נפתלי הילגר – מחפש את המרחק הנכון

נפתלי הילגר בחברת בני משפחת כובני בעיר סעדה, תימן

"חם!" אמר נפתלי, "האור של הקיץ הרבה פחות טוב מזה של החורף. אז לפחות יש כמה שעות של צבעים וקונטרסטים. קחי, למשל, את המדבר: בבוקר ובערב יש כמה שעות של צבעים, ובאמצע היום הם נעלמים". זה היה בערך המשפט הראשון שאמר לי נפתלי, כשנכנסתי לביתו מוצף העציצים בגבעתיים. עמדנו במטבח, הוא הכין קפה, ואני לא הספקתי אפילו למקם את הטייפ. "לא משנה על מה תדברי עם הצלם, תמיד תגיעו בסופו של דבר לתנאי האור", אמר לי חבר חובב צילום.
התמונות של נפתלי על קירות הדירה דיברו בעד עצמן. היו שם הרבה תימנים לבושים בגדים מסורתיים. "הוריה של אשתי מתימן. עליתי מגרמניה בגיל 19, ב־1978. את חֶפְצִי, אשתי, היכרתי ב־1982, ומאז שמעתי כל הזמן סיפורים בארוחות שבת. תמיד חשבתי שתימן היא מדבר, אבל בסיפורים גיליתי שהיא גם יערות, הרים, מים וטראסות. הסתקרנתי. ב־1987 נסעתי לביקור בארץ שהיתה אז עוינת מאוד לישראל. נסעתי עם הדרכון הגרמני שלי. מאז נסעתי ארבע פעמים. אלה לא היו סתם ביקורים.

עוד על תימן כאן
"במהלך ביקור בסעדה, עיירה ליד הגבול הסעודי, פגשתי ברחוב בחור יהודי; זיהיתי אותו בזכות הפאות, והצגתי את עצמי. הוא נדהם ודחף אותי פנימה לתוך בית. 'אסור לנו לדבר עם זרים', הסביר. כך פגשתי את קהילת סעדה. כשחזרתי לארץ, התפשטה השמועה על נסיעתי, ומשפחות תימניות ביקשו לראות את התמונות וזיהו קרובי משפחה שלא ראו עשרות שנים. ב־1988 חזרתי לסעדה, עם תחושת שליחות ותמונות של הקרובים שצילמתי בארץ. התגוררתי בבית אחת המשפחות בתנאי מחתרת: יצאתי מהבית לפני הזריחה וחזרתי רק בחשכה. מאז התירה תימן את הרסן, ורוב אנשי הקהילה עלו לארץ. היום אני יכול לבקר שם כיהודי, ולא בתנאי מחתרת. הייתי שם שוב ב־1993 וב־1996, והפעם לא פחדתי".
את עזרתו לקהילה היהודית בסעדה הפך נפתלי לסיפור בתמונות. אבל לא כל  תמונותיו הן רצף של סיפור דרמטי כל כך. התעניינתי לדעת אם הוא צריך את הדרמה כדי לצלם סדרת תמונות. לא, מספיק שלכל תצלום יהיה סיפור עצמאי. בעצם, מה שמעניין אותו זה הפריים היחיד. "המטרה היא להצליח להעביר סיפור שלם בפריים אחד ולספר בו גם את מה שלא רואים".
ועל מה מספרות התמונות של נפתלי? על אנשים. "אני אוהב אנשים", הוא אומר.
אתה משוחח עם האנשים שאתה מצלם?
"לפעמים. סעדה היא עבורי המקרה האידיאלי. ישבתי עם משפחה שבוע, שוחחתי איתם וצילמתי. אבל אינטימיות כזאת קשה להשיג".
הוא אף פעם לא יצלם אנשים שאינם רוצים להצטלם. "כדי לצלם אנשים צריך רגישות, והיא עובדת לכל הכיוונים. היא מונעת ממני, למשל, לכפות את עצמי".
הסתקרנתי. האיש הזה, יליד גרמניה, בחר לגור בארץ שהיא ספק מערבית ספק לבנטינית ולתעד חיים יהודיים בתימן, שהיא זרה ומרוחקת עוד יותר ממורשתו. למה לא לחזור הביתה? למה לא לתעד את המוכר? "נורא קשה",

חמאמה נעאטי בתימן

הוא מסביר, "קשה להסתכל על מקום שאת מכירה בעיניים של מי שרואה אותו בפעם הראשונה. חוץ מזה, אין לי שום חשק לחזור לגרמניה. צילמתי שם עבור 'מסע אחר' את הצילומים למאמר על הדנובה, אבל שם זו היתה עבודה".
את תאוות הצילום גילה עוד בגרמניה, כשהיה בן 13, וכבר בגיל העשרה מכר תמונות לעיתונים. במשך שלוש שנים מימן את השתתפותו במרוצי מכוניות קרטינג מצילום של תחרויות אחרות וממכירת תמונות למתחרים. היתה לו מעבדה לפיתוח סרטים בבית. הוא צילם ופיתח בשחור־לבן.
מה אתה הכי אוהב? את הצילום? את הסרט אחרי הפיתוח?
"אני אוהב להסתכל, לחפש את הפריים. כשמצלמים, מסתכלים על הכל בצורה מרוכזת יותר. אני מחפש יופי. אני בן אדם אופטימי, הייאוש והכעס הם ממני והלאה". נפתלי אינו צלם מחאה. בצילומיו, גם העוני נראה רומנטי, אקזוטי.
העיקר, אומר נפתלי, זה ללמוד. "אם אני מסתכל על תמונות שצילמתי פעם ואני מרוצה, משהו לא בסדר". הוא אוהב בעיקר צילום גיאוגרפי, אבל לא אכפת לו לצלם נושאים אחרים, בעיקר כי לומדים. בחו"ל הוא עובד כעת בעיקר עם סוכנויות צילום ומגזינים בגרמניה. הוא אינו אוהב להעמיד אנשים בקומפוזיציות, ומעדיף לצלמם במצבים טבעיים.
כלומר, אתה חושב שצלם מתעד את המציאות?
הוא מסרב לענות כן או לא. איש של דיוקים נפתלי, גם אם זה מצריך הסברים ארוכים ומפותלים. "לכל צלם יש אישיות, והיא מתבטאת בצילום. יש אלף ואחת דרכים לקלוט את המציאות, וכל אחד מנסה לעשות זאת בדרכו".
אבל יש צלמים שמתערבים יותר. כמה, לדעתך, צלם צריך לגעת במה שהוא מצלם?
נפתלי חשב קצת: "אם רוצים להעביר סיפור טוב, צריך להיות עמוק בתוך הנושא, לעשות את שיעורי הבית".
הצלם צריך להיות רחוק ממושא הצילום או קרוב אליו?
"צריך להכיר את הנושא ולאהוב אותו, אחרת אין סיכוי להעביר את המסר. מצד שני, אם מכירים אותו טוב מדי, מפסיקים לראות. קרוב מדי לא רואים כלום, וגם רחוק מדי לא רואים כלום".
אצל נפתלי הצילום קשור לריחוק ולקירבה. הוא מחפש את המרחק הנכון מנושא הצילום; הוא קרוב לתחום זה כל חייו ובו־בזמן מרוחק ממנו. השכלה פורמלית בצילום מעולם לא רכש. יש לו שני תארים במינהל עסקים, כי הוא אדם פרגמטי ו"צריך להתפרנס ולשלם משכנתא ויש ילד". אבל גם כשהחיים היומיומיים הפכו לרשת של מחויבויות, הוא לא נטש את הצילום. גם אין לו שום כוונה לעשות זאת, "להיפך".