זו פעם שנייה שקרטר, נהג המונית החביב והאמין, עושה לי את זה. מיד עם הגיעי למקלוד גאנג' (דהרמסאלה), בצפון הודו, טרחתי להתקשר לקרטר ולשריין אותו לנסיעתי לצ'אקי בנק, בהתרעה של יותר משבוע, לתחנת הרכבת ממנה אסע לדלהי ולישראל. אין כמו קרטר לנהיגה זהירה ובטוחה בכבישיה הפרועים והפעורים של צפון הודו. באנגלית הנעימה שלו אנחנו מדברים בעת נסיעתנו הרוגעת על משפחתו, על עבודתו הקודמת כנגר, על סקרנותו וחיבתו לאנשים, ובדרך אנחנו עוצרים לכוס צ'אי ונפרדים בלחיצת יד מחויכת בנקודת היעד. את חיי אני מפקיד בידיו, והוא מחזיר לי בנדיבות זהירה ומרגיעה. בבוקר הנסיעה אני כבר עם תרמילי בפתח המלון כאשר מוניתו עוצרת בדיוק בשעה היעודה בסמוך אלי. ידיד שלי יסיע אותך, הוא מעדכן בחיוך ומתנצל בתירוץ של כל נהגי המוניות ההודיים – אני צריך לקחת את הילדים לבית הספר, כאילו נחתה עליו זה עתה הבשורה ממנהל המוסד. יחד אנחנו מכניסים לתא המטען את ציודי ונפרדים לשלום. על כס הנהג יושב גורה, בחור צעיר ועטור זיפים, עם עיניים גדולות ומאירות. ניסיון משותף של שנינו לשוחח קלות העלה פער שפה גדול מדי, ועדיפות להתבוננות בנופי עמק קאנגרה הירוקים ובשיפולי הרי ההימלאיה. גורה מחייך ומהמהם לעצמו ויורד את פיתולי הכביש לדהרמסאלה בצפירות מתמשכות עם צורך או בלי, בעיקר בלי, אבל בזאת אין שום הבדל בינו לבין שאר הנהגים בהודו. אלא שגורה לא מסתפק בזאת, ואת המשך הנסיעה הוא עושה בנסיעה בצד ימין (להזכיר שבהודו נוהגים בשמאל לאות הזדהות עם הכובשים שהזדכו עליהם) עם צורך או בלי, בעיקר בלי, ומותיר אותי מרגע זה חסר נשימה ומבוהל למשך שלוש שעות הנסיעה הבאות. מכיוון שכבר לא ראיתי יותר בעיני את נופי הודו, רגלי נצמדה בחוזקה לדוושת ברקס דמיונית ברצפת הרכב, ופרצופי לבש פני פוקר כדי שלא להעליב את מקצועיותו של הנהג הצעיר שלצדי. גורה הביט בי ארוכות וממושכות בידידות מעת לעת, מחייך ועיניו מאירות, והראה לי את מיטב תכונותיו שרק החריפו את מצבי. אין חולק על כך שכבישי הודו משובשים עד מאוד (היכן שיש כבישים כמובן) וגורה – במודעות רבה ובתשומת לב – סובב את הגה המכונית כמו ילד רך בשנים הנכנס למכונית צעצוע, ימינה ושמאלה וחוזר חלילה וחלילה חוזר, עד שהרכב נע משוליו האחד של הכביש לשוליו הנגדיים, עם צורך או בלי, בעיקר בלי, בניסיון כושל שלא להיכנס למהמורות האינסופיות, בניגוד לשאר הנהגים שבחרו בדרך הישר, תרתי משמע, והתקדמו בקצב נהיגה משביע רצון ורגוע יותר. כידוע בהודו הולכי הרגל הולכים על הכביש, וכך גם הפרות, הכלבים (הקופים פחות), והעורבים. כמו כל שאר הנהגים גם גורה לא מרפה ידו מצפצפת הרכב, אך הוא לא מסתפק בזאת שהוא נוהג גם בצד הלא נכון של הכביש ובראותו אחד מהיצורים האומללים הנ"ל הוא אינו חס עליהם ומכוון את רכבו אליהם, עם צורך או בלי, בעיקר בלי. אמנם גורה איש חומל הוא וכאשר מכוניתו מגיעה מרחק סנטימטרים ספורים מהאישה ההולכת עם בנה הקטן או מהכלבה הרזה והרעבה שעטיניה מצומקים וכוחה לברוח סר, הוא מסיט את ההגה בקלילות בידו הימנית ומחייך בעיניים גדולות ומאירות, וכך חזור ושנה, מול ברואי היקום השונים ללא הבדל גזע ומין, עם צורך או בלי. ומה לי כי אלינה. הרי לא פציתי פה ורק עיני נפקחו לרווחה במבט מבועת ומבולבל, ורק כאשר הסיט גורה המחייך עם עיניו המאירות את ההגה חזרה לשמאל הכביש ומנע תאונה עם הרכב שנסע בנתיבו הנכון צקצקתי בלשוני במורת רוח צעקנית (הרי אלה חיי!). בחיוך הסביר לי שהכביש משובש, אך משלא השבתי לו בחיוך ואף ביקשתי ממנו במפגיע לנהוג בכביש במשנה זהירות, נתכרכמו פניו. הוא העיף בי מבטים זעופים לראות מדוע הזר חסר ההבנה פוקד עליו פקודות בלתי הגיוניות בעליל ומרגע זה אבד מאור פניו. בפנים חתומים חלף ביעף בסלאלום בין אופנועני חבל פנג'ב והולכי הרגל, חתך שמאלה לכיוון צ'אקי בנק, צפר בצופרו עם צורך ובלי, נסע לאט היכן שלא נדרש ומהר היכן שלא צריך, בלם את מכוניתו ליד תחנת הרכבת ובפנים חתומות ירד ופתח את תא המטען. תודה, אמרתי עמוס מיטלטלין והוא לא ענה. תודה ושלום, שבתי ושניתי בעקשנות לכיוונו והוא הניד ראשו כפי שכפאו השד. כה זקופה גאוותנו וכה כואבת בעת פגיעותה. חצי שעה לאחר מכן, בעודי מארגן את ציודי בקרון הרכבת הנוסעת, צלצול טלפון. צליל קולו הנעים של קרטר בוקע ושואל איך היה, ואני שואל את עצמי אם לכעוס עליו, עם צורך או בלי, בעיקר בלי, והוא עונה לי וחיוך בקולו – בפעם הבאה רק אני אקח אותך… |