ניו יורק של פול אוסטר: אנשים שבורים בערמת גרוטאות

מה הוא רואה? את תחנת גרנד סנטרל, קודרת ומאובקת ומלאה "אנשים שאין להם לאן ללכת", אף כי לכאורה כולם ממהרים מהכא להתם ובחזרה. אם יש שם יופי, הרי הוא מצוי בדמות "תצלום גדול של קודאק, עם אורות בהירים, שלא מן העולם הזה… ובו רחוב בכפר דייגים בניו אינגלנד… אור אביב יפהפה זרח על אבני המרצפת, פרחים ססגוניים פרחו באדניות על חלונות הבתים".

גם בפארק ריוורסייד, מלא במטיילים של שבת, שום דבר לא נראה כפי שהוא באמת, ואולי להיפך. לאט לאט מאבד הגיבור של אוסטר את היכולת לראות את ניו יורק הנגלית לצרכני הגלויות, והוא מתוודה: "באתי לניו יורק כי זה המקום האבוד ביותר בין כל המקומות, המקום העלוב ביותר. השבירות מצויה בכל, התוהו ובוהו בכל עבר. עליך רק לפקוח את עיניך כדי לראות זאת. את האנשים השבורים, הדברים השבורים, המחשבות השבורות. כל העיר היא ערמה של גרוטאות".

זוהי עיר שאפשר ללכת ברחובותיה עד קץ הימים ולא למצוא מישהו שהחליט להיעלם בה. עיר של דלתות נעולות, האוצרות סודות בתוך סודות, מגוננות על סיפורי חיים שאי אפשר לפענח, שולחות את הזר להמשיך לשוטט עד שהוא נתקל בניו יורק האחרת, זו של פיסת שמים תחומה בין שני בניינים גבוהים מדי וקרובים מדי, ובה כל הגוונים הפסטליים שיש בשפה האנגלית, וכל הריקנות שבידיעה כי אי אפשר לנגוע בשמים האלה.

מה אדם למד מתוך הליכה כפייתית ברחובותיה של ניו יורק? שאת האבוד אי אפשר להשיב, שהעליבות באמת מכסה על הכל, שהכזב מתעתע ומפריע לאדם לראות נכוחה, עד שברגע אחד מאפשרת לו העיר הקרה, האגואיסטית, לעבור את חוויית הניכור הקשה ביותר שאדם יכול לחוות פעם אחת בחייו: "ברחוב 84 עצר לרגע מול חנות. היתה מראה בחזית הבניין, ולראשונה מאז החל עומד על משמרתו, הביט קווין בעצמו. לא שהוא חשש מלעמוד פנים אל פנים מול דמותו שלו.

פשוט מאוד, הדבר לא עלה בדעתו עד כה… ועכשיו, כשהביט בעצמו במראה של החנות, לא נדהם ולא התאכזב. לא היו לו כל תחושות באשר לכך – דהיינו, באשר לעובדה שלא הכיר את עצמו באיש שנשקף אליו במראה".