נלסון מנדלה נולד ב-18 ביולי 1918 ומת ב-5 בדצמבר 2013. הוא ישב בכלא הדרום אפריקאי 27 שנים, רובן באי רובן מול חופי קייפטאון ושוחרר במרץ 1990. שלוש שנים לאחר מכן זכה יחד עם הנשיא הלבן דה קלרק בפרס נובל לשלום. ב-1994 נערכו בדרום אפריקה בחירות חופשיות היסטוריות בעקבותיהן כיהן מנדלה כנשיא המדינה, הנשיא השחור הראשון. הוא כיהן בתפקיד חמש שנים ולאחר פרישתו הקדיש את זמנו לארגונים חברתיים ולמאבק באיידס. כתבה זו מביאה רשמי ביקור מן הכלא בו ישב ומקייפטאון. 1. מעבדות לתיירות הצטרפתי לקבוצת תיירים שביקרה באי רובן (Robben Island) אשר מול העיר קייפטאון. האי רובן הוא ה"אלקטרז" הפוליטי של דרום אפריקה: עשרים אחוז מחברי הפרלמנט המכהן של דרום אפריקה היו בעבר אסירים באי רובן, וגם מנדלה בילה בו את רוב שנות הכלא שלו.
אזרחי דרום אפריקה עדיין מעכלים את השלכותיה של התהפוכה האידיאולוגית הזאת, ורובם אינם חשים בנוח עם מתקן הכליאה המפורסם שהפך לאתר תיירות פופולרי ועם הנרטיב המוצג בו. המונולוג הבא התרחש במציאות: "גבירותי ורבותי, ברוכים הבאים לאי רובן. שמי לאטילו מאבאסו, ואני אהיה המדריך שלכם הבוקר. הייתי אסיר כאן למשך עשר שנים בשל פעילותי ב־ANC, הארגון שהיה למפלגה השלטת בדרום אפריקה, ואני ממשיך להיות פעיל בה. הייתי בין האחרונים ששוחררו מכאן במאי 1991. האדון מדנמרק שואל אם נכלאתי בשל השתייכות פוליטית בלבד. ובכן, לא. השתתפתי בתכנונו ובביצועו של פיצוץ במטה של משרד ההגנה. איש לא נהרג, רק 57 בני אדם נפצעו. בשעה הקרובה נסייר בחלקיו השונים של האי ונתוודע למציאות הקשה שהיתה מנת חלקנו. את הסיור נקנח בבנין הראשי של הכלא, שם נבקר בתא מספר 5, התא שבו נכלא נלסון מנדלה, שנותר בדיוק כפי שהיה. המעבורת שהביאה אתכם פועלת זה שלושים שנה באותו קו, ובעבר נהגה להביא לכאן אסירים. הקפטן המזוקן שנוהג בה עבד כאן כסוהר. בדרך חזרה תוכלו לשאול אותו איך היו החיים כאן אז, ואיך הם עכשיו". תוכלו לדמיין את המונולוג הבא? "…גבירותי ורבותי, ברוכים הבאים לסיור בכלא שאטה, שמי האני אבו־טיר, ואני אהיה המדריך שלכם הבוקר. הייתי אסיר בכלא שאטה במשך עשר שנים בשל פעילותי בארגון החמאס שעומד כיום מאחורי מפלגת השלטון בפלסטין, ואני עדיין פעיל בו. האדון מדנמרק פה לידי שואל אם השתתפתי בפעולות טרור או שמא הוכנסתי לכלא רק בשל שייכותי הפוליטית. ובכן אדוני, עזרתי לתכנן כמה פיגועי התאבדות לא מוצלחים כל כך, כחמישים בני אדם נפצעו, איש לא נהרג… בשעה הקרובה נסייר במסדרונות הכלא, נתוודע לשגרה שהתנהלה פה עד לפני תריסר שנים, ונקנח בדובדבן שבקצפת, ביקור בתאו של מוחמד דף. השמיכות הצה"ליות וסיר הלילה המקורי עדיין שם, לא נגענו. אגב, נהג המיניבוס המזוקן שהסיע אתכם לכאן הוא ש' מהשב"כ, שעבד כאן כסוהר. בדרך חזרה תוכלו לשאול אותו איך היו החיים כאן אז, ואיך הם עכשיו". האם המונולוג הזה תלוש מהמציאות? "המציאות" היא לעתים רק מסגור מסוים של רצף אירועים, ומסגורים יכולים להשתנות עם כל תזוזה ביחסי הכוחות.
2. מקורבנות לאחריות
הארכיטקטורה של האי רובן – שהאסיר הפוליטי הראשון נכלא בו כבר בשנת 1658- מאופיינת בקסרקטינים נטושים שקירותיהם המתקלפים משרים אווירה עגומה של בסיס צבאי נטוש בנגב. איש אינו בא לכאן בשביל הנוף. לכאן באים בשביל הסיפורים האישיים, כדי לפגוש את האנשים שחצבו מערות בסלעי הגיר של האי לצד מנדלה, שיודעים לספר כיצד הסביבה הטבעית המזיקה הזאת פגעה בעינו ועד היום הוא רגיש לפלאשים של מצלמות. הם באים לשמוע על התנהגותו האצילית של מנדלה וכיצד מעולם לא התכופף בפני הסוהרים, ועל הפעם שבה טמנו לו מלכודת וניסו לפתות אותו לברוח ממאסר כדי לירות בו. כל דרום אפריקאי שתשאלו יטען שהמציאות קושטה באלמנטים הירואיים וחודדה יתר על המידה עבור התיירים. יש שיישבעו שאין איש יודע באיזה תא מנדלה היה באמת, והתא המפורסם נבחר בעצם באקראי. ועדיין, ככל שהסיור נמשך וסיפוריו של מאבאסו מתארכים, קשה יותר להבין איך הפכה דרום אפריקה בן לילה, כמעט בלא שפיכות דמים, למדינה שהיא היום. "התרגשתי מאוד לקראת הביקור הצפוי של אבא שלי, אך בבוקר אחד הסוהרים הודיע לי שהביקור בוטל", מספר מאבאסו. "התברר שאנשי המשטרה החשאית ביקרו אצל אבי לילה לפני כן וירו בו למוות, ככה, בלי סיבה. עם תום משטר האפרטהייד אִפשר השלטון החדש לאנשים להמשיך בחייהם תמורת וידוי על פשעיהם והבעת חרטה. האנשים שירו באבי התייצבו לטקס כזה של הודאה והביעו חרטה, והיום הם מנהלי חברות ביוהנסבורג". מאבאסו ממתין לצקצוקי הלשון של התיירים וממשיך לנקודת הציון הבאה. בסיפור יציאת מצרים, שנייה אחרי קריעת ים סוף, אלוהים לא מבזבז זמן וישר מנחית פקודה: אם אי פעם תקחו לכם עבדים, זכרו לשחרר אותם בשנה השביעית. נהגו בהם בכבוד וכבדו את הזכויות שלהם, כי אתם יודעים מה זה להיות עבדים. המסר של האלוהות הוא לשבור את הדפוס שבו הקורבן הופך למתעלל ברגע שידו על העליונה. על הקורבן לקחת אחריות ולגלות גדלות נפש, להתגבר על הרצון הפשוט לנקמה. השחרור האמיתי אינו השחרור מהכובש אלא מהמלכוד של הקורבן שהופך להיות כל מה שהוא התנגד אליו ובכך נותר משועבד גם כשהנסיבות משתנות.
נלסון מנדלה הוא איש חזון שהבין את המסר הזה, והאוכלוסייה הלבנה שלא מיהרה לברוח לאוסטרליה ולניו זילנד הופתעה לגלות שהקערה לא התהפכה על פיה כאשר התחלף השלטון. הסוד של דרום אפריקה טמון במדיניות שמנדלה הוריש לה, בנחישות להשתחרר באמת, להתרכז בבנייה ולא בהרס, לסלוח בלי לשכוח, להתקיים במתח הזה שבין האסיר שהיה למדריך תיירים ובין הסוהר שהיה לאיש עסקים. כדי לאחות את סדקיו של הלב השבור הזה ממשלת דרום אפריקה מנסה לייצר מעמד ביניים שחור באמצעות חקיקה של אפליה מתקנת: מקומות עבודה מתבקשים לאזן את עצמם מבחינה דמוגרפית. וכדי לעמוד בתקנות, בעת קבלה לעבודה ניתנת לבעלי עור שחור עדיפות על פני מועמדים לבנים, גם אם הם מוכשרים פחות. אחת התוצאות של מצב זה היא שעקב העסקת אנשים בעלי מיומנות מקצועית נמוכה ירדה רמת השירותים במדינה במידה ניכרת. מלבד זאת, חברות בשליטה שחורה (לפחות 51 אחוז שחורים) מקבלות הטבות ומועדפות במכרזים. האוכלוסייה הלבנה בולעת את התרופה המרה בסבלנות יחסית, אף על פי שבעלי עסקים לבנים מתקשים לקבל מכרזים או נאלצים למסור את השליטה בחברה שבנו במו ידיהם לשותפים שחורים. הצעירים הלבנים מתלוננים שאבותיהם אכלו בוסר ושיניהם קהות, אך הווליום של המרמור נמוך מאוד. זיכרון האפרטהייד עדיין טרי וטעון מדי. ועד שישתנו פני המדינה במציאות הפרדוקסלית הזאת, אין זה מפתיע לגלות את הקהילה היהודית, כיתר הקהילות, מנסה למצוא את מקומה ולכתוב מחדש את ההיסטוריה הלא רחוקה.
3. אפרופו אפרטהייד, שואה דרום אפריקה היא אחד המקומות היחידים בעולם שהיהודים הגיעו אליו עם התושבים הלבנים הראשונים והשתתפו בהקמת המדינה. רבים מבני הקהילה הם ממוצא ליטאי ולטבי, והם היגרו לדרום אפריקה לאחר השואה. זוהי אחת הקהילות היהודיות הגדולות והמבוססות ביותר מחוץ לישראל, והיא מקיימת מספר עצום של מוסדות הפועלים מתוך בניין אחד. הניהול הריכוזי, החזות האחידה של הקהילה, חופש הפעולה וההישגים של מוסדותיה החינוכיים מרשימים מאוד, אך פורום מנהיגי הקהילה, המכונה בעברית "פורום השולחן", מתַחזק מערכת יחסים שברירית מאוד עם הממשל. ה־ANC מזדהה עם המאבק הפלסטיני ומבקר את ישראל מצד אחד, אך משתף פעולה בשמחה עם המוסדות הרוחניים והחינוכיים של היהדות המקומית מצד שני. כבעלת שיוך אורתודוקסי וזיקה חזקה לישראל, הקהילה מתקשה להתמודד עם הפיצול הזה. מלבד זאת, הפצע הפתוח של האפרטהייד עדיין עומד בין הממשל ליהודים: הקהילה זכתה לביקורת קשה על כך שלא התנגדה מספיק למשטר האפרטהייד.
"הטענה הנפוצה היא שהיהודים הרוויחו מכלכלת האפרטהייד, אבל זה לא נכון. בזמן שהיו עלינו סנקציות אי אפשר היה לעשות פה כלום, היום כולם מרוויחים הרבה יותר מזה שכל העולם משקיע כאן", אומר התעשיין המיליונר מנדל קפלן, מהדמויות הבולטות ביותר בקהילה היהודית ביוהנסבורג. אן האריס, משפטנית ומרצה למשפטים, אשתו של סיריל האריס, לשעבר רב הקהילה וכיום מנהיג רוחני נערץ, מוכנה להודות בפה מלא שבזמן משטר האפרטהייד הקהילה היהודית היתה שקטה מדי. "זה לא מה שהייתם מצפים מעם שעבר שואה". אין זה מקרה שלפני חמש שנים הוקם במרכז העיר קייפטאון מוזיאון שואה במימונו של מנדל קפלן, ונלסון מנדלה הוזמן לגזור את הסרט האדום בפתיחתו. הסרט המוקרן לקהל בכניסה למוזיאון מציג נרטיב מטריד ומסקרן לא פחות מחוויית הסיור באי רובן: הסרט אינו עוסק בשואה כלל אלא בהתנגדותה של הקהילה היהודית לאפרטהייד, והשואה משמשת הסבר לרגישותם של היהודים לאי צדק ובסיס להזדהות עם סבל קורבנות האפרטהייד. מנדלה מספר בסרט שהאסירים באי רובן קראו בשקיקה את יומנה של אנה פרנק ומציין שכנראה בגלל ההיסטוריה שלהם, היהודים רגישים לקיפוח. הסרט עושה לנו היכרות עם ארבע דמויות הירואיות, שלושה עורכי דין ועיתונאי קומוניסט אחד, שהיו חברים של מנדלה בתחילת דרכו וסייעו ל־ANC: וולפי קודש (העיתונאי הקומוניסט) התגורר עם מנדלה בדירת רווקים במשך שנתיים בזמן שירד למחתרת, נט ברגמן עשה עם מנדלה את הסטאז' ואהב להיכנס עימו בהתרסה למעלית שיועדה רק לאנשי הגזע הלבן, ואלבי זקס מתגאה בפציעה במסגרת סיוע פעיל ללוחמי השחרור של ה־ANC. מנדלה, כוכב הסרט, ממשיך לדבר על הימים שבהם שום עורך דין לא הסכים לייצג את ענייני השחורים במדינה, ועורכי דין יהודיים היו היחידים שלקחו על עצמם את התיקים הללו. נראה שמלחמתם האישית הכנה של קומץ יהודים הופכת כעת לנרטיב המאוחד של הקהילה כולה. ביציאה מהסרט אני פוגשת שוב את אן האריס ושואלת אותה על כך. "עזבי, זה אוסף של הגזמות", היא מניפה יד בביטול. הסרט, כדרכו של סרט, בחר בדמויות קיצוניות שלא יִצגו את הקהילה, אך גם הקהילה כקהילה לא טמנה את ידה בצלחת. התמונה היתה מורכבת הרבה יותר.
בתי הספר היהודיים המקנים חינוך ברמה גבוהה פתחו בימי האפרטהייד את שעריהם לתלמידים שחורים שלא היתה להם חלופה אחרת. גם כיום יש הורים שחורי עור הרוצים שילדיהם יתחנכו בבית ספר יהודי, ולא אכפת להם שהם לומדים בתוך כך גם עברית, תנ"ך וציונות. הלן זוסמן, יהודייה שכיהנה כחברת פרלמנט בימי האפרטהייד, לחמה מבפנים כנגד המשטר, וקולה הרם נשמע לאורך כל הדרך. ד"ר דון בק, מתווך שלום בינלאומי שתרם רבות מאחורי הקלעים לאופן שבו הסתיים משטר האפרטהייד, ביקר לאחרונה בארץ וחשף בשיחה פרטית כי בעוד אנשי ממון לבנים נסו מהמדינה עם סימני המהפך הראשונים, קבוצת אנשי עסקים מבוססים בקהילה היהודית קיבלה החלטה משותפת שלא להגר מהמדינה כדי שלא לגרום למפולת כלכלית. כמו כן, החליטה לתמוך ברפורמות אף שכך יפגעו רווחיהם. בשורה התחתונה, היהודים היו בערך באותו מיקום חברתי גם אז וגם עכשיו, ובשתי הפנים של המציאות, ההתנהלות הַזְהִירָה בין הפרדוקסים לערמות הכסף עזרה מאוד. בדרום אפריקה חיים כיום כתשעים אלף יהודים, רובם ביוהנסבורג. בקייפטאון חיים רק כ־15 אלף יהודים. לשם השוואה, בעיר חיים חצי מיליון מוסלמים, בעיקר ממוצא אסייתי. מוזיאון השואה מפגיש את ילדי העיר על מוצאיהם השונים עם סבל שנגרם כתוצאה מגזענות באשר היא ומעורר הזדהות רבה והבנה עמוקה דווקא בקרב המבקרים המוסלמים. הסיור במוזיאון השואה מתחיל אף הוא מהמכנה המשותף של המבקרים, האפרטהייד. הכיתוב מספר על אפליה גזעית בעולם ומסייג כי משטר האפרטהייד לא הגיע למדרגה של רצח עם כמו בשואה, אך יש לזכור לאן אידיאולוגיה המבוססת על אפליה גזעית עלולה להתדרדר. התעמולה הנאצית מוצגת בהקשר רחב יותר, ומובאות עדויות גם לתפיסתם את הגזע השחור כנחות. לקראת סוף המיצג מופיע ז'אנר התמונות המוכר לנו מיד ושם, זה שמעבר למילים. ושם משתתק נרטיב האפרטהייד לגמרי, שם הגורלות נפרדים. נאומו של מנדלה עם צאתו מהכלא
4. שובם של דובי הים השימוש בכיבוש, באפרטהייד ובשואה בנשימה אחת אינו מתיימר להעמיד אותם במצב כלשהו של שוויון ערכי (אם כי היו מי שהשוו את המושגים האלה זה לזה, וכולם כבר הספיקו להיעלב). המושגים הללו נאלצים להיפגש, למורת רוחם, במציאות הדרום אפריקאית, והם נתבעים לעמוד על המשותף ביניהם, על המיקוד בסבל, על הרטוריקה של הקורבן והמתעלל ועל המנגנונים השונים של הדיכוי והשחרור. עם זאת, הדור החדש של המנהיגים היהודים הצעירים כבר מבין שאי אפשר לבסס זהות על קורבנות ושאי אפשר לשלוף את קלף השואה בכל פעם שנשמעת ביקורת. בקרב אנשי החינוך הצעירים מתרבים הקולות הקוראים להדגיש פחות את השואה ולחזק את הזיקה לערכים יהודיים, לטקסטים ולשפה עברית; להתחבר לאוכלוסייה המקומית ממקום בונה של זהות ייחודית ולא ממקום של קורבן לקורבן. ברוח זו הקימה לאחרונה אן האריס מטעם הקהילה היהודית את עמותת "תיקון", המסייעת במיגור האיידס.
ובינתיים, באי רובן נרקם סיפור נוסף של שחרור וחירות בקרב אוכלוסייה מקופחת שהמודעות לזכויותיה מתעוררת לאטה. פירוש שמו של האי רובן באפריקנס הוא "אי דובי הים". משהתיישבו הלבנים הראשונים באי, בשלהי המאה ה־15, הם לא היססו לצוד את דובי הים שרבצו על סלעי האי כדי לסחור בפרוותיהם היקרות. מאימת האדם הלבן נאלצו דובי הים לנטוש את ביתם. כיום אסור לצוד ולסחור בפרוות אלה ברוב המקומות בעולם, אך בדרום אפריקה אין מקפידים על כך, והמדינה ממשיכה לספק לשוק העולמי כעשרים אלף פרוות מדי שנה. כדוב ים שעולה ליבשה ומטלטל את גופו כדי לנער מעליו את המים, כך מתנער בעדינות האי רובן מתפקידו המסורתי כסמל לכליאה ולדיכוי. המקומיים מספרים שדובי הים מתחילים את "שיבת ציון" שלהם לאי בהיסוס. הם מופיעים בשיפולי הסלעים ובמצרים בקצוות המרוחקים של האי, זוממים לכבוש מחדש את ביתם המקורי בקסמם החלקלק. כי בכל דור ודור יש יציאת מצרים, תמיד יש מישהו שתובע מרחב לחיות בו בבטחה. | |||||||||
