מרכז את המחשבות – אמנון אבישי

"אנשים, כמובן", עונה אמנון אבישי בתשובה לשאלה מה הוא הכי אוהב לצלם, "כי זה הנושא הכי מעניין: אנשים בסביבה הטבעית שלהם, בסיטואציות של החיים שלהם. האדם הוא לא רק אובייקט גרפי בצילום. אני מנסה להראות את האנושיות שלו. להשתמש באדם כאובייקט למטרה חד־צדדית (כמו בצילום עיתונאי), בלי לתת לו קרדיט על היותו אדם, בלי להראות את המלאות שבו – נראה לי מעשה לא ישר. מכל אדם אפשר להוציא צילומים מעניינים, אנושיים, ואפילו זוהרים, וזה תלוי בצלם".
שוטטתי עם אמנון אבישי במקומות שונים בעולם. ראיתי אותו מצלם. במו עיני ראיתי איך הוא תמיד מחפש דברים טבעיים, לא שום דבר גרנדיוזי; כאילו העדינות והאיזון המושלם טמונים בטבעיות. הוא אף פעם לא ניסה לכופף את המציאות לתוך רעיונות מוכנים מראש.
למה אתה מתכוון כשאתה מדבר על אנושיות בצילום?
בצילומים של אנרי קרטייה ברסון, למשל, אפשר לראות את הגישה ההומניסטית. הוא רגיש מאוד לאנשים שהוא מצלם. אין סטריאוטיפיות ואין קיטלוגים. הוא מצלם את האדם שעומד מולו, ולא את מה שהוא חושב עליו. אני מרגיש שהוא משתדל להציג את המין האנושי בצורה עדינה, לעמוד על דקויות שיש להן משמעות. אלה אינם הצילומים הסטריאוטיפיים של ההודי עם החיוך הדבילי, או של הקבצן המסכן, שמייצג טרגדיה חברתית עם הקשרים והשלכות סוציאליים־פילוסופיים, ומפסיק להיות אדם פרטי.
מדוע קשה לצלם אנשים?
קשה מאוד להיות כן, ולא להיגרר לסטריאוטיפיות. קשה שלא להיאחז בגורמים חיצוניים כמו הנוף או הבגדים הצבעוניים, שיכולים כמובן למלא ולהעשיר את הנושא האנושי, אבל לא לייצג אותו. קשה להיות רגיש בזמן

מוסלמים בשעת המנוחה לפני תפילת ערבית בדלהי.

אמת לאלמנטים של חשיפה וקומפוזיציה, כי בעצם הצלם תופס רגע ייחודי שלא יחזור לעולם, מבט מסוים או הבעה הקיימים לשבריר שנייה. צריך להישמר לא להיות דומיננטי, כי המצב של המצולם מושפע ממך, הצלם. צריך להיזהר לא לגרום לו לעשות פוזות ולתפוס אותו כשהוא שקוע בעצמו.
חשוב גם הציוד. אם אתה מסתובב עם סרבל ושלוש מצלמות, בארצות העולם השלישי למשל, אנשים עושים לך באופן אוטומטי את הפוזה הצילומית השמורה לתיירים.
באיזה ציוד אתה משתמש?
תוך כדי עבודה גיליתי שאני מעדיף להשתמש בציוד הפשוט ביותר ובכמה שפחות. בתחילה השתמשתי במצלמה מורכבת גדולה, אוטומטית לגמרי, והיום אני משתמש במצלמה ידנית לחלוטין. היא נותנת לי שהות להתרכז ולחשוב יותר על כל תמונה. רוב הזמן אני מצלם עם עדשה אחת, העדשה החביבה עלי, 20 מ"מ, שהיא בעלת זווית רחבה ומעניקה לצילומים אפקט דרמטי ומעניין. אני מאמין שתמונה טובה אינה תלויה בציוד, אלא ביכולת של הצלם להשתמש בו. מצד שני, חשוב לי להשתמש בציוד הטוב ביותר כדי

הנזירה ישבה שקועה לחלוטין בשינון מנטרות בודהיסטיות בדרמסלה

שאוכל לסמוך עליו ולהתרכז בצילום עצמו.
הקפדנות של אמנון ניכרת בדרך הצילום שלו. האיכות של הציוד, של הפילם, של הפיתוח, של האור, כל אלה חשובים לו מאוד. מצד שני, חשובה לו שלוות הנפש. חשוב לו להיות רגוע כשהוא עובד. הוא אינו מצלם אם הוא לא מרוכז, אפילו אם הוא "לא צילם כבר שבועיים", ואפילו אם "מחר עוזבים את המקום המיוחד הזה". הוא אינו מצלם אנשים אם הוא מרגיש שהם לא מעוניינים בכך.
"למה, בעצם, בחרת בצילום?" אני שואלת. הוא מהרהר: "בתחילה איפשר לי הצילום הגיאוגרפי לשלב את אהבת הטיול בעולם עם פרנסה ודרך חיים שאינה מכריחה אותי להיות תלוי בדבר קבוע, כמו מקום עבודה. אבל כשטיילתי בפעם הראשונה בהודו, הבנתי שהצילום מגלה לי פן נוסף של המקום שבו אני נמצא; התמונות חושפות דברים שאחרת לא הייתי שם לב אליהם.
יום אחד, בטיול הראשון שלי בהודו, לקחתי את האופנוע ואת המצלמה, ונסעתי לעמק קנגרה שבהימלאיה ההודית. הרגשתי כאילו אני מטייל כדי לצלם, אבל מצד שני – אני מצלם כדי להסתכל, כדי לתת עומק לטיול. עד היום אני זוכר את הטיול הזה על האופנוע דרך רצף התמונות שנשארו לי ממנו.
יש הרבה חופש יצירתי בצילום. אף אחד גם לא אומר לי מה לעשות. בעיני, זה מיצוי עצמי: רק הצלם והמצלמה שהוא מחזיק בידו, ומידת השליטה שלו בה.
למדתי דרך ניסוי ותעייה, ומהרבה ספרים ומגאזינים. התייעצתי עם צלמים מקצועיים. ובעיקר הסתכלתי על דרך עבודה של צלמים שאני מעריך.
מה יכולה לעשות תמונה טובה?
הכוח של הצילום בכך שהוא מעביר תמונה של רגע מסוים ומרכז את המחשבות והרגשות של הצופה ברגע הזה. תמונה יכולה לשחזר רגע אחד דרמטי, שקרה בו משהו חשוב (מבחינה פוליטית היסטורית־תיעודית או מבחינת אנושית), ורגע זה ייחקק במוחו של הצופה ויכריח אותו להתמודד עם זה ולהכיר בזה.
על המיקוד המקסימלי של מחשבות ותחושות ברגע אחד מעידה, אולי יותר מכל, הבעת הריכוז על פניו של אמנון כשהוא מצלם, כאילו הוא אומר: "אני פה, אבל אל תיתנו לי להפריע", כאילו הוא אומר: "אני מנציח אבל איני שופט".