתל בין יערות הגליל העליון, גלשנו אל חניון מערת פער שלמרגלות הר אדיר וקיבוץ סאסא. עוד בטרם הספקתי לפצוח בהסברי נשמע קולה של ילדה קטנה בקבוצת מטיילים משכימת קום המקריאה אגדה מקומית ענוגה על סודה של המערה. "בסך הכל בולען", לחשתי בקול מצטדק בפני חמדתי המוקסמת, "אגדות מקסימות תמיד, אבל האמת היא שמי הגשמים נאספים אל לבה של דולינה – עמק שנוצר כתוצאה מהמסת סלעים והתמוטטות השכבה העליונה. ומהבריכה הזו זורמים המים אל סדרה של מערות ונקבות תת קרקעיות ונבלעים אל האי שם".

נראה היה לי שחמדתי גלתה התעניינות רבה יותר בהסבריה של עלמת החן הצעירה, ואולם לאחר שניות, במומחיות של דיפלומט לונדוני מהוקצע, הסבה בקריאת השתאות את תשומת ליבי לבריכה הענקית שחסמה את דרכנו. גשמי החורף העמיסו את טיפותיהם והפכו את המקום לשלולית עמוקה ולא עבירה. "כמה יפה האגדה", התפעלה חמדתי באכזריות לפני שמשכתי אותה בידה חזרה למכונית.

מצומת חירם המשכנו בכביש 899 לכיוון בית הכנסת בברעם, וכקילומור צפונית לפניה לכביש 8966 המוביל לריחניה ולעלמה, התעכבנו בחניון נחל דישון מזרח. נשרים חגו מעל ראשינו במחול סחרחר ומעגלי. גלי עשב ירוק, עזבונות ריחניים של פרות רכות חזה וציוצים בלי די הפרו את השקט המדהים הזה של אביבנו. שני טרקטורונים תועים התגרו בגורל וניסו לעבור את הנחל הסואן תוך כדי טרטור טורדני ופֶלֶט עשן סמיך. מסתבר שניתן לעיתים להתגרות בגורל מבלי שהוא מתאנה לך, למעט רפש בוץ כהה המרוח לכל אורך צידו הימני של המתגרה. אנחנו, לעומת זאת, את שלנו עשינו בהליכה אנה ואנה לאורך שמונה מאות המטרים שנדרשו עד למציאת כר עשב מופלא, סמוך לפכפוכו של הנחל, בינות לעצי היער, שם פרשנו את שמיכתנו וצידתנו. קרני השמש התפצלו לחוטים דקים וחדרו מבעד לענפים הרחבים, זוגות נוספים טיילו לאורך השביל, מגלים תעוזה רבה יותר משלנו בניסיונות הליכה למיטיבי לכת, ואנחנו – כגוזלים רכים שנשתכחו תחת כנפי השכינה – התכרבלנו לנו בקיננו ושמחנו בחלקנו.

הכפר ריחניה הסמוך התגלה כמעוז צ'רקסי ממקורות קווקזיים ["כן", עוד הוספתי "כשגורשו הצ'רקסים הנוצרים מהקווקז במאה ה- 19 הגיעו לכאן בתנאי שיתאסלמו"] וכיום ממוקמים כ- 4000 בני העדה בכפר קמא ובריחניה, במוזיאון הצ'רקסי בריחניה ניתן להתרשם מהמורשת הצ'רקסית הבאה לידי ביטוי בלבוש, ביחסי השכנות והמשפחה, בריקודים העממיים, המנהגים והשפה. במסעדת סאוסרוקה הסמוכה מגישים מאכלים צ'רקסיים מפתיעים. "חלוז'", ניסתה חמדתי לבטא את שמו של מאפה גבינת עיזים מטוגן בשמן זית תוך שהיא מצמצמת שפתיה ומוחה כבר מפרק את המוצג למתכון.

הדרך חזרה לצימר של יוסי וחנה היתה מהירה וארוכת צללים. חמדתי שולפת ממקרר הקסמים את קופסאות התקרובת ופורשת את תכולתן עד בלי די על השולחן. שקשוק כוסות היין נמסך ברחש הברנדי הניצת על אומצות הבשר העסיסיות, כמו רכב אש עם פרשים. ושוב קינוח ושוב כובדן של העפעפיים ושוב צבעה החום של השקית מבצבץ בדמיוני וחורך את סקרנותי הבלתי נלאית. חמדתי מביטה בי ומחייכת. עד כדי כך שקופות כמיהותי?

בוקר עזיבתנו היה שמשי ורוגע. חנה מחליפה איתנו מילות פרידה חביבות ואנחנו מבטיחים לה לשוב. לוקח את שרביט ההנהגה אני מסובב את ההגה בנחישות וממריץ את המנוע חזרה למעלות ולמרכז הארץ. אי שם, ליד כפר ורדים, באמצעו של שביל נורמן, עצרה אותי חמדתי בעיני האיילה החומות שלה, הושיבה אותי בקרחת היער של פו הדוב ולחשה אלי במתיקות לעצום את עיני.

הצצתי, אני מודה, וראיתי כיצד היא נעלמת בחופזה אל בין השיחים. בזינוק מהיר פרמתי את סגר התרמיל ושלפתי את השקית החומה בזהירות, כמו מצאתי את אוצרותיו האבודים של בית המקדש. שניה אחר כך חוורו לחיי וליבי עצר את פעימותיו עת קול תמיהתה נשמע מאחרי גבי. בשאלה אילמת הגשתי את השקית אל מול פניה, ונכלמתי בסומק עז. הן לא כך אמורים מנהיגים לקבל את מתנתם. "הו, טפשון שלי" צחקה חמדתי בלגלוג לא מוסתר,"טמפונים לעת הצורך, אהובי".

אז איפה היינו?
מתת – ישוב קהילתי, הוקם בשנת 1979 על ידי שבע משפחות במסגרת תכנית המצפים. כיום יש בו כארבעים משפחות העוסקות בתיירות, יזמות חופשית, ובעבודות אחרות באזור. הגעה: ממעלות יש להמשיך מזרחה בכביש 89 ולפנות לכיוון אלקוש בכביש 8944. בצומת בירנית – מזרחה בכביש 899.

מערת פער – בולען הנמצא בלב דולינה רחבה, מתחת להר אדיר (1006 מ'). הגעה: בצידו הדרומי של כביש 899, בין מתת לסאסא.

בית כנסת בברעם – אחד משרידי בתי הכנסת המרשימים מהתקופה הביזנטית המעיד על התיישבות יהודית מרשימה בגליל. בגן לאומי ברעם. בימי מלחמת השחרור פונו התושבים לכפר ג'יש [גוש חלב] הסמוך. הגעה: צפונית לצומת חירם, בכביש 899.

נחל דישון – אחד הנחלים הגליליים היפים והמרשימים. מערות קארסטיות, גתות קדומות ואפיק רחב המהווה בית חם לצמחייה (חלמוניות, נוריות וצמחייה ים תיכונית) ובעלי חיים וכנף (נשרים כבר אמרנו) מגוונים. הגעה: כקילומטר צפונית למפגש כביש 899 עם כביש 8966.

ריחניה – כפר צ'רקסי שאוכלס בשנת 1878 במשפחות צ'רקסיות נוצריות שברחו מאיזור הקווקז עם השתלטות הצבא הרוסי על האזור. במקום מוזיאון "החוויה הצ'רקסית" המספר על המורשת הצ'רקסית ומסעדה המציעה מגוון מאכלים צ'רקסיים. הגעה – מכביש 899 פניה מזרחה לכביש 8966.

שביל נורמן – מסלול מעגלי קסום בין עצי החורש הגלילי, בינות פינות חמד השאובות מסיפורי ילדים. הליכה קלה בת כשעה. הגעה: כ- 500 מ' דרומית לכניסה לכפר ורדים, בכביש 854.