מבקר התרבות האמריקאי דין מק'קנל טען, בהתבססו על האמרה הידועה של שייקספיר "כל העולם במה", כי גם עולם התיירות הוא במה, התייר הוא הצופה, והמקומיים הם השחקנים. התייר, על פי מק'קנל, צופה במחזה שמציגים המקומיים, אך שאיפתו התמידית היא להגיע אל מאחורי הקלעים ולראות את המציאות האמיתית המסתתרת שם. המקומיים, מצדם, לעולם מנסים למנוע מהתייר/הצופה להיכנס אל מאחורי הקלעים וממשיכים להציג בפניו רק את מה שברצונם להראות.
אולם התייר המערבי לא רק סופג חוויות וצופה במחזה המוצג לפניו, הוא גם משפיע בדרכים רבות על המציאות ולעתים אף משנה אותה מקצה לקצה. וכך מדינות שהיו בעבר תחת שלטון קולוניאליסטי מוצאות את עצמן, עשרות שנים לאחר השחרור הרשמי מהקולוניאליזם, תחת כיבוש אחר – כזה שלא נעשה בכוח הזרוע אלא בכוח הכסף, המשנה את פניהן לא פחות, הן מבחינה כלכלית והן מבחינה תרבותית. את חוקי המשחק החדש מבינים היטב גם הילד האפריקאי שחי על גדות האגם ולא למד מעולם קרוא וכתוב וגם רקדנית הבטן המופיעה בהילטון קזבלנקה: התייר המערבי ישלם, ואתם תציגו.
בארצות מתפתחות היחסים בין המקומיים לתיירים אינם שוויוניים ולעולם לא יהיו . המקומיים יכולים לכל היותר לקוות לפרנס את עצמם בכבוד; התייר בא לקנות פנטזיה שרקח לעצמו בראשו עוד בטרם בואו, ובסוף הטיול יחזור לחייו האמיתיים.
פיקציה ושמה חוף אקזוטי
האם התיירות היא הקולוניאליזם החדש? לדעת אנשי אקדמיה רבים התשובה היא כן. המושג ניאו־קולוניאליזם, העוסק ברכישת כוח ובהשפעה כלכלית ותרבותית על מדינות, חל גם על תחום התיירות, ובעשרים השנים האחרונות נעשו בנושא הזה עבודות אקדמיות רבות. ד"ר דני רבינוביץ', אנתרופולוג מאוניברסיטת תל אביב, מסביר כי מידת ההשפעה הכלכלית, ומכאן התרבותית, שיש לתיירות על מקום מסוים, גוברת ככל שהפער הכלכלי בין התייר למקומיים גדול יותר. במקרים כאלה מידת התלות של המקומיים
הישראלי הצעיר מטייל בדרך כלל בקבוצות גדולות מאוד, רק של ישראלים. הקבוצות מקימות קולוניות באזורים מסוימים בהודו ובתאילנד, ושם הן יוצרות מעין ישראל בזעיר אנפין |
בתיירות גדלה והולכת, לעתים קרובות על חשבון היכולת שלהם להוציא את לחמם מענפים ששימשו לפרנסה באופן מסורתי. השינוי שנוצר בסופו של תהליך כזה מבחינה כלכלית ותרבותית הוא עמוק.
"אם ניקח לדוגמה חוף אקזוטי בתאילנד, השעבוד שלו לפרנסה מתיירות תוביל ברוב המקרים להפרדה פיזית שלו משאר האזור", אומר רבינוביץ'. "ישמרו בו את מה שראוי לשימור מבחינה תיירותית, אבל מה שלא יכול לתרום לפיקציה שקרויה חוף אקזוטי, ייעלם. ייבנו מלונות ודרכי גישה, שזה טוב, אבל הם ייבנו רק איפה שצריך אותם מבחינה תיירותית, ולפעמים על חשבון משאבים טבעיים של האזור.
"המלונות, שהם לעתים קרובות בבעלות מערבית, יעסיקו מערביים בעמדות מפתח ותושבים מקומיים בעבודות השחורות בשכר נמוך. מובן שהם גם ידרשו ויקבלו הטבות מס ותקציבים לפיתוח מהשלטונות. התושבים במקום יעברו להתפרנס מהתיירות, וזה בעייתי, כי תיירות היא עניין עונתי, והתלות הזאת תאלץ אותם להשביע את רצון התייר ולא תאפשר להם חופש בחירה. זהו תהליך שאין ממנו חזרה. התושבים כבר משולבים במערכת הגלובלית עמוק מכדי לסגת. הם יצטרכו להציג את ההצגה האקזוטית ולהיראות כאילו הם נהנים מזה. והתייר, שגם הוא יודע שמדובר בפיקציה, יבוא וישלם כסף כדי לצפות בהצגה הזאת".
אפשר להיות תייר לא ניאו־קולוניאליסט?
"קשה מאוד", אומר רבינוביץ'. "בעצם קיומך במקומות מסוימים כאדם עשיר במושגים מקומיים, יש לך השפעה רבה. אבל יש דברים שבכל זאת משנים – למשל הרגישות שלך לסיטואציה, היכולת לראות בתושב המקום אדם שיש לו חיים משלו ולא רק יליד שנמצא שם כדי שאתה תוכל לצפות בו, היכולת להבין שאתה חלק ממניפולציה ולהבין מה אתה רואה, להבין שעצם קיומה של העסקה סותר את הרעיון שמאחורי התיור, את החיפוש אחר משהו תמים, ראשוני ואותנטי".
הביץ' בויז האפריקאים
באוקטובר התפרסמה במוסף "סופשבוע" של "מעריב" כתבה מאת עמרי אסנהיים, ובה סיפורים מסמרי שֵׂער על התנהגות הנהלת מלון פרדייס מומבסה בקניה, שבו אירע פיגוע בנובמבר 2002. בכתבה מספר אסנהיים על בעלי המלון הישראלים שלא שילמו משכורות לעובדים ודרשו מהם למלא במשך 24 שעות ביממה את תפקיד הילידים העליזים. אסנהיים כתב: "העיקרון היה ברור: השפלה, ביטול עצמי, עבודה בשעות לא שעות, העיקר שהלקוח ייצא מרוצה ויחזור פעם נוספת. מי שנשא בעיקר הנטל היו בנות צוות הבידור. דורותי מאלי נזכרת איך מדי שבוע, לקראת הגעת האורחים, נלקחו חמש בנות לשדה התעופה במומבסה. 'היינו שרות להם "ג'אמבו ג'אמבו" (שלום שלום) ו"הבאנו שלום עליכם" כאחוזות טירוף. הקנייתים המקומיים בשדה הסתכלו עלינו כאילו יצאנו מבית משוגעים, אבל הישראלים היו בשמים. הם אהבו את הרעש. איך שהגענו למלון התחלנו שוב לשיר בצעקות. המנהל הורה לבנות לא לעזוב את רחבת הריקודים עד שאחרון האורחים עוזב. אם אורח מחליט לא ללכת לישון, אתה צריך להישאר איתו עד שהוא פורש לחדר. נדרשנו להרעיש כמעט 24 שעות ביממה'".
בין השאר, מספר אסנהיים, נדרשו עובדות המלון, ברוח הססמה השיווקית "הכל כלול",
 |
לספק לאורחים גם שירותי מין במסווה של מסאז' על חשבון הבית.
נראה שבאפריקה, שבה הפער הכלכלי בין התיירים לתושבי המקום הוא גדול במיוחד, ושבה עדיין מהדהד זיכרון הקולוניאליזם בדרכים רבות, קל ליהירות הלבנה להרים את ראשה המכוער ולהפוך חיש מהר ליחס ניאו־קולוניאליסטי.
גם תופעת הביץ' בויז האפריקאים היא דוגמה לסכנה שטומנת בחובה החשיפה לתיירות מערבית. מטיילים המגיעים לכפר קייפ מקליר
(Cape McClear) שעל גדות אגם מלאווי שבמלאווי, מכירים היטב את תופעת הביץ' בויז – נערים צעירים בני המקום המשמשים את התיירים בתפקידי שליחויות, הכנת ארוחות מיוחדות, שיט באגם ומשלוחי סמים עד הדלת. מי מהם שמצליח "לצוד" תיירת מערבית, לשמש לה מלווה אישי ולקבל בתמורה משקאות אלכוהוליים, ארוחות ודמי כיס זעומים, נחשב בר־מזל. הביץ' בויז מתלבשים בבגדי ראפרים אמריקאיים ומנסים ככל יכולתם לחקות את אורח החיים המערבי, שנראה להם מסעיר וזוהר.
מחקרים מראים שכאשר אדם נמצא בחופשה הוא נוטה יותר להתנהג באופן מתירני מבחינה מינית ולהשתמש בזנות, לשתות הרבה, להשתמש בסמים ולהסתכן. צעירים מקומיים הנחשפים להתנהגות התייר המערבי בחופשה בלבד, ואינם מודעים להבדלים בינה ובין חיי היומיום שלו, נוטים לראות בו מודל לחיקוי ולאמץ את דפוסי ההתנהגות שראו.
סינדרום השירות הצבאי
ד"ר דריה מעוז, אנתרופולוגית שעשתה את עבודת הדוקטורט שלה על תרמילאות ישראלית בהודו, מספרת על שני כפרים קטנים בדהרמסלה (Dharamsala), שנדמה כי נכבשו לגמרי בידי התרמילאים הישראלים. "ביקרתי בכפרים האלה, בהגסו (Bhagsu) ודהרמקוט (Dharamkot), לראשונה בשנת 1997. אז היו אלה כפרים קטנים ושקטים. עם רדת החֲשׁכָה היו האורות נכבים, ושקט היה משתלט על הכפר", אומרת מעוז. "לא היו שם מסעדות מלבד מסעדה אחת בגסט־האוס ששירתה את כל התיירים שהגיעו למקום. האזור כולו היה יערות ודרכי עפר, בלי מכוניות ובלי כבישים.
"בביקור האחרון שלי במקום, בשנת 2004, מצאתי כפרים שונים לגמרי. בעיקר בהגסו. כולו מלא כבישים, בתי הארחה, בתי קפה ומקומות של אינטרנט, שני סניפים של חב"ד, ובעיקר מסעדות שמוכרות רק אוכל ישראלי – פלאפל, חומוס, שיפודים. הייתי במקום שבועיים, ולא מצאתי אוכל הודי. התפריטים כתובים בעברית, שלטי החנויות והמסעדות בעברית. כמה מהתושבים התלוננו שהם בכלל לא יודעים מה כתוב בשלטים; לפעמים התרמילאים הישראלים פשוט באים ותולים אותם שם".
התרמילאי הישראלי הוא התייר הניאו־קולוניאליסט הקלאסי?
"במידה רבה כן", אומרת מעוז. "אמנם הוא לא יוצא דופן, אבל בכל זאת יש לו כמה מאפיינים שמחמירים את התמונה: הוא מטייל בדרך כלל בקבוצות גדולות מאוד, רק של ישראלים, וזה נותן לו איזה כוח לדרוש שהמקומיים יתאימו את עצמם לדרישות שלו.
הקבוצות האלה מקימות ממש קולוניות באזורים מסוימים בהודו וגם בתאילנד, ושם הן יוצרות מעין ישראל בזעיר אנפין, בלי שום ניסיון להתערות בתרבות המקומית.
"בעיה נוספת היא שרוב התרמילאים הישראלים מגיעים מיד אחרי השירות הצבאי, יש להם עדיין את התִכְנוּת לכבוש משהו, וככה בדיוק הם מתנהגים שם. בגילאים יותר מבוגרים המצב משתפר. תרמילאים בני 27 או 28 כבר בדרך כלל מגלים רגישות יותר מהצעירים, ומסוגלים אפילו להודות כי ההתנהגות שלהם בגיל צעיר היתה מבישה. אבל הקבוצה הטובה ביותר היא בני הארבעים־חמישים; הם בדרך כלל מגלים מידה רבה יותר של רגישות והתחשבות ונוהגים בצניעות".
מעוז אף מספרת על מגמה חדשה בקרב הטיילים הישראלים בהודו – פתיחת עסקים קטנים, בעיקר מסעדות וגסט־האוסים, הגוזלים את הפרנסה מהמקומיים. למרבה הכלימה, רבים מהם מסרבים לשרת הודים. "מה שמדהים הוא שהם אפילו לומדים שם רייקי ויוגה ומסאז'ים, ואז פותחים שם קורסים לדברים האלה. אם מה שיש להודים ללמד אותנו זה קודם כל על רוחניות, הרי שגם על העניין הזה התרמילאים מנסים להשתלט".
גם בקמבודיה אפשר למצוא כיום עסקים רבים בתחום התיירות הנמצאים בבעלות מערבית. עלמה סובול, שחזרה לאחרונה מטיול של שנה וחצי במזרח וטיילה בעבר גם באפריקה, מספרת שבפנום פן, עיר הבירה של קמבודיה, לא מעט מסעדות ובתי הארחה מצויים בבעלות של אנגלים, צרפתים ואוסטרלים, רובם תרמילאים לשעבר שזיהו הזדמנות עסקית והחליטו להשתקע במקום. את אותה התופעה ראתה סובול גם באוגנדה ובתאילנד.
היחס המתנשא שמור, בדרך כלל, לאלה שהתייר רואה כנחותים ממנו. מעוז מספרת שאחרי ביקורה האחרון בהודו היא נסעה לאוסטרליה ונתקלה שם בכמה מהמטיילים שפגשה בהודו. אבל בניגוד להודו, שם התייחסו בהתנשאות ובשתלטנות אל המקומיים, באוסטרליה הם הקפידו על נימוסיהם הרבה יותר: "זה מוכיח שהיחס של התייר למקומיים הוא פחות תלוי־אישיות ויותר תלוי־נסיבות. באוסטרליה ראית איך המטיילים מתייחסים למקומיים בדחילו וברחימו, ממש בהערצה, כי הם הבינו שעכשיו הם נמצאים בארץ מפותחת, והאוסטרלים, בעיניהם, היו איזה מודל שהם רצו להידמות אליו".
הרמוניה במונטסומה
אפילו סין, ששעריה נפתחו לתיירות מערבית רק בשנות השמונים של המאה הקודמת ושתושביה ידועים בגישתם האתנוצנטרית, מתאימה כיום כמה מאתרי התיירות שלה לטעם המערבי. המעבר שעושה סין מקומוניזם לקפיטליזם והחשיפה הגוברת לתרבות המערבית מחזקים את ההכרה בכוח הכלכלי הטמון בתיירות מערבית. דינה היימן, מדריכת טיולים המטיילת בסין לסירוגין זה עשרים שנה ומחברת הספר "צברים על דרך המשי", מספרת על הכפר דאלי (Dali) שבמחוז יונאן (Yunnan), שבו אפשר למצוא מסעדות המגישות מזון מערבי ובתי הארחה המיועדים לתיירים זרים, ושבו רוב תושבי המקום, בני המיעוט האתני הבאי, עוסקים בתיירות.
אייל שירזי ראה את השינוי שעברה עיירת דייגים קטנה בברזיל כשביקר בה שוב לאחר עשר שנים: "בביקור הראשון שלי באז'ודה (Ajuda), הנמצאת בין ריו דה ז'ניירו
(Rio de Janeiro) לסלוודור דה באייה (Salvador de Bahia), היה בה כביש קטן, כמה מסעדות ובית ספר מקומי לקפוארה. היינו משחקים כדורגל חופים עם המקומיים ויוצאים לדוג עם הדייגים. אבל היום, בעיקר בגלל בית הספר לקפוארה ששימש אטרקציה לתיירים וגרם להם להישאר במקום לתקופות ארוכות, אתה רואה שם דוכני פיש אנד צ'יפס, דוכני גלידות וכבישים סלולים. המקום היום תיירותי מאוד, ורוב התושבים עוסקים בתיירות.
"אבל ראיתי גם דוגמה יפה לכפר דייגים שלא איבד את צביונו המקורי. במונטסומה
(Montezuma) שבקוסטה ריקה, על אף תנועת התיירים הערה ואף על פי שיש שם כמה בתי הארחה לתיירים, אפשר לראות הרמוניה יפה מאוד בין התיירים ובין תושבי המקום. המטיילים עובדים אצל המקומיים בדיג וחיים ממש כמותם, והמקומיים מרוצים ולא מרגישים כאילו פלשו להם לחיים. אולי זה עוד יקרה, אולי זה פשוט מקום שנמצא רגע אחד לפני הנקודה שבה הוא הופך תיירותי ומנוצל".
פסטיבל שהומצא במיוחד לתיירים
אדוארד סעיד, התיאורטיקן ומבקר הספרות הפלסטיני, אמר כי התייר עיוור למציאות הסובבת אותו. כל מה שהוא יודע על המזרח הוא שברי מידע אירופי המתארגנים על פי תשוקותיו הסמויות, והוא משוטט ותר אחר האקזוטי והמעניין.
לחיפוש של התייר אחר התרבות האקזוטית יש לעתים השלכות תרבותיות מרחיקות לכת. בלדק שבצפון הודו, למשל, נערך בכל 1 בספטמבר פסטיבל שלם שמטרתו היחידה היא להשאיר באזור את התיירים, הנוהגים לעזוב בתחילת החודש, ל־15 ימים נוספים. גם פסטיבל הפרחים בצפון תאילנד הומצא במיוחד בעבור התיירים הנוהים אחר אטרקציות.
ומה אצלנו? האם גם ישראל מושפעת מקולוניאליזם תיירותי? בכל הנוגע לתיירות מבחוץ, נראה שלא. רבינוביץ' מסביר כי "מה שישראל מוכרת מבחינה תיירותית זה היסטוריה, ארכיאולוגיה וקשר לעולם העתיק. אבל מכיוון שיש זהות בין הסיפור התיירותי שיש לנו למכור ובין הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על ישראל, לא נדרש זיוף רב כדי לעמוד מאחורי התדמית המבוקשת".
בתיירות הפנים שלנו, לעומת זאת, הפיקציה חוגגת. "כל הסיפור של הגליל למשל הוא המצאה של עשרים השנים האחרונות", אומר רבינוביץ'. "שם אנחנו מנסים לייבא מסורות ממקומות אחרים – תבואו לגליל ותרגישו כמו בפרובנס. גם ביחס של הישראלים היהודים לכפרים הערביים אפשר לראות את החיפוש הזה אחרי משהו אותנטי ושורשי, גם אם הוא כבר קצת מזויף".
