ניו יורק היא אייקון תרבותי, זאת העיר של סיינפלד ושל דיימון ראניון, של ג'ון טרבולטה ושל ברנרד מלמוד, ויש עוד: איין ראנד, אוהנרי, קוג'אק, ספיידרמן, הסרט "חיה ותן למות" של ג'ימס בונד ועוד שלל סרטים, מחזות זמר, ספרים, שירים וסדרות טלויזיה. וודי אלן היטיב להגדיר אותה כאשר אמר פעם כי בניו יורק אפשר אפילו בשלוש לפנות בוקר למצוא מקום פתוח לאכול בו וון-טון מטוגן, והבעיה היחידה היא שהוא לא אוהב וון-טון מטוגן. יש בה את כל אלה, אבל גם יש בה היסטוריה.
מנהטן. וודי אלן אמר שזה המקום היחיד בעולם שבו אפשר לאכול וואן טון מטוגן בשלוש לפנות בוקר | צילומים: שאטרסטוק
ההתיישבות האירופאית בניו יורק החלה בנקודה הדרומית של האי מנהטן ומשם המשיכה והתפשטה צפונה. טיול במסלול הזה ייקח אותנו לאורך האי אל דברי ימי העיר, החל מהמתיישבים ההולנדיים, דרך ההשתלטות האנגלית, התרחבות העיר, גלי ההגירה השונים ועד לימינו אלה. בפעם האחרונה בה ביקרתי בעיר עשיתי את המסלול הזה בבוקר יום ראשון יחד עם ידיד ותיק ממלזיה שפגשתי בעיר, הוא אורך מספר שעות ועל אלה צריך להוסיף זמן לארוחת צהריים והפסקות שתייה. נעלו נעליים מתאימות ונצא לדרך, יהיה מעניין ויהיה טעים. ניו יורק, שאולי כבר היכרתם, אבל הפעם מזווית אחרת.
סוללת תותחים, חומה ותעלה
בראשית חיו שם הלנאפי (Lenape), שבט אינדיאני, לא מהגדולים והחשובים שידעה צפון אמריקה, עוד לפני שהיבשת נקראה בשם הזה. אנשים אלו, שחיו בעיקר על דיג ועל ציד ביער שכיסה אז את האי, לא ידעו מה צפוי להגיע כאשר הופיעו בתחילה הצרפתים, שהכריזו על המקום כ-La Nouvelle-Angoulêm, ואחריהם אנשים דוברי הולנדית באניות מפרשים, עם מקטרות בפיהם ורובים בידיהם. אלה הקימו שתי התיישבויות: נויה אמסטרדם (Nieuw Amsterdam) בפינה הדרומית של האי, שבה הקימו בתי מגורים, כנסיה, טחנת רוח (כמובן) ועמוד תלייה, ונויה הארלם בצד הצפון מערבי, שהייתה כנראה לא יותר ממעגן סירות, מספר בתי מגורים ואולי גם כנסייה קטנה.
נויה אמסטרדם, ציור משנת 1664
האינדיאנים נדחקו בידי ההולנדים, ואילו ההולנדים, עם הזמן, נדחקו בידי האנגלים, שבזכות עליונותם הימית השתלטו על נחלותיהם, ועל מנת לבסס את האחיזה שלהם באי הקימו בפינה הדרומית שלו סוללת תותחים. סוללה היא Battery ומכאן שמו של המקום עד ימינו אלה: Battery park. מכאן נתחיל את הטיול צפונה. גוגל מאפס מספר לנו שאת המסלול שבפנינו נשלים בקרוב לשלוש שעות של הליכה, כמובן שזה יתארך עם כל פנייה ועצירה.
ג'ורג' וושינגטון נכנס לניו יורק ביום בו הבריטים עזבו את ארה"ב | ספריית הקונגרס
היום כבר אין כאן שרידים לתותחים או ביצורים, הם הוסרו מזמן כאשר חלפו ימי המלחמות בין המעצמות הקולוניאליות, אבל יש כאן תיירים רבים ויש משקפות בתשלום, שבעזרתן ניתן לצפות לעבר פסל החירות. קשה לדמיין זאת, אבל פעם היו כאן בתי עץ קטנים, היו חיילים והיו מתיישבים שיצאו לשדות וליערות שמצפון בעגלות רתומות לסוסים. נתחיל לצעוד, ונעבור בין רחובות ששימרו את שמם הלקוח מתקופות קודמות: רחוב Baker, רחוב White וכך הלאה. מעט צפונה משם הסתיימה העיר הקטנה, וכדי להגן עליה הקימו סביבה חומה שבבוא הזמן פינתה את מקומה לרחוב, כמובן – Wall street.
וול סטריט, נקרא כך על שם החומה שעמדה כאן
היום הנוף הפסטורלי הזה איננו, זה רובע העסקים של העיר, כולו בתי מידות שעלויות שכירת משרד בהם הן מהגבוהות בעולם, כאן הושבע ג'ורג' וושינגטון כנשיא הראשון של ארה"ב, והפסל שלו ניצב עד היום במקום בו זה קרה, כאן פרץ המשבר הגדול בשנת 1929, וכאן התרסקו המטוסים החטופים ב-11 בספטמבר 2001 ויצרו את אתר גראונד זירו.
גראונד זירו, המקום בו עמדו מגדלי התאומים עד ספטמבר 2001 גראונד זירו, המקום בו עמדו מגדלי התאומים עד ספטמבר 2001 | anderm / Shutterstock.com
העיר התרחבה והלכה ככל שהגיעו מתיישבים מהיבשת הישנה. וככל ששגשגה העיר, ששינתה בינתיים את שמה, הפעילות גדלה ואת הסחורה היו שולחים בכלי שיט, שעל מנת להעמיס עליהם חפרו תעלה אל תוך העיר שהתרחבה צפונה מהחומה ההיא. לאורכה של התעלה היו רציפים, וכאשר זאת איבדה את השימוש בה, סתמו אותה וסללו רחוב הנקרא עד עצם היום הזה Canal street.
הרחוב הרחב שהפך לשם דבר
מה משך אנשים רבים כל כך אל ניו יורק? הסתכלו במפה ותראו. היא נמצאת על מפרץ בשפך נהר, מקום אידיאלי לעגינת ספינות אוקינוס ולחבירה אל דוברות נהר המגיעות מפנים הארץ, אולי בנקודה הטבעית ביותר לשיט מהאיים הבריטיים. המקום והנמל, יחד עם הדחף להגירה מאירופה, הביאו לשם המוני מהגרים, חלקם המשיכו אל פנים הארץ וחלקם נותרו בה. העיר גדלה והתרחבה, דוחקת את רגלי הלנאפי, מבראת יערות והופכת אותם לבתים ורחובות.
ברודוויי, הרחוב הרחב הראשון מחוץ לחומת העיר | צילום: Sergey-73 / Shutterstock.com
הרחוב שהוא אולי הידוע ביותר בהקשר זה הוא אותו רחוב רחב שפרץ החוצה מהעיר מוקפת החומה וסביבו חיפשו המהגרים, רובם גברים בודדים, מקום לבלות, והוא הציע להם יוזמות של בעלי עסקים זריזים: בתי מרזח, בתי זונות ומקומות שהעלו מופעים. אלה הפכו עם הזמן לתאטראות, והרחוב הרחב ההוא נקרא Broadway, מה יותר פשוט ומתבקש מכך? אותם מופעים הפכו לשם דבר בעולם עם הזמן, עד שהיום מתחלקים המופעים בארה"ב למופעי ברודווי ומופעי אוף בורדווי, כלומר אלה שלא היו מספיק גרנדיוזיים לרחוב הרחב.
המהגרים באים
בשלב הנוכחי לוקח אותנו הטיול הרגלי אל המרחב המתוכנן שבו נוצרת רשת מסלולי תעבורה, רחובות הנמתחים ממזרח לכיוון מערב ושדירות מדרום לצפון. מפת השכונות שמצפון לדאון טאון היא מפת גלי ההגירה לאורך המאות ה-19 וה-20. אירופה סבלה בתקופה ההיא מעודף אוכלוסיה וממלחמות ורבים בחרו להפליג אל מעבר לאוקינוס לעבר החלום.
רחוב מולברי בשכונת ליטל איטלי, צילום משנת 1900 | ספריית הקונגרס
הרעב הגדול באירלנד הוליד הגירה אירית, רדיפות היהודים במזרח אירופה הביאו הגירה יהודית, מלחמות האופיום במזרח הביאו הגירה סינית וכן הלאה. הגלים הללו יצרו את המטבח הניו יורקי, שיש בו בייגל עם גבינת שמנת ולאקס שהביאו יהודי מזרח אירופה, ספגטי עם כדורי בשר בהשראת ההגירה האיטלקית, והרבה בירה, בזכות המהגרים האיריים הצועדים כל שנה עד ימינו ביום פטריק הקדוש.
מעדנייה בליטל איטלי. רוב האיטלקים עזבו את השכונה | צילום: littlenySTOCK / Shutterstock.com
בשכונת ליטל איטלי, השוכנת סביב מפגש הרחובות Canal ו-Mulberry, קשה כיום למצוא מהגרים איטלקיים, והתמונות מ"הסנדק" הן כבר נחלת העבר. צאצאי המהגרים שלחו את בניהם ללמוד באוניברסיטה ועברו לפרוורים, אבל יש שם מספר מסעדות ובתי קפה שבהם המלצרים טורחים לדבר במבטא שנשמע איטלקי כאשר יש לקוחות בסביבה, והמגישות מנות איטלקיות, או יותר נכון לומר גרסאות אמריקאיות של אוכל איטלקי.
לעומת זאת, צ'יינה טאון, שצמודה לה ומקיפה אותה והולכת ומתפשטת וגוזלת ממנה שטחים, חיה ובועטת. אולי זה בגלל גלי הגירה אסיאתיים שממשיכים להזין אותה במהגרים חדשים, שכבר אין ביניהם סינים אלא בעיקר בני מדינות דרום מזרח אסיה, אבל ממילא האמריקאי הממוצע לא מבחין בהבדל, ויש שם שפע של מסעדות אסיאתיות זולות וחנויות ושווקים שבהם מוכרים כל דבר המגיע מהמזרח.
צ'יינה טאון. שומרת על אופייה בזכות גלי ההגירה ממזרח אסיה | צילום: Nielskliim / Shutterstock.com
הנקודה היהודית מיוצגת מעט צפונה ומזרחה משם באיסט סייד, אותו שטעטל שפעם עסקו בו יהודים ממזרח אירופה בחייטות ורוכלות בדרכם אל החלום האמריקאי. היום יש שם מעט קבוצות של חרדים, וישנה מסעדת כץ (Katz's Delicatessen), בכתובת 205 E Houston St, שפעם הגישה אוכל מזרח אירופאי יהודי כשר והיום היא מגישה מה שמכונה Kosher style. יש שם שפע מנות מהמטבח היהודי ובראשן כריכי פסטרמי עם מלפפונים חמוצים, וכל אלה נעשים מבשר ומרכיבים אחרים שאין עליהם חותמת כשרות, אבל יש להם טעם וריח כמו של הדבר האמיתי של פעם.
pastrami on rye, הכריך הכי מפורסם במסעדת כץ
הכפר שבתוך היער
כאמור, לאורך התקופה הזאת שכנו מצפון לעיר המתפתחת היערות, היו מי שהרחיבו את גבולת העיר צפונה, והיו מי שחדרו אל תוך היער והקימו בו כפר המנותק מהעיר, הוא הגריניץ' וילאג'. נכון, הוא לא נשאר מנותק לאורך זמן והיום על מנת להגיע אליו נוכל ללכת מערבה על רחוב האדסון ואז צפונה על השדירה ה-6. הראשונים שהתיישבו באזור היו ההולנדים ואחריהם הגיעו עבדים משוחררים, הכפר היה זמן רב מקום של גידול טבק, ומי יודע, אולי הריח של גראס שנישא בו היום באוויר הוא לזכר הימים הללו. אולי.
מסיבה כלשהי האזור נותר זול ובלתי מבוקש, מה שהפך אותו במאה ה-20 למרכז של חי הבוהמה של העיר, של אלה שאין הפרוטה מצויה בכיסם. השיא היה בשנות ה-60, שבהן ישבו כאן סופרים, מוזיקאים ומשוררים רבים, נפתחו בתי קפה בסגנון זרוק, הגיעו הומוסקסואלים רבים שיכלו כאן לחוש בנוח באותם ימים של אמריקה הגזענית, ועם הזמן גם פרץ כאן העימות הראשון בינם לבין המשטרה, שהיה אבן דרך בתולדות תנועת שוויון הזכויות ללהט"בים בארה"ב.
גריניץ' וילאג'. אמנים צעירים כבר מזמן לא יכולים להרשות לעצמם לגור בשכונה
היום האזור כבר לא זול כלל, את הבוהמיינים התפרנים החליפו היאפים, ואליהם הצטרפו סוכני נדל"ן. יש פה מסעדות אתניות יחודיות, מועדוני ג'ז ופאבים מעניינים. כאשר השכונה הפכה יקרה מדי עבורם עברו האמנים ואנשי השוליים האחרים אל שכונת הסוהו הסמוכה, גם שם חזר על עצמו תהליך ההתייקרות והחלפת האוכלוסייה, והם מצאו עצמם נודדים אל טריבקה ושכונות אחרות, ובעקבותיהם היאפים וסוכני הנדל"ן.
העיר צומחת למעלה
אם נמשיך מהכפר צפונה על השדרה ה-5 נחלוף על פני שני בניינים אייקוניים בתולדות צמיחת העיר, והפעם הצמיחה כלפי מעלה. ניו יורק הוסיפה לקלוט הגירה ולגדול, ובשלב מסוים היא נהייתה לאחד המקומות הצפופים בעולם, זה מחיר ההצלחה. כאשר הסתיימו עתודות הקרקע התחילה העיר לגדול ורטיקלית, לעבר השמיים. הבניין הראשון בה שזכה לכינוי "גורד שחקים" הוא בניין Flatiron, הניצב עד היום על פינת הרחוב ה-23. הוא לא נחשב גדול בימינו, אבל פעם היו 22 קומותיו למראה מרשים ביותר.
בניין ה-Flatiron. למרות מידותיו הצנועות במונחים של ימינו, הוא עדיין מרשים | צילום: Barry Neal / Shutterstock.com
מעט הלאה נגיע אל האמפייר סטייט בילדינג. כשהושלם בתחילת שנות ה-30, היה אז הבניין הגבוה בעולם על 101 קומותיו, וגם היום הוא מבנה מרשים. מעניין לציין שהוא הוקם דוקא באזור זה, משום שגיאולוגים מצאו ששם, בפינת השדירה ה-5 ורחוב 34, יש את בסיס הסלע המסיבי ביותר, הנותן יותר יציבות ליסודותיו של הבניין הגבוה שניתן למצוא בעיר כולה. האזור היה מוצלח מבחינה גאולוגית, אבל לא מבחינה מסחרית, ובשנותיו הראשונות לא הצליח הבניין להשכיר את כל משרדיו, והיה ידוע כ-Empty state building.
פועל בניין עובד על האמפייר סטייט בילדינג, שנת 1930
האמפייר סטייט בילדינג מזדקר מעל גורדי השחקים בסביבתו. כשנבנה, התקשו המפתחים להשכיר בו משרדים
הפארק המתוכנן הראשון בארה"ב
האזור הזה התפתח כאשר ניו יורק החלה לשגשג ולהתעשר, ולכן באזור שמצפון ל-ESB מצויים אתרי תרבות אייקוניים רבים, ובהם מוזיאון מומה לאמנות, מרכז רוקפלר, קרנגי הול, כיכר טיימס, וביניהם שני רבעי מהגרים נוספים ופחות ידועים: ליטל ברזיל וקוריאה טאון, אבל היעד שלנו הוא אחד המקומות הכי מוכרים מהסרטים אי פעם: הסנטרל פארק. הוא תוכנן ונבנה באמצע המאה ה-19 כחלק מהפיכתה של העיר לכרך והצורך לתכנן אותו ולאפשר בו מרחבים ירוקים ופתוחים, מה שלא היה נחוץ עדיין בימי העיר הקטנה.
צילום אווירי של סנטרל פארק. הפארק העירוני המפורסם תוכנן ונבנה במאה ה-19
הוא גדול, הוא עשיר באזורים שונים זה מזה, כולל שיחים, עצים (יש 25 אלף כאלה), מסלולי ריצה, מסלולי טיול, מקומות ישיבה אינטימיים ומרחבי דשא גדולים. זה היה הפארק המתוכנן הגדול הראשון בארה"ב, ברוח ההייד פארק של לונדון והבוא-דה-בולון של פריז, והוא הפך לשם דבר. ראינו אותו ב"איש המרתון", ב"שיער", ב"מכושפת" וכמובן בקונצרט הפרידה של סיימון וגרפונקל.
סנטרל פארק בתחילת דרכו, איור מ-1870
הארלם אז והיום
אם נמשיך הלאה את המסלול בו הלכנו עד כה צפונה נגיע בהמשך אל אחד הרבעים היותר ידועים והפחות מתויירים של העיר, הארלם. המקום, אשר נושא עד היום את שרידיו של השם ההולנדי המקורי, היה כמעט תמיד אזור של עוני ופשע, אולי בגלל הריחוק מהמרכז שבעיר התחתית. בתחילת המאה ה-20 חיו בו בעיקר יהודים ואיטלקים, ואלה הביאו איתם את המאפיה הידועה, אבל עם הזמן הם נדחקו על ידי השחורים.
אמנות רחוב בהארלם | צילום: StefanoT / Shutterstock.com
היום האזור שקט, תקופת ראשות העיר של רודולף ג'וליאני השליטה בו סדר שנשמר מאז, ולשם המחשה מספר מעשי השוד המדווחים בשנה צנח מ-6,500 ב-1981 לכ-1,100 בתקופה האחרונה. ניתן לקחת את הסאבווי או האוטובוס כדי להגיע לכאן ופשוט לשוטט ברחובות, לשבת במסעדה, לאכול, להיכנס לכנסיות כדי לראות תפילות גוספל או לחזות במשחק כדורסל של ההארלם גלובטרוטרז, וכל זה בלי לחשוש. האזור גם הופך בהדרגה לאטרקציה לאמנים ויאפים המחפשים את היעד הנדלני הבא, לאחר שגם הסוהו וטריבקה נהיו יקרות.
שדרות מלקולם אקס בהארלם, על שמו של התושב הידוע, שאף נקבר בשכונה
_____
טל רשף – יועץ עסקי ובין תרבותי, מאמן מנהלים ומעביר סדנאות לפעילות גלובלית בחברות ישראליות, ומרצה בנושאי תרבויות ותולדות העולם במוסדות תרבות וחוגי בית.
מירי הגיב:
מאמר מצויין, מרחיב את הדעת. תודה רבה!