מה ההבדל בין טיול שבו את מטיילת לבד או בחברת נשים אחרות לטיול "רגיל", עם בן זוג או בקבוצה מעורבת של נשים וגברים? האם אישה המטיילת לבדה צריכה להתנהג בצורה אחרת, להתלבש בדרך מסוימת, לנסות לא להתבלט או להימנע מקשר הדוק מדי עם המקומיים? שלוש נשים שראו עולם מספרות על חוויות המסע הנשי: טפס גבוה, גבר. אני בעומק // דבי הרשמן במקומות רבים, אישה שנוסעת לבדה צריכה לשים לב שהמסרים שהיא מעבירה לסביבתה לא יתפרשו באופן שגוי, או לפי קודים מקומיים, שהיא אינה מכירה, למשל: כרמזים מיניים. אני מבינה את זה כאנתרופולוגית, ואינני כועסת. כאישה, לעומת זאת, זה עניין לא פשוט. בתרבות שלי אני יודעת איך להדוף מחזר לא רצוי מבלי להביא להסלמה, מבלי להסתכן ומבלי לפגוע בכבודו. ככל שהקודים התרבותיים זרים לי יותר, אני מתקשה לטפל בבעיה, וגם נוטה לראות כל אקט חיזור – אפילו תמים – כהטרדה. גברים, על פי רוב, אינם חשופים להתנסויות כאלה, שמציבות אותם בעמדת חולשה. לעמדה זו יש גם היבטים מעשיים: רצוי שאשה תצא לדרך מצויידת ביותר כסף מאשר המטייל הגבר הממוצע, כדי שלא תצטרך ללון במקומות זולים ולא בטוחים, וכדי שתוכל להימנע מתחבורה ציבורית במקומות מועדים לפורענות.
אבל אסור לשכוח שלצד כל חולשה – יש עוצמה. דווקא משום שאני מכירה את המגבלות שעומדות בפני, כאישה, אני ערה למנגנונים המאפשרים לי להפוך את החולשה הזו ליתרון. אלה הם מנגנונים עתיקי יומין, שפיתחו דורות של נשים. הן ידעו כי שימוש בחולשותיהן עשוי לעמוד כעזר לנגדן. רבות מאיתנו משתמשות במנגנונים הללו באופן בלתי מודע, כמעט כאינסטינקט. פעמים רבות, כשאישה נוסעת לבדה, פועלת הנשיוּת גם לטובתה. היא מעוררת אמון ופתיחות, "מותר לה" לקבל סיוע והגנה מהסביבה, ודלתות ולבבות רבים נפתחים בפניה. בזכות חולשתה, כביכול, האישה אינה נתפסת כאיום. כך, היא יכולה להגיע למקומות רבים שלגברים מראש לא היו נותנים להיכנס אליהם. היותי אישה משפיעה גם על מה שאני מחפשת במסע, על הדברים שאני רואה ועל האופן שבו אני מפרשת אותם. אני מתעניינת באנשים יותר מאשר בנופים, למשל. יש לזה, לדעתי, קשר הדוק לנשיות שלי. לא מעניין אותי להגיע "רחוק יותר", "גבוה יותר"; אני מעדיפה את המגע האנושי, את התרבות האנושית. הם מרתקים אותי בהרבה. גברים אולי "מטפסים גבוה יותר", אבל נשים "מגיעות עמוק יותר". בעיני, זה לפחות מקזז את החולשות והחסרונות.
קשה לי לשקר. אבל אני חייבת // דינה היימן קשה לי לשקר. אני שונאת את זה ומרגישה מאוד לא נוח, אבל אין ברירה. כי אשה שנוסעת לבד בחלקים האלה של העולם, נתפשת כיצור משונה. לא שייכת לשום קטגוריה. מוזרה. כמעט ברמה מאגית. אולי אפילו כאישה שבביתה שלה היא אישה דחויה. כל ניסיון להשיב על השאלה האם נשים נוסעות אחרת יציג בהכרח סטריאוטיפים ותיוגים. יש נשים שמתנהגות בצורה "גברית" וגברים שמתנהגים בצורה "נשית". אין לי ספק שבהיותי אישה איני תמיד מודעת לגבולותי, כלומר מתי אני פועלת כאישה ומתי אני מגבילה את עצמי באופן בלתי מודע. אני רוצה לחשוב שנשיותי אינה מגבילה אותי במסעותי; אבל זה לא נכון. אני מגבילה את עצמי. במסע לטיבט, למשל, אחי הציע שניסע דרך אפגניסטן ופקיסטן. דחיתי את הרעיון. ידעתי שאלה מדינות שבהן לא אוכל לנוע בחופשיות, ואאלץ להיות תלויה בו, כמלווה .כבר הסתובבתי במקומות מפוקפקים, ויצאתי בשלום. ובכל זאת, המגבלה הנשית הברורה מאליה היא הצורך להיות מודעת לשפת הגוף ולבגדים שאני לובשת – כל הזמן. כך, חשוב להיות מודעת לסימנים שאני משדרת. לא לשדר, בטעות, סימנים לא נכונים.
קשה לי להבין נשים וגברים בבגדים חשופים ופרובוקטיביים דווקא בארצות מסורתיות. בהודו ,למשל, גוף האשה פרוץ לחלוטין. כל הזמן שולחים ידיים ולוחשים באוזן. גם כשנמנעתי מנסיעה באוטובוס, וישבתי בריקשה, גברים שלחו לעברי ידיים .נשים הודיות סובלות אף הן מאוד מהטרדות כאלה. התופעה מגבילה את חופש התנועה שלהן מאוד. מעט מאוד גברים מתנסים בחוויה דומה. ובכל זאת: לאישה המטיילת בעולם יש גם יתרונות. אני מאמינה שיש אחוות נשים, שבקלות פותחת דלתות לעולמות הסגורים בפני גברים. היכולת ליצור אינטימיות וקשרים אישיים היא אחד המאפיינים של "התנהגות נשית", ולגברים רבים קל לחלוק חוויות רגשיות עם נשים יותר מאשר עם גברים. מסע במדינות עולם שלישי, הנוף האנושי מורכב, בדרך כלל, מגברים. הם נמצאים בחזית החברה, כחלק מן הספירה הציבורית. אבל אם לא פוגשים את הנשים, מקבלים רק את הגרסה הגברית למציאות המקומית. הנשים, על פי רוב, נשארות בבית. מפגש עם נשים דורש מאמץ. בדרך כלל, אני מבקשת מגברים שאני פוגשת שיכירו לי נשים. אני רוצה לדעת באילו מלכודים הן מתפקדות, מהם מקורות הכוח שלהן, אם הן מצליחות לפרוץ את המלכוד, ואיך הן עושות את זה .חשוב לי ליצור קשרים לאורך זמן, לא להיות רק עוברת אורח. טיפים לנוסעת העצמאית // זהרה רון
פתאום ראיתי, על דלת השירותים, כתובת בטוש שחור. "טיפים לאישה הנוסעת לבדה", היה כתוב שם. אחד הטיפים עסק בהתמודדות עם יום רע במהלך הנסיעה. מאז קיבלתי הרבה עצות לנסיעות, ונתתי לא מעט עצות בעצמי. הלוואי שהייתי שומעת על הטיפים האלה לפני שנסעתי לבד בפעם הראשונה. ולפני הפעם השנייה. וגם לפני הפעם השלישית. על הנוסעות: ד"ר דבי הרשמן – ארכיאולוגית ואנתרופולוגית המתמחה בתרבויות פרהיסטוריות, אוצרת במוזיאון ישראל. ערכה מסע ממושך בלפלנד, טיילה בהאיטי, יפן, הודו, רוסיה, אוסטרליה, באיי פולינזיה, מערב אפריקה ובמדינות רבות במזרח התיכון. דינה היימן – אנתרופולוגית שהתמחתה בלימודי נשים, מחברת הספר "צברים על דרך המשי" ומדריכה טיולים במזרח אסיה. טיילה במלזיה, אינדונזיה, סין, טיבט, הונג קונג, הודו, סינגפור, יפן, תאילנד, סרי לנקה, בוטאן ועוד. זהרה רון – עיתונאית, לשעבר עורכת המגזין "מסע אחר". טיילה בהודו, ג'מייקה, טרינידד, טייוואן, ארצות הברית, קנדה, סקנדינביה ורבות מארצות אירופה. טיילה ברגל, ברכבות, בטרמפים וגם בעגלה רתומה לסוסה. |
