תפריט עמוד

כריסטיאן סטאיז' מטיס כדורים פורחים כבר יותר משלושים שנה. הוא קבע איתנו שניפגש בשש בערב בחווה שלו, ליד העיירה לה רוק גאיאק (La Roque Gageac) שבחבל דורדון בדרום צרפת. ההכנות, כך הבהיר, יימשכו שעה. בשבע נמריא, בערך בשמונה ננחת, והעוזרת היפה והשברירית שלו פטריסיה תאסוף אותנו במכוניתה. שאלנו עוד כמה שאלות, וכל שזכינו לו היתה התשובה המנומסת "חברים, אני עושה את זה פעמיים ביום. אתם יכולים להיות שקטים לגמרי. אתם תדאגו למצלמות שלכם, ואני אדאג לכדור הפורח".
לזכותו ייאמר שהכל באמת הלך חלק לגמרי. הוא ניפח את הכדור בשדה אספסת ירוק, ואנחנו קפצנו לתוך הסל והתייצבנו לצדו בפוזה של מגלי עולם. ברגע ההמראה אמר כריסיטאן בשלווה: "הרוח מערבית, זה נדיר באזור הזה. תהיה טיסה מעניינת".
היה כיף. טסנו מעל לטירות קטנות, מעל לנהר מתפתל ומעל לבתים של אנשים שישבו בשעת הערב המוקדמת בחצר. כמה מהם נפנפו לנו לשלום. אחד, שמן בגופייה לבנה, נופף בזעם בקלשון וסימן לנו להסתלק. כריסטיאן עשה באצבעו תנועה סיבובית ליד הרקה, לאות שהשמן בגופייה קצת מטורלל. צחקנו נורא. בשמונה בערב האור החל לדעוך לאט לאט, ואורם הרך של הדמדומים הממושכים האיר את הקרקע עד שנמוג. התחלנו להנמיך.

"אתה בטח מכיר כאן היטב את הסביבה", צעקנו כדי להתגבר על רעש המבערים, וכריסטיאן חייך וענה: "אחרי החורשה הזאת יש שדה שנוכל לנחות בו".
ואז באה ההפתעה: בשדה הוקם אתר קמפינג גדול שכיסה כמעט את כולו. מאות קרוואנים, אוהלים ומכוניות יצרו תחתינו מין עיר קטנה. כמה מאות אנשים עמדו ברחבי האתר והסתכלו עלינו בעניין עצום. חופשת קמפינג בדרום צרפת יכולה להיות די משעממת. כדור פורח שנוחת מהשמים יכול להציל לרבים מהם את היום. מאות ילדים רצו תחתינו, קופצים, צורחים מילים לא מובנות ומנופפים בידיהם. שני פראים צעירים ירו עלינו חצים אדומים מאיזו קשת גדולה שהחזיקו. אחד החצים חלף לידינו והשני הקיש על בלוני הגז ונפל לתוך הסל. בשלב הזה כבר לא נשאר איש בתוך הקרוואנים. יותר מאלף בני אדם רצו אחרי הכדור וצרחו בהתלהבות. כמה מהם אחזו לפידים בוערים. כריסטיאן נופף בלי הפסקה ביד אחת, מפלס לנו כביכול דרך בלב ההמון, ובידו השנייה הנחית את הבלון.

נחתנו ברכות, נגררנו כמה מטרים על הקרקע ואז עצרנו. הבד הענקי של הכדור צנח לצדנו. עשר שניות אחר כך הבחנו במעגל צפוף שסגר עלינו מכל הכיוונים. האור דעך כמעט לגמרי, אבל כמה מן המקיפים אותנו נשאו פנסים.
כריסטיאן אמר בקול שקט מאוד: "ליתר ביטחון אל תראו להם שאתם מדברים צרפתית".
שלוש דקות אחרי הנחיתה גברים שעירים ושמנים בלי חולצות נשפו עשן בפרצופנו, ילדים משכו את בד הכדור, נשים פרועות שיער צחקו בקולי קולות והצביעו עלינו. קצת רחוק יותר בערו שתי מדורות גדולות. כריסטיאן נראה לחוץ ועצבני, ואז נחצה הקהל ובאמצע עמד גבר גדול וקירח, לגופו גופייה לבנה ובידו קלשון. "תנו לי את המצלמות שלכם", שאג עלינו.
"מה?"

"המצלמות, אלה שצילמתם אותי קודם. עכשיו, תנו אותן או שלא יהיה טוב, וגם כסף".
הקהל סגר עלינו בהתלהבות גדולה. מכות זה סיפור מדליק. כמה צעירים התערבו ביניהם מי מאיתנו יחטוף חזק יותר.
כריסטיאן ניסה להרגיע: "אף אחד לא צילם. טסנו גבוה והיה חשוך. לא רואים כלום".
לא עזר. השמן רצה את המצלמות שלנו. אחרת לא יהיה טוב. וגם כסף.
זוג פנסי הטויוטה של פטריסיה התקרבו אלינו באטיות. השמן בגופייה עם הקלשון, ועימו כמה שנראו כקרובי משפחתו (לכולם היה בדיוק אותו הקעקוע עם שתי חרבות), נשענו על סל הקש ודרשו את המצלמה ומאתיים אירו פיצויים כי נגרמה לו עוגמת נפש גדולה כשצילמנו את הבית שלו. התפשרנו על שלושים. השמן בגופייה לא ויתר והכריח אותנו למחוק 11 תמונות דיגיטליות יפות שצילמנו בטיסה. הוא הסכים שנשמור רק את הצילום שלנו עם פטריסיה לפני ההמראה. הקהל התאכזב וניסה לשכנע אותנו להתנהג כמו גברים. לעמוד על שלנו, להרביץ, לשמור על הכבוד.
בדרך חזרה, דחוסים בחושך בטויוטה, איש לא דיבר. כשירדנו בחווה ופרקנו את החפצים שאלה פטריסיה איך היתה הטיסה, וכריסטיאן ענה בשקט: "הבן דוד המטורף שלך עם הקלשון הורס לי את הביזנס".

טירת הנשרים בדרום צרפת

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.

שתפו: