ניו יורק של דיימון ראניון – מהמרים, זונות וגנגסטרים בפרוטה

מהמרים נוקשים, זונות טובות לב, נערות פתיות מן המערב התיכון, גנגסטרים בפרוטה, עורכי עיתונים רעי לב, בוסים קטנים וקשוחים שמעדיפים לשכוח את מוצאם היווני או האיטלקי, רקדניות במועדוני לילה זולים שמעדיפות לשכוח שהן כבר לא בנות עשרים – לכל אלה מזמנת ניו יורק של ראניון, מתחם הזוי ברדיוס של מיילים ספורים מברודוויי ומרחוב 42, אתרים לשכחה של רגע אחד.

הדמויות אולי מתמכרות לנוסטלגיה, אבל ראניון, שמתבונן בהן בעינו העקומה של מספר יודע כל, מיטיב להבין את  הזיוף: "אם אתה יוצא לשדרה השישית ושולח הצצה לגן בריאנט מאחורי הספרייה העירונית, אתה מוכרח לומר לעצמך, הו, איזה מקום איום־למראה הוא לרומנטיקה, כיוון שאותו גן ציבורי מלא כיום בברנשים חלודים למדי, משופשפים קצת במרפקים, החונים סביב על פני הספסלים".

ומגן בריאנט ל"מאורתו של מינדי שעל הברודוויי", המזללה המיתולוגית שדיימון ראניון הפיח בה חיים והפך אותה למיקרוקוסמוס של ניו יורק כולה. הוא אהב לשבת שם בלילות. "אם אתה מיושב אצל מינדי זמן רב מספיק", כתב, "חזקה עליך שאתה רואה כמה וכמה מחזות משונים ובלתי רגילים". במאורה הזאת צעדו בסך כתבי ספורט עם תוכים ירוקים בכלוב, מפסידנים מכל קצות תבל, רוזנים צרפתים מזויפים, מתאגרפים מובסים, מבקרי תיאטרון ממורמרים, חורבות זקנות – הלא הן נערות מקהלה לשעבר, שכשלו ולא מצאו גבר שמצלצלין בכיסו – וערב רב של כייסים, פושטי עור, גנבים קטנים וגדולים, ברנשים שלא משלמים מס הכנסה וחתיכות שתלויות על זרועם של ברנשים כאלה. הכל בעצם קורה אצל מינדי, ובחוץ, עד כמה שאפשר להבין, בכלל אין עולם. עד שמישהו פותח, באישון לילה, את הדלת של מינדי, ומביא באמתחתו בקבוק וויסקי לא חוקי מתוצרת בית, אקדח טעון – או סיפור.

ניו יורק של דיימון ראניון איננה גיאוגרפיה. ניו יורק שלו היא ישות אנתרופולוגית, היא עם של טיפוסים שמדברים כולם בדיימון־ראניונית, שפה ייחודית שצמחה בניו יורק של שנות העשרים. זוהי שפת כור היתוך שמעולם לא נִתרגמה היטב לעברית, מפני שיש בה אנפוף של דרום איטליה, מלות מפתח ביידיש, שרידים של תחביר פולני, חלקת־לשון תזזיתית של כרוניקה פלילית – ומעל לכל אלה, שכבה עבה של אירוניה מחויכת, שעימה נודד ראניון בלילות ממאורה למאורה, וצובע את האפלה החדגונית בנצנוץ הכוזב של התקווה, המשותפת לכל המפסידנים.