התוודעתי לראשונה אל הנסיכה בשנת 1991. באותם ימים ניסיתי לחלץ מבין דפי ההיסטוריה פירורים של מידע על מנהגי האכילה בירושלים בתקופות
שונות. ההיסטוריונים הרשמיים הכזיבו אותי וגם עולי הרגל הרבים שהעלו את זכרונותיהם על הכתב לא פתרו את הבעיה. הם השביעו את סקרנות קוראיהם בעיקר בתיאורי המקומות הקדושים או תלאות הדרך וסכנותיה, ולא התפנו לתיאורים של "המובן מאליו".
ואז באו לעזרתי הנשים. תקוותי היתה כי דווקא הן תשמנה ליבן אל זוטות הקיום האנושי. תקוותי לא נכזבה. בדפים מצהיבים מהמאה שעברה קראתי על קבלות פנים קונסולריות, עימותים קומיים עם משרתים מקומיים ותלונות על טיב החיים בפינה שכוחת-אל זו של האימפריה העות'מאנית השוקעת. אבל אני חיפשתי מבט נוסף, שיחדור מבעד לצעיפים המכסים על חדרי-החדרים – מבט שישא אותי עימו אל הרמונות המזרח ואל מטבחיהם האקזוטיים. את הראייה המיוחדת הזו מצאתי אצל כריסטינה.
היפהפיה המתעוררת
הנסיכה כריסטינה טריבולצ'י-בלג'ויוזו נולדה בשנת 1808 למשפחת אצולה לומבארדית ותיקה במילאנו שתחת הכיבוש האוסטרי. היא זכתה להיטבל עם סרח עודף של תריסר שמות פרטיים, שמהם נפטרה כאשר עמדה על דעתה. בדיעבד, נראה כי אקט סמלי זה איפיין את דמותה המרתקת, השנויה במחלוקת גם היום.
כריסטינה אכן עמדה על דעתה במלוא מובן המלה. היא חצתה במודעות מלאה את גבולות הנשיות המקובלת של תקופתה. לאחר שעזבה את הנסיך ההולל שנישאה לו בגיל 16, חיה בפריס בגפה, בנפרד ממנו – מעשה שערורייתי בפני עצמו. עיניים כהות וחולמניות, פנים חיוורות כמוות ומבנה גוף עדין ושברירי העניקו לה את הכינוי "המוזה הרומנטית" ופתחו בפניה כבמטה קסמים את דלתות החברה הגבוהה.
כריסטינה הופכת עד מהרה להיות מושא הערצתם של מיטב מובילי התרבות הרומנטית בעיר האורות (בלזאק, סטנדאל, ליסט, היינריך היינה ולוחם החירות הקשיש הגנרל לאפאייט – אם נזכיר רק את הבולטים שבהם). רבים מבקשים לממש את אהבתם אליה, אך היא מתרחקת מהקשרים הרומנטיים ומהתלות הנפשית הנובעת מהם (כמו, למשל, במקרה של ידידתה, הסופרת ג'ורג' סאנד).
במקום זאת, שטופה כריסטינה כל-כולה באקטיביזם פוליטי למען שחרור איטליה ובו היא משקיעה ממיטב מרצה וכספה במשך למעלה מחמישים שנה. היא מסרבת להסתפק בתפקיד המארחת המשכילה ונעימת ההליכות של הסלונים הספרותיים, שהיו כה פופולריים בפריס של אמצע המאה שעברה, ולוקחת לעצמה מקום כבוד כעיתונאית ועורכת. היא אף "מעזה" לשלוח עטה בכתיבה מחקרית עצמאית בנושאים היסטוריים, פילוסופיים ותיאולוגיים. כתיבתה זוכה להערכה, אם כי לעיתים קרובות מדי בסגנון של "למרות-ובשל-היותה-אשה".
חצייתה את הקווים המקובלים בין הגברי לנשי מובילה בסופו של דבר לכך שהיא מאבדת את הטריטוריה הנשית המובהקת – הבית. כריסטינה ויתרה על מסגרת הנישואים המקובלת ועל חיי החברה של האצולה האיטלקית. לאחר נדודים באיטליה ובשווייץ קבעה את משכנה בפריס, נאבקת על קיום פיסי ועל הכרה מקצועית, ובו בזמן מתמודדת עם הצורך לשמור על שמה הטוב.
ב-1848 נכשל המרד האיטלקי באוסטרים וכריסטינה, שחזרה לאיטליה ושימשה באותה תקופה כמנהלת מערכת בתי החולים ברומא, בוחרת לצאת בגיל ארבעים למסע חדש, גולה בחיפוש אחר מקום שתוכל שוב לכנותו "בית".
האודיסיאה האחרונה
על מנת לעמוד בקשיי הגלות יש צורך במקום "שיהיה דומה ככל האפשר למקום שפיללת שלא תיאלץ לעזוב, או… (במקום) אשר ראשוניותו ושונותו כופה עליך לתת אליו את לבך. הדמיון (בין המקומות) מבשיל את החרטות, השוני משתק אותן". כריסטינה בוחרת בניתוק מוחלט מכל אשר ידעה עד כה ושמה פניה אל המזרח.
היא יוצאת תחילה מרומא למלטה, מצטרפת לזרם ארוך של פליטים שבחרו באי כתחנה ראשונה. כריסטינה, המורגלת באפרורית האירופית, נפגשת לראשונה עם אור התכלת העז של הים התיכון: "עתה אני מבינה את כל אותן נשים נחמדות המתירות לעצמן ליפול ברשתו של אפולו", היא כותבת לידידה בפריס. משם היא ממשיכה ליוון ולתורכיה בחברת בתה הקטנה מריה, האומנת האנגליה ושני פליטים אחרים – נגר ורוקח – ליווי בלתי שכיח לנסיכות נודדות.
כריסטינה היא נוסעת מבחינה ובוחנת. היא מעירה ומתארת, מעבירה פה ושם ביקורת ומנצלת את הזמן החולף ואת חילופי המקום לשם תיאור בכתב את הסובב אותה, אך גם לשם לימוד עצמי. גם בניכר היא נשארת במחוזות ה"אני" ואינה נטמעת בשלל החוויות שצופנת לה הדרך.
בבית קטן ששכרה על גדות הבוספורוס מגלה כריסטינה חיים אלטרנטיביים. היא מדווחת בהתפעלות על אורח החיים החדש, הנינוח בהרבה מאירופה השבויה בגינוני נימוסים שהצביעות בם רבה. את תרבות הסלונים היא מחליפה במפגש עם הטבע הפראי והחופש החדש מהלך עליה קסם. "לאחר כל מה שעבר עלי (במהלך המרד האיטלקי), האמיני לי, ידידתי היקרה, כי לא נותר לו לאדם אלא לנעול עצמו במנזר, ואם אינו מסוגל לכך, לעזוב את העולם או החברה וללכת לחיות בין היערות והמדבריות, בליבו של הטבע ורחוק מכל תרבות", היא כותבת אחוזת התפעלות.
כותבת ואף עושה, רוכשת כריסטינה בשארית כספה חלקת אדמה בהרי הפונטוס הגבוהים שבסביבות סאפראנבולו, עיירה שהתמחתה בגידול תבלין הזעפרן, במרחק ימי רכיבה אחדים ממזרח לקונסטנטינופול. אך האושר לא נמשך זמן רב. לאחר שצצו קשיי נזילות, מותירה כריסטינה את האחוזה בפיקוח עובדיה והיא עצמה יוצאת בשנית, בלוויית בתה, אל הדרכים, במסע בן אחד-עשר חודשים לארץ הקודש, על מנת לחגוג בירושלים את טכס אכילת לחם הקודש הראשון של הילדה.
בניגוד לנוסעים רבים השבים לבתיהם ומעלים את חוויותיהם וזכרונותיהם על הכתב במבט לאחור ומתוך ריחוק, כותבת כריסטינה רשימות ומכתבים פרטיים שפורסמו במיטב העיתונות הצרפתית והאמריקאית של התקופה, מיד לאחר שצלחו את הימים. היא עיתונאית המדווחת ב"זמן אמת" על מראה עיניה.
כאשה היא מגיעה באופן טבעי אל החדר האחורי של האוריינט, אל אגפי הנשים. עטה הפמיניסטית המושחזת מנתצת את מאגר הדימויים של קהל קוראיה, האמונים על האקזוטיקה של "סיפורי אלף לילה ולילה". כריסטינה חושפת את האמת העגמומית של עשן, טינופת ופשפשים, שעמום מנוון וצרות עין של נשים החיות בכפיפה אחת מתוך תחרות מתמדת על תשומת הלב הגברית. בהומור היא מתארת כיצד, באין להן מראות, "מסייעות" נשות ההרמון זו לזו במלאכת האיפור וההתייפות. אך התחרות ביניהן הובילה לא פעם למתן עצות מטעות וליצירת מסכות צבע גרוטסקיות. לפי תיאוריה של כריסטינה, מבלות הנשים את ימיהן בעישון, בשתיית תה ובהכאת ילדיהן. למזלי הרב, את שארית הזמן העבירו הנשים באכילה, ואני חבה תודות לאותה נסיכה שלא בחלה והציצה לסירים ולפנכות…
ב-10 בספטמבר, שנת 1852, מגיעה החבורה הקטנה לפאתי ירושלים. כריסטינה מוצאת עצמה במקום המוכר לה היטב מספרות עולי הרגל, והיא כותבת ביומנה: "בשעה 11 ירדנו מסוסינו. מים הינם במשורה. אך לאחר ארבע שעות של מסע עלה בידינו למצוא בור מים מדי שעה. השמש נמצאת כמעט בזנית. אנו מזרזים את סוסינו המותשים. עוד עלייה אחת ונוכל לחזות בירושלים. נזכרתי ברגשותיהם של אותם נוסעים-משוררים אשר הזילו דמעות למראה העיר הקדושה ותמהתי מנין באו להם אותן תעצומות הנפש של יראת שמים. באופן לא-רצוני, דפקתי בסוסי והבאתיו לדהרה עד שהגעתי לפסגה האחרונה אשר הפרידה עדיין ביננו לבין ירושלים. 'הנה היא!' קרא מורה הדרך. ושם היא אכן היתה! עיני מלאו דמעות, לבי געש בחזי".
המעבר האירוני במשפטים ספורים אלו מתיאור המחסור במים, דרך אותם "נוסעים-משוררים" ואל עצמת החוויה הרגשית, משתפת אותנו בהפתעה הכפולה של המספרת. פתאום עומדות רגלי כולנו בשערי העיר הנכספת.
כמו צמח בר
המסע כמצב קיומי, על ההרפתקנות שבו, העמידה בסכנות, הגילוי של עולמות חדשים, כל אלו היו לאורך רובה של ההיסטוריה נחלתם של הגברים. בחברה שבה חיה כריסטינה נסעו הנשים, מוגנות היטב, בעיקר למרחצאות המרפא או לחווילות הקיץ שלהן. עוז נפש בהחלט לא נחשב תכונה רצויה או הכרחית לנשים והלמות לבן היתה בסך-הכל "דפיקות לב" וטופלה במלחי הרחה ורטיות.
רוב הנשים יכלו למצוא את החופש שבניידות בעיקר במחוזות הדמיון, ובנות המזל המשכילות שבהן – גם בין דפי הספרים. המאמצים לשחרור האשה ולשיפור תנאי חייה מתמקדים בדרך כלל במציאת "חדר משלך", כהמלצתה המפורסמת של וירג'יניה וולף, ולא ב"רכשי לך תרמיל או כרכרה משלך".
האם יש בכלל נשים-נוסעות? מי הן ומדוע הן יוצאות לדרך? האם הן בעלות תווי אופי ייחודי משלהן? דמותה של הנסיכה המילאנזית מעלה את דמותן של נוסעות אחרות. הצלייניות, שחצו את אירופה מקצה לקצה במשך כל ימי הביניים ואף הגיעו לארץ הקודש, חסו תחת האיצטלה הדתית ושאבו ממנה את הלגיטימציה למעשה החריג (אשר עבור רבות מהן סימן "קריירה שנייה", לאחר שהתאלמנו ו/או לאחר שהילדים בגרו ועזבו את קן המשפחה). דמות אופיינית היא האשה מבאת', יציר דמיונו של ג'פרי צ'וסר, בן המאה ה-14, הכותב עליה ב"מעשיות קנטרברי": "שלוש פעמים עלתה לירושלים,/ ונהרות-ניכר חצתה אלפיים,/ וכן ביקרה ברומא, בבולוניה,/ אל איקון סנטיגו ובקולוניה./ למסעות מיטב אונה הקדישה." (תרגום: שמעון זנדבנק).
המאבק הפמיניסטי, הנתון באמצע המאה ה-19 עדיין בחיתוליו, כבר נתן אותותיו גם בנשים אחרות, וכריסטינה לא היתה היחידה שבחרה באופן חיים בלתי שגרתי, "משוחרר" זה. בספרו "ספר הנוסעים לארץ-ישראל במאה הי"ט" מונה נתן שור רשימה מגוונת למדי של נשים אירופיות שביקרו במחוזותינו ואף כתבו על חוויותיהן. אך רובן היו בנות לוויה שנספחו אל גבר-נוסע – רעיה, בת, אחות או מאהבת. עד למאה העשרים, ואפילו בה, קשה למנות נשים שפרצו את מחסום הציוויים החברתיים, שילמו את המחיר היקר הכרוך בכך והפליגו לדרך משל עצמן. הנסיכה כריסטינה בלג'ויוזו היא אחת מהבודדות שהעזו.
