הפרסומים היומיים ביומן האינטרנט – אז עוד לא קראו לזה בלוג – עוררו דאגה. האורז הולך ואוזל, הדיג לא עולה יפה, התשישות גוברת. ישבנו במערכת וכססנו ציפורניים: האם ניאלץ לשגר משלחת חילוץ, לפני שהרעב יכריע את שליחינו באי הבודד? ביולי 2001 נבחרו ממאות מועמדים מירי ואדם ויה, זוג צעיר מתל אביב – הוא שף, היא סטודנטית – להיות שליחי מסע אחר אל אי לא מיושב בלב האוקיינוס ההודי. המשימה היתה לחיות על האי במשך שלושה חודשים, אתגר הדורש יכולת הישרדות פיזית וחוסן נפשי. השניים ייאלצו להתמודד עם קשיי המחיה הבסיסיים ביותר – בניית מחסה, איסוף מי גשמים לשתייה, דיג וציד למזון – אבל גם עם הבדידות, התסכולים והמשברים שעלולים להתפתח בסביבה חדגונית ובחברה מצומצמת כל כך. לפני הכל היה צריך למצוא אי שיתאים למטרה. התנאי הראשון היה כמובן שהאי לא יהיה מיושב. מלבד זה נדרשו תנאים בסיסיים שיאפשרו מחיה, והיה רצוי שיהיה במרחק של שעת הפלגה בסירת מנוע מהירה ממקום מיושב כלשהו. כדי למצוא את האי המושלם יצאה משלחת של מסע אחר לזנזיבר, ולאחר תהליך ממושך, שכלל הפלגות חיפוש ופגישות עם שרים בממשלה המקומית, הבחירה נפלה על פונגומה (Pungume), אי זעיר ולא מיושב, שרובו מכוסה ביער סבוך ואין בו מים מתוקים. האי שייך לזנזיבר, ומסע אחר קיבל אישור להשתמש בו במשך שלושה חודשים. עכשיו היה אפשר לצאת לדרך. מירי ואדם עברו קורס הישרדות מזורז אצל דנדן בולוטין, חבר מערכת מסע אחר שבעצמו עבר כמה וכמה הרפתקאות מסמרות שיער שדרשו כישורי הישרדות לא מבוטלים. הוא לימד את השניים איך דגים בעזרת מקל מחודד, איך בונים מחסה מענפים, ובאופן כללי איך שורדים בלי סופרמרקט, מסעדה או מיטה נעימה להתכרבל בה בסוף היום. לאחר תקופה שבה סבלו מרעב, הצליחו השניים לפצח את סוד איסוף המזון, ומאמצי ההישרדות הלא פשוטים הורידו את רמת החיכוכים ביניהם כמעט לאפס. הם חזרו לתל אביב רזים מאוד, שזופים להפליא ושלווים באופן מעורר קנאה. באמתחתם היה סרט מרתק שצילמו בתקופת השהות על האי. הסרט שודר בערוץ הראשון, ואדם חלק עם קוראי מסע אחר מתכונים שפיתח באי: צדפות מעושנות וברבוניות על גחלים. ביבשה, בים וגם באוויר אחת המשלחות הגדולות ביותר יצאה למשימה מורכבת במיוחד: חבריה טסו בכדור פורח מעל טנזניה על פי המסלול שהונצח בספרו של ז'ול ורן "חמישה שבועות בכדור פורח", והלכו בעקבותיהם של החוקרים הבריטים ברטון וספיק, 150 שנה לאחר המסע לגילוי מקורות הנילוס. המסע החל באי זנזיבר, המשיך לארושה (Arusha) שבטנזניה, ומשם בג'יפים ובכדור פורח עד מפרץ ספיק (Speke Bay) שבימת ויקטוריה. הדרך הארוכה תועדה גם בסרט טלוויזיה בכיכובו של גידי גוב, אחד מחברי המשלחת. "באחד הלילות הגענו למחנה, מותשים אחרי נסיעה של תשע שעות בג'יפים בדרך־לא־דרך", נזכר עמי בן־בסט, מנהל הפרויקט. "גיל ואני קיבלנו את האוהל האחרון, ולמרות העייפות לא נרדמנו, כי הסבב של השומרים שהיו חמושים בחניתות הסתיים לפני שהם הגיעו לאוהל שלנו. איכשהו שרדנו את הלילה מבלי להיטרף". חוויה מסוג אחר עברה על בן־בסט וגיל אל־עמי בעיר חלם שבפולין, שאליה יצאו כדי להתחקות אחר מקור הסיפורים על חכמי חלם, ובאותה הזדמנות לפגוש חלמאים מודרניים. "ברכבת לחלם הכל נראה רגיל, אבל ברגע שירדנו בתחנה, כאילו קרה משהו למוח שלנו והתחלנו לראות דברים בדרך אחרת, חלמאית", בן־בסט צוחק. את שורת המוניות שהמתינה לנוסעים היורדים מהרכבת הם פספסו כי המוניות חנו בחושך בפנסים כבויים. את החדר במלון, שמספרו היה 457, לא הצליחו למצוא כי במלון לא היתה קומה רביעית ולא היתה מעלית (לבסוף החדר התגלה בקומה השנייה, במקום חדר 257). הדוכנים ברחובות נראו לבן־בסט נמוכים במיוחד, כאילו נועדו לגמדים, וכדי לשוחח עם המוכרים היה צריך להתכופף.
מקדימים את זמנם בשנת 1990, כשאיש עוד לא חלם שגאורגיה וסין יהפכו ליעדי טיול פופולריים לישראלים, יצא צור שיזף למסע בעקבות מרקו פולו על דרך המשי. הוא חצה את אסיה מקצה לקצה, בילה ימים ולילות בחברתם של מלך ואביר, נצר למשפחות אצולה גאורגיות, השתתף בתפילת קול נדרי בבית הכנסת בבוכרה, נסע מקירגיזסטן לסין בשולי מדבר טקלה מקן (Taklamakan), למרגלות הרי טיאן שאן (Tien Shan), ההרים השמימיים, עד שהגיע, מקץ שלושה חודשים, לבייג'ינג. "המסע היה דמיוני לחלוטין", מספר שיזף. "בכל מקום חיכו אנשים, רכבות, מטוסים, עגלות, אוטובוסים, מוניות, סוסים ואוניות. כאילו החליטו לפתוח למעני את אסיה ולהוביל אותי על דרכי המסחר העתיקות מקצה לקצה. יצאתי עם 1,806 דולר, חזרתי אחרי שלושה חודשים עם ספר בראש ועשרים סנט בכיס". גם עירית לינור בחרה להישאר במחוזות נגישים, אך קרובים ללבה. ב־1998 היא נסעה לדרום אנגליה כדי לעקוב אחר תחנות חייה של ג'יין אוסטן. בינות כרי דשא וכבשים שמנמנות היא ביקרה באחוזת צ'טסוורת, מקור ההשראה לאחוזת פמברלי, ביתו של מר דארסי השחצן מ"גאווה ודעה קדומה", הציצה ביריד האיכרים באזור דרבישייר (Derbyshire), אחד מאתרי הטיול החביבים על אליזבת בנט, גיבורת אותו רומן מופתי, ובאופן כללי הגשימה את המטרות שהציבה לעצמה בנוגע לסופרת האהובה: "להשתטח על קברה, לשבת ליד שולחן הכתיבה שלה, ולנסות למצוא את המקומות והבתים ששימשו השראה למפורסם והפופולרי בספריה". השמועות על מותם היו מוקדמות גם נפתלי הילגר גרם לנו לדפיקות לב מואצות כשיצא לקמצ'טקה (Kamchatka), חצי אי במזרח רוסיה. ארבע שעות לפני שהגיע לנקודת האיסוף נקלעו הילגר וחבריו למסע לסופת שלגים עזה שריתקה אותם אל המאהל למשך יומיים, ללא אוכל או אמצעי תקשורת עם העולם החיצון. חוויה לא נעימה, ללא ספק, אבל אין להשוותה למה שעברו בני המשפחה כאן בארץ כשהתקבלה הודעה מקמצ'טקה שיקיריהם אבדו, ורוב הסיכויים שנספו בסערה. זאת לא היתה הפעם הראשונה שהילגר חש שליבו פועם במהירות. לפני כ־15 שנה נסע לתימן, במסגרת סדרה של נסיעות לתיעוד הקהילה היהודית שם. את זהותו האמיתית גילה רק למארחיו היהודים, ובכל פעם ששכן מוסלמי דפק בדלת, הוא מיהר להסתתר בחדר צדדי. "לא תמיד הספקתי לעשות את זה בזמן", הוא מספר, "וכך מצאתי את עצמי פעם אחת שוכב במשך שעה מכוסה בשמיכות על הספה בסלון, כשהשכנים המוסלמים כמעט יושבים לי על הרגליים".
כל אחד והדרך שלו דרכי השניים שיצאו יחדיו למסע המסובך התפצלו: האחת נשארה שוכבת על מחצלת בבית החולים הדל, קודחת מחום, האחר יצא לטימבוקטו, לחפש את סוף העולם הסמלי. באופן מפתיע, דבי הצליחה להגיע ראשונה ליעד, לאחר שמשפחה מקומית שאימצה אותה שיחדה את שירותי הדואר ובכך הבטיחה לנוסעת הישראלית מקום במטוס דואר ישן ומרופט. כך שהמכשף צדק: כל אחד למד מה הדרך שנועדה לו כדי להגיע לסוף העולם. "אין מקום כזה, סוף העולם, לא קיימת בו עיר שאבדה בחולות ולא שער אל הסהרה", מסכמת דבי את המסע המיוחד הזה, "ובכל זאת היה שווה ללכת לשם: מחווה לאנשי ממלכות הסהל, לחוקרי הארצות, לסנט אכזיפרי, ולכולנו – הנוסעים שעדיין מחפשים. כמו שאמר הנסיך הקטן: 'בית, כוכבים, מדבר – כל אלה, יופיים בא להם מדבר הסמוי מהעין'". |
מסע אחר חוגג 20 שנה. לרגל האירוע אנו שבים וסוקרים כמה מן המשלחות המעניינות ביותר שיצאו לדרכן בשליחות המגזין. המטרה בכל מסע שכזה גדולה מעצם ההגעה ליעד, והדרך חשובה לא פחות מתקיעת הדגל הסמלית בסופה. אלה סיפורי האנשים והמשלחות שעשו את מסע אחר למה שהוא. עודכן 24.3.18 |
Array
(
)