נשים נוסעות: על אחווה נשית ופנטזיות גבריות

פנטזיות גבריות
נוסעים גברים אירופיים הפכו לסמכות עליונה בנושא מעמד האשה המזרחית. עדויותיהם הופצו במערב והשפעתם ניכרת בחיבורים פילוסופיים (דוגמת "המכתבים הפרסיים" של הפילוסוף הצרפתי מונטסקיה שחי במאה ה-18); בספרות (כמו למשל בספריו השונים של גוסטאב פלובר); בציור (כדוגמת הציור האוריינטלי של נשים במרחצאות תורכיים, פרי מכחולו של אנגרה); ואף במוסיקה (למשל באופרה "החטיפה מן הארמון").
ואולם דימוי המזרח כמקום אירוטי והאשה האוריינטלית כתמצית המזרחי והחושני לא היו מבוססים על מראה עיניים או על "עדות ישירה" – המקורות המסורתיים של הסמכות של הנוסע – אלא על פנטזיות מערביות. הסיבה: בחברות שבהן נהוגה היתה הפרדה בין המינים, נאסר על גברים שלא מבני המשפחה כל קשר איתן. כך, לנוסעים גברים לא היתה גישה לתחום חיי הפרט והמשפחה באזורים נרחבים, שבהם נהוגה היתה שיטת ההרמון וההפרדה בין המינים: המזרח התיכון, הודו, סין ואף מספר חברות אפריקניות. התחום הביתי היה, בעצם, "ארץ לא נודעת" לנוסעים מן המערב ולחברה המערבית בכלל.
גילוי "ארץ לא נודעת" זו והמהפך שגילוי זה הביא באופני ההתבוננות של אנשי המערב בתרבויות אחרות הוא ההישג המרכזי של נוסעות בעידן המודרני. בכתבי נוסעות התפתח שיח על האוריינט, המתאפיין באמפתיה עם התרבות השונה, ביכולת להשוות בין המזרח למערב ואף לבקר את החברה והתרבות המערבית. יחסי אי השוויון בין המינים התקיימו, ככלות הכל, גם במערב עצמו.
השינוי באופן ההתבוננות חל במאה ה-18, שבה לראשונה החלו נשים במספרים הולכים וגדלים לנסוע מחוץ ליבשת אירופה. המסע, יש לזכור, היה, עד לתקופה זו, תופעה גברית מובהקת. בניגוד לנוסעים גברים, זכו נוסעות מערביות בגישה להרמונות ולנשים ממגוון רב של תרבויות ודתות. ההתבוננות בנשים והקשר איתן הביאו לניתוץ הדימויים המסורתיים של שיעבוד, או של פיגור חברתי ופוליטי.

המסע החילוני הראשון
המוטיב העובר כחוט השני בכתבי הנוסעות הוא ה"חופש מאחורי הרעלה". ההפרדה בין המינים שמאפיינת חברות מזרחיות אינה עומדת בסתירה לחופש או לאוטונומיה של האשה. נהפוך הוא: נשים מזרחיות נהנות מחירויות כלכליות וחברתיות שאחיותיהן במערב אינן זוכות להן. בעיני הנוסעות, המשפחה המזרחית המורחבת היא פתרון לבעיות חברתיות והיא מציעה לאשה סביבה תומכת והומנית יותר מן המשפחה המצומצמת, המונוגמית המערבית. ההרמון המזרחי לא נתפס בכתבי הנשים כמבנה פטריארכלי, כמערכת שנועדה לספק את צרכיהם המיניים של גברים. בעיניהן הוא היה מבנה אוטונומי, המנוהל על ידי נשים, למען נשים.
מי שהשפיעה במיוחד על השינוי בגישה ל"אחר" היא הנוסעת הבריטית מרי וורטלי מוֹנטגיו. היא היתה האשה הראשונה שערכה מסע חילוני למזרח התיכון. מכתביה על איסטנבול, שנכתבו בין השנים 1718 – 1717 וראו אור חמישים שנים לאחר מכן, הפכו למודל חיקוי לנוסעים ונוסעות, שכתבו על התחום הפרטי-משפחתי לא רק במזרח התיכון, אלא אף בהודו, באפריקה ובאמריקה הלטינית. "המכתבים התורכיים" של מונטגיו הם מופת של התבוננות בשונה המבוסס על סובלנות, על הערכת השונה ועל ביקורת עצמית.
הנשים העות'מניות, סבורה מונטגיו, חופשיות מן הנשים האנגליות. הרעלה מקנה חופש תנועה שנשלל מן האשה האירופית. האיסלאם והחברה המוסלמית, שלא כנצרות, מכירים בצרכי האשה וב"טבעה". מה שנחשב כערך בתרבות אחת הוא "חטא" בתרבות אחרת. "הקדושות והנזירות שלנו נחשבות כאן ליצורים מופקרים ומשוקצים", כתבה מונטגיו. נוסעות שהלכו בעקבות מונטגיו – והיו מאות כאלה – נטלו מכתביה את רעיון ה"חופש מאחורי הרעלה" ופיתחו אותו. הרעלה, סמל לשעבוד האשה האוריינטלית ומיניותה, הופכת בכתביהן לסמל לעצמאות ואוטונומיה.
ואולם במאה ה-19 חל שינוי מעניין בתפישת האוטונומיה הזו. אם מונטגיו, כבת נאמנה של תקופת ההשכלה, פירשה חופש גם כחירות מינית לבני שני המינים, הרי שהנוסעות במאה ה-19 ניתקו את האשה האוריינטלית ואת המזרח בכלל מן המין. בכתביהן ההרמונות מתוארים כקהילות נשים המקיימות את עצמן מן הבחינה הכלכלית. למעשה, טוענות נוסעות רבות, כדוגמת האתנוגרפית הבריטית מרי לוסי גָארנֵט, או הנוסעת האמריקנית אן דוֹד, שיטת ההרמון, ההפרדה בין המינים ו"סגירתן" כביכול של נשים מן העולם, שולטת במיניות הגברית ומבטיחה קיום בכבוד של נשים, יותר משהיא מגבילה אותן. גבר במשפחה הבורגנית המערבית יכול לגרום למשרתת של אשתו להרות, והיא תושלך לרחוב. ילדה הממזר לעולם לא יירש את רכושו. ואילו במזרח, כך הן סברו, לא יכול גבר לקיים מגע מיני בלא ליטול אחריות על מעשיו. הילד יוכר כילדו, ואף יוכל, בנסיבות מסוימות לרשת את רכושו.

האשה והבעיה ההודית
ההשוואה בין מזרח למערב, המבוססת על התבוננות בחיי היום-יום של נשים, גברים וילדים בתרבויות מזרחיות, הביאה לערעור הביטחון בעליונותה התרבותית של המערכת המשפחתית האירופית, של אידיאולוגית הג'נדר (היחסים בין המינים) באירופה ושל הערכים המערביים, הן הנוצריים והן החילוניים. היעדר ביטחון זה הביא נשים רבות לפקפק בצידוק לשלטון הקולוניאלי. הביקורת העצמית הנוקבת הזו בולטת במיוחד בכתביהן של נוסעות שערכו מסעות או ישבו תקופות ארוכות בהודו. הודו, יש לזכור, היתה ליבה של של האימפריה הבריטית. היא גם הדוגמה הבולטת ביותר לקולוניאליזם המודרני, המבוסס על ביורוקרטיה מפותחת, עליונות צבאית ואידיאולוגיה של עליונות גזעית ותרבותית. תחושת העליונות הזו ליוותה נוסעים לא מעטים שהשתמשו בדוגמה של מעמד האשה בתרבויות תת-היבשת ההודית כדי להמחיש את נחשלותה התרבותית. מנהגים כמו נישואי ילדים, זנות פולחנית ובמיוחד ה"סאטי", או שריפת האלמנה על מוקד לאחר מות בעלה, הובאו כדוגמאות ל"ברבריות" של מוסלמים והינדים כאחד, ומכאן – צידוק לשלטון הקולוניאלי שיביא לביטולם של מנהגים נחותים אלה.
בכתבי מנהלנים, אנשי צבא ומיסיונרים בריטיים, ה"אשה ההודית", המכלה חייה ב- PURDAH (בידוד באמצעות וילון, או הפרגוד המפריד בין מגורי נשים לגברים), היא הסמל ל"בעיה ההודית". ואילו בכתבי נשים יש תהליך של בחינת מצב האשה בהודו בהקשריו החברתיים והכלכליים, ואף ביחס למצבן של נשים באירופה. מצב האשה ההודית, האלמנה למשל, אינו שונה לחלוטין מהאלמנה במערב, כך סברו נוסעות רבות. האשה המערבית, בשל מעמדה בחוק, נחיתותה הכלכלית והיחס השלילי של התרבות הנוצרית אליה, נידונה ל"סאטי" משלה: שריפה איטית וממושכת, בלי שתעלה על המוקד. כך כתבה למשל הנוסעת פאני פָארקס ב-1850. היא תהתה במה גרוע נוהג שריפה אחד ממשנהו.
הנוסעות תיארו את האוריינט כפי שהן ראו אותו, תוך אידיאליזציה של מצבה של האשה ה"מזרחית". האידיאליזציה ביטאה את מצוקתן הן בחברה המערבית. במדינות אירופה, עד לסוף המאה ה-19, לא היו לנשים נשואות זכויות על רכושן ובמקרה של גירושין לא יכלו לקבל חזקה על ילדיהן.
עבור הנשים היה המסע למזרח תהליך של התבוננות עצמית וביקורת על הציוויליזציה המערבית, במיוחד בתחום היחסים שבין המינים. ההזדהות עם נשים בתרבויות אחרות גברה על הבדלי דת וגזע. במקרים מסוימים היא אף עמדה בסתירה ל"מצב הקולוניאלי". מנקודת ראות זו, המסע הנשי איננו ביטוי לקולוניאליזם, אלא התרסה נגדו. בתיאורי המסעות של נשים מתחלף הדגם המזרחי כ"אחר" בתיאור המדגיש את הדמיון בין תרבויות שונות ומקומות שונים ושל קיום אנושי משותף. כפי שכתבה ליידי מרי מונטגיו במכתב מ-1 באפריל 1717, "הגברות התורכיות הן כמונו. דרכי המין האנושי אינן כה משתנות ומוזרות, כפי שהיו נוסעים רוצים שנחשוב".