נעים בחצר של תמנה ויזהר נוימן. הדרך המובילה מהשער הירוק לעץ הגדול שבמרכז החצר שופעת עציצים ושיחים פורחים, והקולות מרחוב המייסדים, המוכר יותר כמדרחוב של זיכרון יעקב, הולכים ונמוגים. מן הסתם יכולנו לשמוע את רפרוף כנפי הפרפרים, אלמלא ילדון שבכה בהיסטריה ברחוב: "אבל אני רוצה, אני רוצה, אני רוצה". מתחת לעץ חיכה לנו יזהר, או כמו שעומר כינה אותו – "איש הנייר". לא סיפרנו ליזהר על הכינוי, אבל סביר שהוא לא היה מתנגד: כעשרים שנה הוא עוסק בייצור ידני של נייר, וב־15 השנים האחרונות הוא מפעיל עם תמנה זוגתו את "תות נייר". תמנה אחראית על הגלריה שבה מוכרים אהילים, פרגודים, ניירות להזמנות לחתונות ועוד; יזהר מופקד על גידול העצים שמהם מפיקים את הנייר, על ייצור הניירות, על הסדנאות ועל ההדגמות. מהעץ הזה אתה עושה נייר? את תהליך עשיית הנייר דימה יזהר לבנייה בלגו, רק להפך: אם בלגו בונים ואחר כך מפרקים, הרי שבעשיית נייר קודם כל מפרקים (את קליפת העץ לסיבים) ואז מרכיבים (נייר מסיבים). ההסברים לא נשארו במישור התיאורטי. כל ילד קיבל כמה קליפות עץ שבושלו קודם לכן, ובעזרת פטישי עץ הם דפקו והלמו ופירקו את הקליפות לסיבים. את הסיבים שמו בדלי ומילאו במים, וכולנו ליטפנו בחיבה את העיסה הרכה־חלקלקה לפני שנשפכה לקערה גדולה.
הפסקת אוכל ממשפחת החפרפרות הביקור במי קדם נפתח בסרטון קצר ודי מיותר על המקום, ובעיקר על פועלה של המועצה האזורית אלונה. אחריו הסבירה המדריכה על מפעל המים. נעצתי מבט במגפי הגומי שלה והרהרתי בעגמימות בכפכפים הלא לגמרי הולמים שלי. אבל לא היה זמן רב להרהורים עגומים, כי יצאנו מיד לדרך: הילדים בדבוקה עליזה סביב המדריכה, ההורים וסבא בהליכה איטית מאחור. ירדנו אל בטן האדמה דרך אחד הפירים, ומיד נרגעתי. קודם כל, בניגוד למה שחשבתי, לא מאוד חשוך בנִקבה, כי על הקירות תלוי פס אור שמאיר במידה המתאימה. שנית, בתחילת הדרך המים רדודים למדי, ובשלב שהם הגיעו לי עד הירכיים כבר נהניתי כל כך, עד שנשכחו כל החששות. המקום מרתק. המים קרירים מאוד, הצעידה במחילה הצרה והמתפתלת מפעימה, והשקערוריות בקירות שנועדו לנרות בתקופה הרומית מרגשות. חיש קל נוצרו שתי קבוצות: האחת מורכבת מהמדריכה ומארבעה או חמישה ילדים צוהלים שלא היססו להתיז זה על זה ולהירטב עד לשד עצמותיהם, והשנייה מורכבת מהמבוגרים ומילד אחד (לא שלנו!) שייבב שקר לו ושהוא רוצה החוצה. קצת לפני הסוף – שהגיע הרבה יותר מדי מהר – פגשנו את קבוצת הילדים שהסתובבה לאחור וניסתה לחמוק חזרה כדי ללכת את המסלול שוב מהסוף להתחלה. לא בטוח שהייתי הולכת כך שישה קילומטרים, כאורכה המקורי של הנקבה, אבל בהחלט היה נחמד אם היה אפשר להמשיך עוד כמה מאות מטרים מתחת לאדמה. מתברר שלמרות אהבת האור והנופים הירוקים, אפילו בנו יש משהו ממשפחת החפרפרות. |
בעידן דיגיטלי נעים לפעמים להיזכר שאפשר להכין בעצמנו נייר מכתבים. זה בדיוק מה שעשו ילדי משפחת כהן בטיול לזיכרון יעקב. אחר כך, בשביל להשלים את החוויה הייחודית, הם קפצו לטיול בנקבת מים עתיקה פורסם 26.6.08 |
אביב בישראל - ממעוף הציפור
Array
(
[continent] => WP_Term Object
(
[term_id] => 526
[name] => מזרח-תיכון
[slug] => middle-east
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 526
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 0
[count] => 1871
[filter] => raw
[term_order] => 0
) [area] => WP_Term Object
(
[term_id] => 419
[name] => הכרמל וחופו
[slug] => %d7%94%d7%9b%d7%a8%d7%9e%d7%9c-%d7%95%d7%97%d7%95%d7%a4%d7%95
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 419
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 402
[count] => 96
[filter] => raw
[term_order] => 0
) [country] => WP_Term Object
(
[term_id] => 402
[name] => ישראל
[slug] => israel
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 402
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 374
[count] => 2779
[filter] => raw
[term_order] => 0
) )