יפן היא מדינה שנמצאת בתהליכי שינוי משמעותיים. קשה למדוד תהליכים בעת התרחשותם. מה שנכון היום עשוי להיות לא רלבנטי מחר. יש שיראו את החברה היפנית כמי שנשענת עדיין על ערכים מסורתיים, ויש שישימו את הדגש על המודרניזציה בעולם העבודה ובמערכות היחסים. האם יפן נמצאת על הסף או שמא כבר חצתה אותו? התשובה נמצאת, קרוב לוודאי, בעיני המתבונן.
כמתבוננת, יפן היא מדינה שאני אוהבת בכל לבי, ויחד עם זאת אני שמחה שאני יכולה לבוא אליה וללכת ממנה כרצוני, שלא נולדתי ילדה יפנית, שלא גדלתי להיות אשה יפנית, ושאני לא נאלצת ללכת בתלם היפני הנוקשה. לפי נסיוני, להיות אשה במדינה המופלאה הזאת זה לא תענוג גדול. הסיבות לכך שונות ומקורן בהיסטוריה. למידע נוסף: במשך כ־260 שנה היתה יפן מסוגרת ושמרה בעולם של טבע שרירותי מספק מקום העבודה המסודר את האיזון, ובמדינה צפופת אוכלוסין ותחרותית, משרה המקום הקבוע תחושה של ביטחון |
על ערכיה המסורתיים והתרבותיים, ללא השפעות מערביות. כשנפתחה למערב, לקראת סוף המאה ה־19, עברה תהליך מהיר של תיעוש ומודרניזציה. בדומה לתהליכים מקבילים במדינות המערב, היה מעמד אחד שנהנה יותר מאחרים מחגיגת הקִדמה: הגברים. אלה עברו לחליפות מערביות ולמפעלי תעשייה, בעוד שהנשים קפאו על שמריהן והפכו למְשמרות המסורת, לחוליה המחברת את היפני המודרני, שחי בסביבה מנוכרת, אל עברו ואל הערכים המסורתיים הקשורים בעבר.
כך הוגדרה הקריירה של עקרת הבית כחשובה וככבעלת משמעות. האשה צריכה היתה לגלות מחויבות מלאה לגידול הילדים ולמלאכות הבית, שבאמצעותם אמורה היתה לזכות בסיפוק ובהגשמה עצמית. לבעלה משרה מלאה מחוץ לבית, ולה משרה מלאה בין ארבעת קירותיו – ועל ממלכה זו יש לה מונופול מוחלט: האשה מנהלת את התקציב המשפחתי ואף קובעת את גובה דמי הכיס, המופרשים לכיסו של הבעל מתוך משכורתו שלו.
הורות: פולניות יפנית
יפן ענייה באוצרות טבע, ולכן היא מייבאת חומרי גלם לתעשייה שלה ואת מרבית המזון הנצרך בה. ההון היחיד שיש ליפנים הוא ההון האנושי. עליו בנויה האימפריה הכלכלית האדירה הזו. את ההון האנושי הצעיר יש לטפח ולהכין להצעדת האימפריה קדימה.
מי שמופקדת על המלאכה בראשית הדרך היא האם. ההשקפה הרווחת מזהה את האם עם הצלחות ילדיה ועם כשלונותיהם, מה שהופך את תפקידה למלחיץ במיוחד עבורה ועבור המשפחה כולה. הבית סובב סביב הילדים, הנתפשים לא פעם כחשובים יותר מהיחסים עם הבעל. האם היא החוליה המקשרת בין האב לילדים. מחקר שנערך בשנה שעברה מצא שאב יפני ממוצע מבלה זמן איכות עם ילדיו חצי שעה. לא ביום, בשבוע.
במשך שנים רבות היה החינוך להישגיות שונה מבנים לבנות: הבנים, בניגוד לבנות, למדו להיות תחרותיים מגיל צעיר, בעוד שאצל הבנות הודגשו יותר צייתנות, איפוק, תמיכה, טיפול והבנה של הצרכים הגבריים. המגמה משתנה כעת, והיא באה לידי ביטוי בעלייה במספרן של הסטודנטיות באוניברסיטאות.
המלחמה על ההצלחה מגיעה לשיאה בכרטיס הכניסה לאוניברסיטאות היוקרתיות, שכן ביפן יש קשר ברור בין רמת השכלה גבוהה לעבודה טובה ולהכנסה נאה. אבל המערכה מתחילה זמן רב לפני כן, כבר בגיל הרך: מבחנה הראשון של האם הטובה הוא להכין את ילדה כך שיצליח לעבור את מבחני הכניסה לגן הילדים היוקרתי, בגיל שלוש. לגן הילדים ולבית הספר היסודי והתיכון שבהם ילמד הילד יש השפעה מכרעת על יכולתו לעבור את מבחני הקבלה לאוניברסיטה בציונים גבוהים. האווירה התחרותית מעודדת מאבק להישגים. למתבונן שאינו חלק מהתרבות היפנית נדמה כי ילדותם של ילדים יפנים לא מעטים נגזלת מהם.
כל ילד יודע כמה קשה להגשים את ציפיות האם. אבל כשאמא הקדישה עבורך את החיים, זה עלול להפוך קטלני. אחוז המתאבדים בקרב בני נוער ביפן הוא מהגבוהים בעולם, וזה קורה בזמן מבחני הבגרות, כשהבן יקיר לה חושש מאי הצלחה ולא יודע איך יוכל לעמוד באכזבה, שלו ושל אמא.
 | | טיול בית ספר למקדש בקיוטו. כל ילד יודע כמה קשה להגשים את ציפיותיה של אמא. אבל כשאמא הקדישה עבורך את החיים, זה עלול להפוך לקטלני. אחוז המתאבדים בקרב בני נוער ביפן הוא מהגבוהים בעולם | צילום: טל גליק |
עבודה: חובה הדדית
מקום העבודה ביפן הוא יותר מאשר סַפָק משכורות. מדובר במסגרת רחבה, שנותנת הגנה ותמיכה, תחושת שייכות וביטחון. בעולם של טבע שרירותי ועז מספק מקום העבודה המסודר את האיזון; במדינה צפופת אוכלוסין ותחרותית שכזו משרה המקום הקבוע תחושה של ביטחון ושלוות נפש (יחסית).
המודל שעליו נשענת מערכת יחסי העבודה היפנית מבוסס על הפילוסופיה הקונפוציאנית. הפילוסוף קונפוציוס, שחי בשנים 551־479 לפני הספירה, הגה תורת מוסר ובה גם שיטת שלטון אידיאלית, שבמסגרתה קיימים יחסי נאמנות ומחויבות בין השולט לנשלט. החידוש אני שמחה שלא נולדתי ילדה יפנית, שלא גדלתי להיות אשה יפנית, ושאני לא נאלצת ללכת בתלם היפני הנוקשה |
הגדול שלו היה בהפניית חִצי הנאמנות לשני הכיוונים: לא רק על הנשלט להיות נאמן לשולט; לשולט יש זכות למלוך אך ורק כל עוד הוא נאמן לנשלטים על ידיו ודואג להם. הפילוסופיה הקונפוציאנית נדדה מסין ליפן ומאוחר יותר אומצה על ידי חברת השוֹגוּנים־סמוראים, שהתחייבו לנאמנות הדדית עד טיפת הדם האחרונה.
את ביטויו המחודש מצא המודל הקונפוציאני בחברות הגדולות, שהן לב הכלכלה היפנית. לפי מודל זה, שרווח ביפן עד לאחרונה, חלומו של כל יפני ההולך בתלם היה להיות salary man, "איש משכורת" בעברית (ביטוי יפני המבוסס על מלים באנגלית). "איש המשכורת" הוא עובד צווארון לבן באחת החברות הגדולות.
יחסי העבודה שהיו מקובלים ביפן קבעו שהנאמנות מחייבת את שני הצדדים: העובד משקיע בעבודתו את זמנו, מרצו, שנותיו ושעותיו הטובות. מקום העבודה, מצדו, דואג לכל מחסורו ואינו מפטר אותו, מחויבות המעניקה לעובד תחושת ביטחון ויציבות. העובד הנאמן שותף ברווחי החברה. פעמיים בשנה בדרך כלל מחולקים לעובדים בונוסים, לפי חלקם ברווחים. יפני שעבד באותה חברה משנות העשרים שלו ועד פרישתו לגמלאות יתוגמל על נאמנותו בבונוס ענקי עם סיום עבודתו. בעשור האחרון השתנו כללי המשחק עקב המיתון, שנותן את אותותיו ביפן. מקום עבודה לכל החיים אינו מובטח עוד.
על אף השינויים הגדולים החלים בתחום זה בשנים האחרונות, מרבית הנשים אינן נחשבות כוח מרכזי בעולם העבודה היפני, והקידום המקצועי ניתן להן בהתאם. כמקובל בחברות שמרניות, אשה שבוחרת לפתח קריירה עושה זאת על חשבון חיי משפחה. ביפן של העבר הקרוב לא היה מקובל שאשה נשואה תפתח קריירה במקביל לחיי הנישואים, ולכן רובן הפסיקו לעבוד אחרי החתונה. זו היתה סיבה נוספת לכך שהן יאיישו בעיקר תפקידים זוטרים ומוגבלים בתוכנם. גם אשה שבחרה בקריירה פגשה במוקדם או במאוחר את תקרת הזכוכית, שעצרה אותה בעמדה שבה אין היא מנהלת גברים. הצפיפות הבלתי נסבלת של הקיום
צפיפות האוכלוסין באזורים העירוניים של יפן היא מהגבוהות בעולם. היפנים, שחוששים מרעידות אדמה, אינם בונים בנייני מגורים גבוהים, והתוצאה היא בנייה נמוכה של בתים קטנים מאוד, קטנים מדי לעתים. המשפחה הגרעינית היפנית כוללת פעמים רבות גם את החמות. במיוחד מקובל שהבן הבכור ואשתו יגורו עם הורי הבעל ויטפלו בהם. תוחלת החיים ביפן היא מהארוכות בעולם. הבעל בדרך כלל מפנה את הזירה שנים לפני אשתו. החמות, כך נדמה ביפן, חיה לנצח.
המצב קשה במיוחד בכפרים, שם מקובל שהבן הבכור נשאר לגור עם ההורים ומטפל במשק החקלאי. בחורות יפניות רבות מסרבות להתחתן עם בנים בכורים שמביאים בתור נדוניה גם את אמא שלהם. המצב חמור עד כדי כך, שהחלו לייבא כלות מקוריאה עבור בנים בכורים שלא מצליחים למצוא בחורה יפנית שתסכים לקבל אותם עם אמא.
הצפיפות הגדולה מכתיבה גם את גודל המשפחה: ילד אחד או שניים. זהו גם מספר הילדים שתואם את המשכורת היפנית הממוצעת. לפעמים יש רק חדר מגורים אחד בדירה, ולפעמים מחיצות העץ הדקיקות לא מאפשרות פרטיות לזוג ההורים החפץ להתייחד. את הפרטיות ימצאו בני הזוג במלונות אהבה, שממוקמים בדרך כלל בפאתי העיר או באזורי הבילויים. התשלום לחדר הוא לפי שעה.
זכרו את מצוקת המקום כשאתם נוסעים לבקר חבר ביפן. מקובל שתביאו איתכם מתנה, ואם אפשר, שתהיה זו מתנה מתכלה. אין מקום לפיצ'פקס בבית הקטן. אם הבאתם מתנה שאין ליפני מקום לשים אותה או מה לעשות איתה, היא עלולה למצוא עצמה בזבל. בעל טוב הוא בריא וחרוץ
ההשקפה הרווחת ביפן היא שלא טוב היות האדם לבדו. צריך חתונה כדי לחבר את  | יום חול באיזור המקדשים בקיוטו. הגברים עברו לחליפות מערביות ולמפעלי התעשייה המודרניים, הנשים קפאו על שמריהן והפכו למשמרות המסורת | צילום: משה שי |
איכויות האשה והגבר וליצור דבר שלם, המבוסס על תלות הדדית. בחלק גדול של המקרים הנישואים נתפשים כהתחברות על בסיס מעשי: הריחוק הרגשי בין בני הזוג מתקבל כעובדה נתונה והשיתוף ביניהם מוגבל. מערכת היחסים אינה מבוססת בהכרח על תקשורת בין־אישית, והצדדים אינם מחויבים זה לזה בנאמנות מינית. פתגם יפני פופולרי גורס: "נישואים טובים הם כמו אוויר: צריך אותם, אבל לא חייבים להרגיש אותם". ופתגם אחר מוסיף: "בעל טוב הוא בריא ובחוץ".
ביפן של פעם מוסד השידוכים היה מקובל, ולשדכנית השכונתית היה תפקיד חשוב. היום מוסד השדכנית הולך ונעלם, אך לא מוסד השידוכים. השדכנים המודרנים הם הבוסים, שדואגים להפגיש עובדים ועובדות רווקים ממחלקות שונות. לפי תפישתם, זהו חלק מתפקידם, מדאגתם לעובדיהם ומהאכפתיות שהם מגלים למקום העבודה, מאחר שעובד נשוי יכול להקדיש יותר זמן ואנרגיה למלאכתו – אשתו הרי מטפלת עבורו בצדדים המעשיים של החיים.
עם זאת יש לזכור שהחברה היפנית מתקדמת בקצב מהיר ונעשית דומה לחברה המערבית בתחום מערכות היחסים בתוך המשפחה. תהליכים אלה משפיעים לא רק על הדור הצעיר, שקשה לעקוב אחר השינויים הפוקדים אותו, אלא גם על הדור המבוגר, המאמץ אף הוא נורמות מערביות לגבי היחסים בין המינים.
אני מודה לד"ר עפרה גולדשטיין־גדעוני על הצוהר שפתחה לי לעולם המרתק של יחסי גברים ונשים במסגרת לימודי באוניברסיטת תל אביב. |
דוד הגיב:
לרוב הבעל הוא ה"מנהיג" של הבית (מה שברור לכל בעל שזה ממש לא נכון), בגלל סיבה ספציפית – שנכונה במיוחד ביפן.
גברים קורעים את הצורה בעבודה.
זה לא כיף,והרבה פעמים זה לא בחירה.
למה נשים מסויימות חושבות שגברים הם המורווחים? כי הם לא רואים את הילדים? כי הם בלחץ תמידי? כי הם אלה שנותנים יותר(בכסף) ומקבלים פחות או שווה?
פמיניזם גל שלישי רוצה דבר אחד. עליונות נשית.
יש מה לתקן, אבל לא ביצירת מאבק בין מיני, או תחרות מי יותר קורבן…